לחיים לחיים!

בעירי אנטוורפן התגורר יהודי יקר, בעל עסק משגשג שהיה פתוח – למרבה הצער – גם בשבת קודש. לאחר ניסיונות רבים מצידי להשפיע עליו לסגור את החנות, ניסיונות שנחלו כישלון פעם אחר פעם, יישמתי את ההדרכה ששמעתי מפי המזכיר של הרבי זי"ע, הרב חיים מרדכי חדקוב ע"ה, שלימד כי יש להשפיע גם על מחללי שבת לערוך קידוש, בתקווה ובאמונה שמצוות הקידוש כבר תחולל את השפעתה על השבת כולה.

כאשר נכנסתי לחנות שלו והצעתי לו בפשטות: "ידידי, תתחיל לעשות כל שבת קידוש", התגובה הראשונית שלו הייתה תמיהה: "אני מחלל שבת, איך בדיוק אעשה קידוש?!…" קיצורו של דבר: הוא קיבל עליו לקדש בכל שבת, ואכן השינוי המיוחל קרה. כיום לא רק שחנותו סגורה בשבת, אלא כל משפחתו – ילדיו ונכדיו – הולכים בדרך התורה והמצוות, והוא עצמו משפיע על אחרים לשנות את אורח חייהם לטובה.

מה הסוד כאן? זה העומק הנפלא בדברי חז"ל: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". הרבי מקוצק מבאר באופן נפלא: למה דווקא מחט? כי כשמחט דוקרת באדם, למרות שהיא נקודה קטנה, היא מזעזעת את כל מהותו. וכך גם בעבודת ה': דווקא כשאדם עושה מעשה שהוא לא מרגיש כלפיו חיבור רגשי טבעי, ועליו להתגבר על עצמו ולעשות אותו, דווקא בשעה כזו מתעורר בו כוח פנימי עמוק שמציף בתוכו דברים שהוא לא ידע עליהם, ומשם – גם השמים הם לא הגבול.

כשאדם עושה מעשה מסוים מתוך משיכה טבעית – למשל, הוא אוהב להתפלל או לעשות חסד – אין בכך התעוררות עמוקה של הנשמה. אבל כשהוא מתגבר על עצמו ועושה מעשה שקשה לו, מתוך הכרה שכך רצון ה', דווקא אז מתעורר האור הפנימי.

ומה עניין "פתחו של אולם" דווקא? מבארת החסידות: בכל שערי בית המקדש היו דלתות, חוץ מהאולם. כך גם בעבודת ה' – כשאדם פותח פתח קטן בעבודתו, מתוך התגברות והתמסרות אמיתית, נפתח לו שער שלעולם אינו נסגר. ההתקשרות לנשמה שנוצרת ברגע של התגברות אמיתית נשארת לנצח, כי היא נוגעת בעצם מהותו הפנימית של האדם.

פעמים רבות אנחנו פוגשים אנשים – ואולי גם אותנו עצמנו – מאוכזבים מעצמם. הם מרגישים שאינם מסוגלים להתעלות מעבר למצבם: "אני לא בנוי לקשר אמיתי עם אשתי", "אני לא יכולה להיות אמא טובה", "אני אגואיסט מטבעי" וכן הלאה. הם מרגישים תקועים בתוך המגבלות שהציבו לעצמם: "זה לא בשבילי", "אני לא יכול".

אבל זה בדיוק העניין: לפעמים מה שנדרש מאיתנו הוא לשים בצד את ההרגשות וההגדרות האישיות. במקום להתמקד במי אתה ומה אתה, התרכז בשאלה: מה אתה עושה. הנשמה האלוקית, אותו "חלק אלו־ה ממעל ממש" שבתוכנו, נמצאת תמיד ומחכה להתגלות דרך המעשה הפשוט.

מי אומר שזה עובד כך? הנה תראו בעצמכם.

את פרשתנו, פרשת יתרו, חותם הקדוש ברוך הוא בציווי מיוחד הנוגע לבניית המזבח: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו". רש"י מסביר שבמקום מדרגות המובילות לראש המזבח, יש לבנות לו כֶּבֶשׁ – משטח משופע וחלק.

כפי שמלמד הזוהר הקדוש, כל פרט בתורה מכיל רבדים שונים וגם הוראות לחיינו הפרטיים. וכך, במאמר מופלא שנשא הרבי זי"ע בליל חג השבועות תשי"ג, הוא חשף עומק חדש בהבנת ההבדל המהותי בין מדרגות לכבש בעבודת ה'.

במדרגות, כל שלב הוא מקום מוגדר ומובחן. האדם ניצב על המדרגה הראשונה, מתייצב עליה, מרגיש את ההישג – ורק אז פונה למדרגה הבאה. וכשהוא עומד על המדרגה השנייה, מיקומו ברור: הוא כבר עבר את המדרגה הראשונה והתקדם ממנה, אבל טרם הגיע למדרגה השלישית והבאות אחריה.

כזו היא גם התפיסה הרווחת להתקדמות רוחנית: אדם מבקש להתקרב אל המלך, להקריב קרבן, ומבין שעליו לטהר את עצמו תחילה, שהרי איך אפשר לגשת אל המלך בבגדים מלוכלכים? בעבירות ובמחשבות פגומות? כך, באופן טבעי, מתפתחת אצלו גישה של 'מדרגות': אשקיע תחילה בלא לדבר בזמן התפילה – והנה עליתי מדרגה. וכשאני כבר מרגיש מספיק יציב ובטוח על המדרגה והיא בידיי, אני עמל לעלות למדרגה נוספת – להימנע מלשון הרע. ואם עליתי ובאתי בשעה טובה גם למדרגה זו, אעמול על פיתוחה של מידת החסד – מדרגה נוספת. לכאורה, זוהי הדרך הראויה להתקרב אל הקודש – צעד אחר צעד, מדרגה אחר מדרגה.

אבל כאן באה התורה ומפתיעה: "לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי" – לא זו הדרך להתקרב אל הקדוש ברוך הוא! אל תחשוב שכאשר הגעת למדרגה מסוימת, אתה כבר מושלם בתחום הזה ונעשית כמו מלאך בכל הקשור אליו. ולמה? "אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" – שיטת המדרגות עוד עלולה לחשוף אותך במערומיך. כי דווקא כשאדם חושב שהוא מושלם, והנה הוא הגיע סוף־סוף למדרגה הנכספת, היצר הרע אורב לו וכמו מעמיד אותו על טעותו. פתאום, ברגע של שיא רוחני, מגיעה נפילה כואבת המזכירה לו את שפלותו… מכירים?

מהי אפוא הדרך לעלות אל מזבח ה'? מלמדת התורה הקדושה שהדרך הנכונה היא דווקא באמצעות הכבש. בניגוד למדרגות המובחנות והמוגדרות, הכבש מייצג מסלול רציף של התעלות בו האדם תמיד נשאר מחובר לנקודת המוצא שלו.

בדרך הכבש האדם אינו מרגיש שהגיע למדרגה חדשה ונפרדת, כאילו השיל מעליו את מהותו הקודמת. להיפך, הוא תמיד נשאר באותו מישור נפשי, רק שהוא מתקדם בו. כל צעד הוא המשך ישיר של הצעד הקודם, בלי הפרדה וניתוק.

כאן מתגלה לנו הוראה נפלאה: אין צורך להמתין לשלמות כדי להתקרב אל הקדוש ברוך הוא. אין צורך להיות 'מלאך' במדרגה זו או אחרת – העיקר הוא להיות בתנועה מתמדת של התקדמות, של עלייה. זה ממש מקביל לדברי הבעל שם טוב: "במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא". גם אם בתוכך עדיין מקננות מחשבות שליליות, גם אם אתה סובל מתחושות לא מתוקנות ואפילו דברים חמורים יותר – אין זה מונע את ההתקרבות אל ה'. ההיפך הוא הנכון: דווקא ההכרה בחוסר השלמות, יחד עם התנועה המתמדת קדימה, היא־היא הדרך האמיתית להתקרבות.

כפי שמלמד אותנו הרבי, הקדוש ברוך הוא כביכול אומר: "אל תחכה להיות מושלם. התקרב אליי כפי שאתה, במצבך הנוכחי. רק דבר אחד אני מבקש – הֶיֵה בתנועה של התקדמות".

אם אתה כואב על כך שאצלך – בשונה מחברך, כך לפחות אתה מדמיין… – העסק 'לא נדבק', וההתנהגות החיצונית שלך לא מתכתבת עם מי שאתה 'באמת' – דע לך שדווקא האדם שמרגיש זרות וריחוק, דווקא מי שמרגיש 'זה לא אני' – יכול להגיע למדרגות גבוהות יותר. וכבר אמרנו: "לא תעלה במעלות על מזבחי" – אין צורך במדרגות מסודרות של שלמות והתעלות כדי להתקרב. אדרבה, לפעמים דווקא ה'מעלות' עלולות לחשוף את חולשותינו. ומאידך גיסא, כשאנחנו עושים מה שצריך כי כך צריך – יש בזה ביטוי מובהק לעומק הקשר ביננו לבוראנו ולאי־תלותו במאומה.

אחיי ורעיי, הנה אנחנו מגיעים לנקודה יסודית, עמוקה וחשובה, המאירה את סוד ההתקרבות האמיתית אל הקודש. קבלו את זה בקפסולה מתומצתת – קטע מהמשנה המוכרת ובו ארבע מילים: "עלה בכבש ופנה לסובב".

המילה "כבש", מגלה הרבי, רומזת ללשון כיבוש. כלומר, גם אם זה נראה לך לא טבעי להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, זה לא 'נורמלי' במצבך הנוכחי ואתה לא לגמרי 'שם' – אל תיתן לזה לעצור אותך מלעלות אל ה'. עליך לכבוש את עצמך ואת יצרך ולומר לו: צודק, חביבי, אני לא מחובר כולי לעבודת ה', אני לא צח כשלג, בלשון המעטה. ואז מה? אני לא העניין כאן. גם אם הרגש והמחשבות שלי נמצאים באזורים אחרים, אני "אעלה בכבש"! אכבוש אותם, בעל כורחם, ואעלה אל אבי.

במקום להיכנס למעגל אין־סופי של חשבונות – האם אני ראוי? האם אני מתאים? – מלמדת אותנו החסידות לשים את ה'אני' בצד. להניח את כל מערכת החשבונות העצמיים ולהתמקד בשאלה אחת פשוטה: מה עליי לעשות ברגע זה?

כשנוהגים כך, כאשר לא מתרגשים יתר על המידה מהמקום הרוחני והנפשי שלנו ובוחרים להתבטל כליל כלפי רצון קוננו, באים להמשך המשפט: "ופנה לסובב". ה"סובב", מבאר הרבי, הוא מלשון עיגול – צורה שאין בה התחלה ואין בה סוף, אין בה מעלה ואין בה מטה. בתורת החסידות מבואר במקומות רבים כי קיימים שני סוגי אורות: "אור הממלא", המתגלה במדרגות ובסדר השתלשלות, ו"אור הסובב" – האור האינסופי שלמעלה מכל מדידה והגבלה.

כאשר האדם מחליט שהוא לא מחפש שלמות אישית אלא רק מבקש להתקדם, והוא באמת מניח בצד את שאלת ה'מי אני?' ופשוט עושה את מה שמוטל עליו לעשות – או־אז הוא נוגע באור הסובב, באינסוף שלמעלה מכל הגדרה. מתברר, אם כן, כי דווקא כשאדם מכיר ש'זה לא אני', ובכל זאת הוא יוצא מעצמו וכובש את טבעו – הוא מגיע אל ה'אני' האמיתי ביותר, אל הנקודה הפנימית שלמעלה מכל הגדרה. כלומר, דווקא ה'כבש' – אותה דרך של כיבוש והתגברות – הוא זה שמוציא את האדם מההגדרות וההגבלות שלו ומביא אותו אל מדרגת ה'סובב', אל המקום שבו מתגלה הקשר העצמי והבלתי־אמצעי של הנשמה עם הקדוש ברוך הוא. קשר שאיננו מותנה בדבר, גם לא ברגש ומצב רוחני תואמים.

הנה דו־שיח די מוכר בין אֵם לבנה בעניין סידור החדר. "אמא, אין לי חשק לסדר עכשיו. אסדר כשיהיה לי מצב רוח", אומר הבן. "סדר את החדר ואז יהיה לך מצב רוח טוב", משיבה האם בחוכמתה.

בתשובה פשוטה זו טמון עיקרון מנחה בעבודת ה'. אל לנו להמתין לרגעי התעלות והתלהבות כדי לעשות מה שאנחנו נדרשים לעשות. דווקא כשהלב יבש, כשהמחשבות מפוזרות בין אלף עיסוקים והחשק רחוק – דווקא אז, בעשייה הפשוטה והטהורה, מתגלה עומק הקשר.

אל תאמר לעצמך "אין ברירה, אני מוכרח לעשות". להיפך – בכל פעולה, גם היבשה ביותר, תראה את ההתקשרות העמוקה עם הקדוש ברוך הוא. הנה, ברגע זה ממש אתה מגלה את כוח האינסוף שבנשמתך – את היכולת לפעול גם כשאין חשק, להאיר גם במקום החשוך ביותר. איך אמר שלמה המלך: "יתרון האור מן החושך" – דווקא האור הבוקע מתוך החושך מאיר באופן חזק יותר ונראה למרחוק.

מי שיחכה עם עסק התורה והמצוות עד שיהיה ראוי להן ויעשה אותן ממקום טהור של 'לשמה', דומה לאותו ילד שכששאלו אותו מתי סוף־סוף יתחיל להתנהג יפה, השיב: "כשאהיה גדול". וכששאלו אותו מיד: "ומתי כבר תהיה גדול?" השיב מיד: "כשאתנהג יפה"…

אם כן הבה נימנע מאותו מעגל אינסופי ו"נעלה בכבש".

זו היא הדרך אותה לימד הרבי, וכפי שהודגם בצורות רבות וכמו למשל ב'מבצע תפילין': בתחילת הדרך היו רבים שערערו על התועלת שיש בהנחת תפילין חד־פעמית על זרועו וראשו של אדם שחף לכאורה מכל סממן יהודי. הוא מחלל שבת, לא שומר על כשרות ולא יודע מילה וחצי מילה על יהדות. מהי, אפוא, התועלת שאדם כזה יניח תפילין?! אבל הרבי סבר, והמציאות לאורך השנים הוכיחה כמה צדק, שגם כשיהודי נראה רחוק, עצם הנחת התפילין מדליקה את נשמתו. ובאמת מה הפלא? "מצווה גוררת מצווה" אמרו חז"ל. צוותא גורר צוותא, והיהודי והקדוש ברוך הוא הופכים לצוות מנצח.

כך ראינו בשנתיים האחרונות איך חיילים מכל הסוגים, גם כאלו הנראים רחוקים משמירת מצוות, שרים "אני מאמין", צועקים בעוז על אהבת ה' יתברך אליהם ורוקדים בביטחון שהוא ישפיע להם עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. על כך אמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב" – עצם העשייה של דבר שיש בו אור, מאירה את הנשמה ומקרבת אותנו אל שורשנו האלוקי.

לחיים, לחיים ולברכה. חברים יקרים, בואו נתחיל לעשות – היום! אין צורך להמתין לרגשות נעלים או להתעלות רוחנית. בכל מצב, בכל דרגה, אפשר להתחבר. לחיים!