וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ

מה זה עבודת ה'? הרי זה לא מושג שהמציאו אדמו"רים. גם לא תנאים. זה מופיע בתורה, בפרשה שלנו. וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. למה בדיוק התורה מתכוונת? או למי? איך נראה עובד ה'? אפשרות אחת של עובד ה' זה אדם עם פנים חמוצות. מיוסר. צנום, עם שקי חוסר שינה מתחת לעיניו, רודה בעצמו. לא נראה שהמשך הפסוק, שכולל ברכה בלחם ובמים, נוגע אליו, אבל לכאורה קיים אבטיפוס כזה.

הבעל שם טוב הקדוש הורה לתלמידיו ללכת במסלול חילופי, והיה קשה להם לעכל את ההוראה. הרי דרך ההתרחקות מכל דבר גשמי היא דרך שמעוגנת היטב בהליכות עם ישראל – פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, לא כך היא דרכה של תורה? לא בכדי משה רבינו מציין שהוא לא אכל ולא שתה; ככל שאדם פרוש יותר מהחומר הוא יהיה מסוגל להיפתח לקולה של נשמתו! הבעל שם טוב עונה על שאלה שראוי שכל תלמיד ישאל את רבו:

שאלו להבעש"ט: מהו עיקר העבודה? הלא אנו יודעים ואבותינו ספרו לנו שבימים קדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת, ואתם בטלתם את הדבר הזה, שאמרתם שכל אדם שהוא מתענה עתיד ליתן את הדין, שנקרא חוטא, שמענה את נפשו (גמרא תענית י"א). על כן הגידו נא לנו מהו עיקר העבודה? והשיב להם הבעל שם טוב, דעתי בזה – שיראה אדם להמשיך על עצמו שלשה דברים הללו, היינו אהבת השם יתברך, ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים:

זה לא סתם שבדורות הקדמונים נהגו להתענות. האדם נוצר מתערובת של עפר ונשמת חיים מפי ה'. יש משיכה טבעית של שני הצדדים האלה בתוך כל אדם לכיוונים שונים. הוא יחוש דחף להתמלא בדברים ארציים, ומאידך ישמע קריאה לשוב אל מקורו השמיימי. והדחף לארצי נוכח יותר: לאכול. להתפרנס. לנוח. לדאוג לדירה. לישון. מדובר בדברים שהם באמת הכרחיים ולא כדאי להזניח אותם, אבל בפועל כל אלה בקלות ממלאים את רוב הזמן של האדם, כך שהוא דוחה את הקול העדין של נשמתו שוב ושוב, גם אם הוא חש שהוא דוהר סתם. הוא יכול לדחות את הקול הזה, 'רק לכמה ימים או מספר שעות' – במשך כל חייו. קולה הצרוד של הנשמה נשחק, בהיותה כלואה במרדף ארצי של ריקון המזווה ומילוי שלו במישורים שונים.

היתרון המובהק שיש לצומות הוא שיש בהם הצהרה פנימית. אני לא רק גוף. אני מורכב מדברים אחרים. אני יכול לשאוף לדברים שבכלל לא תורמים לגוף באופן ישיר. בדומה לרכב – חייבים להחליף שמנים, למלא אוויר בצמיגים, דלק במיכל ובאמת צריך לנקות אותו לא רק בפסח – אבל כל זה כדי לנסוע איתו. זאת התכלית שלו. בגלל זה יש לנו ימים שלמים שאנחנו לא מביאים את הרכב לשום טיפול אלא נוסעים איתו, ולא רק כדי להביא דלק או להתפרנס כדי להביא כסף לדלק. בצום אנחנו נפתחים לשאלת העומק – לאן אנחנו נוסעים? מה התכלית האמיתית, האלוקית, של נשמתי?

הבעל שם טוב הקדוש השמיע קול שעלה כבר במסכת תענית על אחד מהעורקים הראשיים של המסכת, בפיהם של האמורא שמואל והתנא רבי אליעזר בר קפרא: לא להתעלל בנפש. בעלי התוספות שם גם מקשרים את הסוגיה לאדם שמחבל בעצמו. לא לחבל בגוף. כמובן, גם בגלל שבלי גוף אי אפשר לממש את התכלית, בלי טיפולים האוטו לא ייסע לשום מקום. אך לא רק. גם כי ה' בחר לברוא גוף. וההזנה הנכונה שלו, השמירה המפוקחת על הנפש, אף היא עבודת ה'. בדומה לרכב – אם מדובר ברכב יד ראשונה שאבא קנה לילד שלו לכבוד החתונה, לא סתם הילד ירגיש לא נעים אם אחרי שלושה חודשים הרכב מטונף מבחוץ ומבפנים. הוא נוסע יופי, אבל הגוף עצמו הוא מתנה, עוד לפני שנסע מטר אחד. ה' רוצה שנכבד אותו.

העובד הזורח

בין השורות מתרחש משהו עמוק יותר. העולם בדורו של הבעל שם טוב היה בשיא של שינוי. אולי השינוי המשמעותי ביותר בהיסטוריה, אולי יותר מכל ההשלכות של הפיתוחים הטכנולוגיים בימינו, של חילון העולם המערבי. דמויות כמו וולטייר (נולד ארבע שנים לפני הבעל שם טוב הקדוש ונפטר שמונה עשרה שנים אחריו) וג'ון ג'ק רוסו עמלו כדי לרוקן את התפיסה הציבורית מנוכחות אלוקית. הפניה הטבעית אל אלוקים מתוך החיים, כמו גם חוויית המציאות כמעוצבת בידי אלוקים, נעשו מעשים מנוכרים. אדם מערבי במשך מאות השנים האחרונות חי בעולם וולטרייאני, בו הוא קם בבוקר ומבחינתו אין קשר מוחשי בינו ובין אלוקיו. השלכה ישירה היא שזה לא מובן מאליו שאדם בכלל מעוניין לעבוד את ה'. הרבה לפני שתופעת החילון התפשטה בעולם היהודי, והרבה לפני תהליך התפרקות הסמכות הטבעית של הורים ומורים שתימשך עד היום, הוא מבין שהדרך שעד כאן עבדה – של אילוץ ואילוף, של כפייה עצמית והכרחת ילדיי – כבר אינה מסוגלת לעמוד בתוקפה.

האמת היא אותה אמת – יש לנו נשמה ויש לה תכלית בעולם, והתמסרות לגוף באופן בלעדי מסיחה את דעתנו מהעיקר. אבל הדרך לאמץ את התכלית היא כבר לא בחניקת הגוף, בשעה שמסביב לעם ישראל, ואחרי כמה דורות גם בתוך עם ישראל, כולם נסחפו על ידי ה'אור' (מתוך דבריו של ביאליק על תופעת החילון). הגיוני שיש כאלה שבשעה של רפיון מנסים לאחוז בטלפיהם יותר חזק, גם במחיר שעורו הרך של המוחזק (לעיתים המוחזק הוא האדם עצמו) נפצע, כדוגמת רחבעם בן שלמה ששמע לקול יועציו הצעירים. אך הקב"ה בחר לברוא את האדם עם בחירה חופשית, וה' מלווה גם את העידן של וולטייר והבעל שם טוב. הבעל שם טוב, מתוך אמונה שדרך התורה היא המתנה הגדולה ביותר שיש לאדם, ידע שאת הטוב הזה צריך להגיש לעם ישראל בדרך של טוב. של אהבה, לא של אילוץ. כאשר יש לאדם בוגר מרחב של בחירה, הוא מסוגל להיפתח ולראות שיש כאן את התכלית הטובה שמאז ומעולם נועדה לו.

לכן הבעל שם טוב מדבר על אהבה. לא על השתקת מה שמפריע לראות את התכלית, אלא על אימוץ התכלית. אהבת השם. אהבת ישראל. אהבת התורה. הבעל שם טוב הקדוש יפתח במקומות אחרים את הנתיב להתפתח בשלוש אהבות אלה. כאן, ככותרת, הוא מצייר את דמות 'עובד ה" לא כאדם מיוסר וצנום, אלא כאדם זורח. שלם. מבורך. אוהב.