למה ה' נותן תורה לעם ישראל? במקום להעלות סברות שונות, אפשר להסתכל בתורה עצמה. כשיתרו רואה את העם ניצב על משה מהבוקר ועד הערב, הוא כנראה מבין שלא ייתכן שכל מה שיש לאלוקים לומר על המציאות ישכון במוח של אדם אחד עם זוג אוזניים ופה אחד. אז הוא מציע: "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן".
הבעל שם טוב הקדוש מגלה למה בכלל צריך שיהיה דרך:
והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו'. על דרך משל ששמעתי מאא"ז נ"ע זללה"ה לגזלנים שישבו ביער אחד, ושלחו משם איש אחד תמיד לפתות אחד שילך לשם כדי שיהרגוהו ויקחו ממונו…
ברוב המקומות ששומעים על איך שהבעל שם טוב תופס את העולם, העיסוק הוא בגילויי אלוקות ברמות שונות וביטויים מוגבלים של אינסוף. כאן יש משל מאוד אחר. של עולם בו יש יערות, וביערות גזלנים, שכל מגמתם למשוך את האדם אל תוך הסבך, שם הם בעלי הבית והאדם מבולבל, וכך יצליחו להתגבר עליו ולהורגו ולקחת את ממונו.
נראה שהמשל הזה מובן הרבה יותר לבני דורנו מאשר לדורו של הבעל שם טוב הקדוש, כשאנחנו חיים בעידן הפרסום. מאז ומעולם היו פרסומות, אך עם כל המצאה של מדיה תקשורתית חדשה – דפוס ועיתונים, רדיו וטלוויזיה ולבסוף אינטרנט – תחום הפרסם הלך והפך לתעשייה תוססת. מבחינתנו זאת המציאות הנתונה כבר, שעל תחנות אוטובוס, צידי בניינים, צידי משאיות, עיתונים ואפילו עלוני שבת אנחנו מוצפים בקריאות אלינו. על מה שאסור לנו להחמיץ. על דירות אחרונות ממש. על מה שלא היינו רוצים לפספס. על הזדמנויות להתפנק כי מגיע לנו. על מבצעים שרצים רק עכשיו ולא יחזרו. מרוב עצים, עצות והצעות אנחנו לא רואים שהנה, תעינו כבר לתוך היער.
בתוך מהלך החיים של רוב הקוראים, כאן אנחנו עדים להגעת המציאות של היער הזה לשיא של כל הזמנים. אחרי שכבר היה לנו מכשיר שנועד להתקשר ולתקשר בכיס איתנו בכל זמן, הבינו בעלי היערות שהאנושות בעידן חדש. עולם בו לא צריך לנסות לקלוע למסלול ההליכה של לקוחות פוטנציאלים, אלא אפשר להגיע אליהם ישירות, בכל מקום שהם, ביבשה והיום גם באוויר ובים. רק צריך שיהיה מספיק מושך, והלקוח מעצמו יחפש את המפרסם, גם אם הוא בדיוק באמצע רגע משמעותי עם בת הזוג שלו.
המפרסמים בוודאי אינם רשעים. הם לא רוצים שיהיה ללקוחות רע. הם פשוט לא בהכרח רוצים שיהיה להם טוב, הם בעיקר רוצים את המשאבים שהכי יקרים לנו, עוד יותר מכסף וזמן. הם רוצים את המכווננות שלנו. את תשומת הלב שלנו. את הרצון שלנו להשקיע במשהו. בתחום הפרסום, זה שונה מעט מהגזלנים של המשל של הבעל שם טוב, כי אין כאן גזילה. האדם לכאורה בוחר. בוחר להסתכל, בוחר להקליק. וברגע שהוא בחר, הוא נכנס ליער.
ביער רוצים את הממון שלו. גם את הממון שבבנק, וגם את ה'בכל מאודך' שלו. ולא רוצים להרוג אותו, רחוק מזה. רוצים אותו חי. חי ומתפקד, חי ומסוגל להקליק. אבל כן בפועל הורגים את ה'אני' שלו. את הצד בו שקם בבוקר ויודע מה הוא רוצה. את הנחישות שלו להגיע לאנשהו. את מה שחרוט על ליבו שהם יעדי חייו ויעדי יומו. הורגים את הרצון שלו ולוקחים את כספו וכיסופיו.
עניין של מיקוד
לא פלא שיש שחיקה של המקום ה'רוצה' שבנו. לא פלא שכל כך הרבה אנשים מחפשים מה הדרך שלהם. אנחנו כל הזמן מוקפים ומקיפים את עצמנו בקריאות אלינו, במאמצי שכנוע, שכבר נשחקנו. כמו אדם שאוכל חטיפים מתובלים וסוכריות חודשים ארוכים, שכבר יתקשה לטעום טעם עדין ומתוק של גמבה טריה, אנחנו כבר שחוקים ולא מזהים קול עדין של רצון פנימי, של התוויית דרך ישרה.
…ומי שהוא חכם – עיניו בראשו, ולא רוצה לילך לשם, וזהו גם כן "את הדרך אשר ילכו בה", היינו הדרך הישר. ולא אחר פיתוי היצר הרע שמפתה להאביד את האדם, כמשל הנזכר:
החכם עיניו בתוך הראש שלו. יש לו ראש, יש לו רצון ומחשבה וכיוון. והעיניים משובצות בתוך הראש הזה ומשרתות אותו. החכם יודע מה הוא רוצה, ומבקש בעיניו למצוא עבורו את מבוקשו. לא סתם בעברית המילה ל־reality זו 'מציאות' – כלומר, אתה מוצא את מה שחיפשת. באנגלית זה מבוסס על המילה real, כאילו מה שיש בחוץ זה האמת. אצל החכם העיניים הם הכלי של הראש. אבל מי שתר אחרי עיניו וליבו, הראש שלו בעיניו. העיניים מוליכות אותו, ואחר כך משתמשות בראש כדי להסביר למה טוב שפניתי לכאן. זה מתהדהד בשאלות שהראש שואל את העיניים – 'למה נכנסתי לכאן?' ו'למה הרמתי את הטלפון?'. והעולם בחוץ כל הזמן שמח למשוך את העיניים שלנו. האדם שמבקש להיות חכם מחליט לאן הוא רוצה ללכת לפני שהוא פותח את העיניים. הוא מתחיל את היום מהרצון שלו, לא ממבט בפלאפון שימשוך אותו עמוק לתוך היער.
התורה, כפי שיתרו מנסח, היא מורה לנו דרך ישרה. מאיפה שאנחנו עד לתכלית שלנו. היא נכתבה על ידי מי שברא אותנו ורוצה בטובה האמיתית שלנו, ואינו בעל אינטרס לנכס את הכוחות שלנו לטובתו. לכן יהודי פותח את היום בתפילה – בדיבור ישיר עם הבורא – ובקצת תורה, ומהאספקלריה הזו ניגש אחר כך אל העולם. ואז עיניו בתוך הראש שלו, ולא הפוך. הוא מקומו של עולם, ולא העולם מקומו. כלומר הוא ניגש לאזור ההעלמה אחרי שיש לו עוגן, יש לו מקום בתורה ובדרך הישר.
כמובן, הבעל שם טוב הקדוש לא דיבר באופן ספציפי על דור שיש בו מסכי ענק בצידי בניינים, סרטונים ממומנים ואינסטגרם, אבל המציאות היום היא בסך הכל מרחב בו מתאפשר ביטוי מפורש ומובהק של ישויות וכוחות שקיימים מאז ומעולם. גם בדור של הבעל שם טוב, כשאדם התהלך בעולם היו המון פיתויים שיכלו למשוך אותו מדרך הישר. אין צעד שהוא סתמי. כל צעד הוא צעד בכיוון מסוים, צעד ללא יעד הוא צעד לכיוון של יעד של מישהו אחר. עדיף למעוד לייעוד שלך מלצעוד ליעד שלילי. יש כאן גם רמז לכוחות חיצוניים, שמייחלים לכך שהאדם ישקיע בהם את מרצו ואת אונו, כי הם יונקים את חיותם מהאדם. המיקוד, זרקור המודעות של האדם, הוא הדבר הכי יקר לו, כי במה שאדם מתמקד הוא בונה. בונה את הדרך שלו ובונה את מושא המיקוד שלו, או בונה עבור אחרים שהוא לא מעוניין באמת בשגשוגם. בדרך התורה האדם מתעורר לסלול את חייו במודעות, ולשאול כל בוקר – במה אני באמת רוצה להשקיע את כוחותיי?
