שלום חברים, אתם יודעים מדוע אנחנו כל כך שמחים ביום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי? כי רבי שמעון עצמו ביקש שנשמח יחד איתו ביום הזה. השמחה הזו כלל אינה מותנית בהגעה למירון. כל אחד, מהמקום שבו הוא נמצא, יכול להשתתף בשמחתו של הרשב"י – במדורה קהילתית או שכונתית, ב'טיש', דרך הרשת או בסעודה משפחתית בבית. הידיעה הזו לבדה כבר יכולה להציל אותנו מהלחצים המיותרים, כפי שנאמר באחד הפזמונים לכבודו של רבי שמעון – "והציל הלחוצים". בכל מקום שאנו נמצאים, אנו יכולים להיות חלק מהשמחה.

לכל אחד יש ההשגה שלו והחיבור שלו לרבי שמעון. יש מי שמגיע למירון ועורך סיום על ספר הזוהר, יש מי שבא לשפוך שיח ולבקש את בקשותיו, ויש מי שאפילו אינו יודע להתנסח כראוי והוא בא רק באמונה תמימה ופשוטה. המשפיע ר' מיילך בידרמן סיפר פעם על יהודי פשוט שהגיע למירון בל"ג בעומר. הדוחק היה עצום, ואותו יהודי דחף בכל כוחו וצעק בקול: "רבי שמעון, הגעתי! עוד שתי דחיפות ואני אצלך!…". גם זו השגה של יהודי. ר' מיילך לא התכוון לעודד דחיפות, כמובן, אלא רק הדגיש שהיה ניכר על היהודי הזה שהוא עשה מה שעשה באמונת צדיקים יוקדת.

מה כל כך מיוחד ברבי שמעון? הייחוד שלו טמון בכך שגם בחיי העולם הזה, בתוך ים הצרות של תקופת השלטון הרומאי, הייתה לו היכולת לראות את הפנימיות של הדברים. הוא ראה את גילוי האלוקות שלעולם אינו הולך לאיבוד, גם בהסתרה הגדולה ביותר. בתיקוני הזוהר נכתב משפט בארמית שנושא בחובו הבטחה עצומה: "וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך, כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא, ובגיניה 'וקראתם דרור בארץ'". ובתרגום לעברית: כמה בני אדם בעולם הזה יתפרנסו מהחיבור שלך, כשהוא יתגלה למטה בדור האחרון בסוף הימים, ובזכותו "וקראתם דרור בארץ".

רבי שמעון מלמד אותנו את שחרור המחשבה. לעיתים המציאות החיצונית והחדשות כל כך מעיקות, עד שנראה שאין סיכוי ותקווה. רשב"י מעניק לנו את המבט הפנימי על המציאות, וזו בעצם השמחה הגדולה. ביום פטירתו, שהפך ליום שמחתו – שכן בו גילה סודות שלא התאפשר לו לגלות כל חייו – יצאה בת קול ואמרה: "היכנסו והיאספו להילולא של רבי שמעון". הילולא משמעותה חתונה, וחתונה היא חיבור – בין העם לאלוקיו, בין גוף לנשמה, ובין ישראל לארצו. רבי שמעון מחבר את כל הקצוות הללו.

העשירה השליחה

אשתף אתכם בסיפור מיוחד: הרבי ה'דברי שמואל' מסלונים זצ"ל ביקר פעמיים בארץ הקודש. באחת הפעמים ששהה במירון – מדובר בתקופה שלפני יותר מ־100 שנה, כשהקהל שם היה קטן מאוד – הוא היה עד למעשה חסד מרגש. הייתה שם אישה שנראתה עשירה מאוד, והוא שמע אותה מתפללת על אוניה עמוסה בסחורה יקרה ששלחה ללב ים, ומבקשת שהכל יעבור בשלום והיא תרוויח במסחר. בתוך כך, היא שמעה אישה ענייה שעמדה לידה מתפללת בבכי, ומבקשת לחם לילדיה וכסף כדי לחתן אותם. אנחנו מכירים את הרגעים האלה, שבהם אנשים משיחים את ליבם בתפילה, ומי שעומד לידם שומע אותם גם מבלי להתכוון…

אותה גברת עשירה פנתה אל הענייה ושאלה אותה: "כמה כסף את צריכה?". הענייה נקבה בסכום. מיד הוציאה העשירה מכיסה את כל הכסף והעניקה לה אותו. ואז הסתובבה העשירה שוב אל הציון ואמרה: "רבי שמעון, הנה, האישה הזו פעלה את כל משאלות ליבה וקיבלה את מבוקשה. אנא, עזור גם לי ופעל בשמיים שתהיה שמירה עליונה על נכסיי ועל הספינה ששלחתי בים".

ה'דברי שמואל' התפעל מכך עמוקות. אתם מבינים למה? כי אותה עשירה לא אמרה "תראה מה עשיתי למען הענייה הזו, רבי שמעון, ולכן בזכות הצדקה שנתתי – עשה למעני אתה…"; היה לה ברור שבאותם רגעים היא פשוט נבחרה להיות שליחת ההשגחה כדי למלא את משאלות ליבה של הענייה. היא באה להתפלל אצל רבי שמעון, וראתה בשידור חי כיצד תפילה נענית, ולכן היה זה טבעי עבורה להמשיך ולבקש על עצמה.

הסיפור הזה מזכיר לנו שבכל אחד מאיתנו יש שני ממדים: הממד הגשמי, עם הצרכים והמצוקות שלנו, והממד שבו אנו משמשים ככלים בשירות ההשגחה העליונה. אותה אישה תפסה את הנקודה הזו מיד, ואולי באופן טבעי, ואילו אנחנו צריכים להתחזק בדיוק בעניין הזה.

כוח הוויתור

דרך נוספת לפעול ישועות היא דווקא דרך השירה. בעל ה'פלא יועץ' כתב שישנם שערים בשמיים לתפילות וישנם שערים לשירות. פעמים ששערי תפילה ננעלים, אך שערי שירה נותרים פתוחים. ל"ג בעומר הוא הזדמנות לעורר את הלב ולשיר מחדש את הפיוטים המוכרים שנכתבו לכבוד רשב"י, כמו "בר יוחאי נמשכת אשריך" ו"ואמרתם כה לחי".

כבר הזכרתי בעבר בשיחותינו את ההבחנה נפלאה שמביא הרב בידרמן בעניין הפיוטים הללו, אבל היא כל כך חשובה, בפרט כשמדי שנה ישנם רבים שנתקלים במניעות בעלייה למירון – אם עקב מצבם האישי או מגבלות של הרשויות:

את הפיוט "בר יוחאי" כתב רבי שמעון לביא. הוא חי בלוב, רחוק מארץ ישראל, ולמרות זאת הוא פונה אל רבי שמעון כמו בשיחה אישית ובלשון נוכח – "נמשחת אשריך" וכו'. לעומתו, הפיוט "ואמרתם כה לחי" נכתב על ידי ה'בן איש חי', שהביא את הפיוט בעצמו למירון. דווקא הוא, שעמד שם פיזית, מדבר על רבי שמעון בלשון נסתר ("איש אלוקים קדוש הוא"). כמובן, איננו מתכוונים לבוא בסוד קדושים וטעמיהם הנסתרים, אבל בפשטות הדבר מלמד אותנו מסר עצום: אין זה משנה היכן אדם נמצא. לעיתים אדם יכול להיות קרוב בגופו אבל רחוק בנפשו, ולעיתים הוא יכול להימצא בקצה העולם אבל ליבו קרוב לגמרי לרבי שמעון.

אגב, סיפורו של רבי שמעון לביא מרגש בפני עצמו. הוא יצא ממרוקו במטרה לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה. בדרכו עבר בטריפולי שבלוב, ונחרד לראות את המצב הרוחני הירוד של הקהילה, עד כדי כך שהתפללו שם תפילת חול בשבת. מתוך אהבת ישראל עצומה הוא ויתר על חלומו לעלות לארץ, נשאר בטריפולי והקים בה בתי מדרש והכשיר תלמידי חכמים שינהיגו את הדור הבא. אולי בזכות הוויתור הגדול שלו והשליחות המיוחדת שנטל על עצמו, הוא זכה שפיוטו יושר בכל קהילות ישראל עד עצם היום הזה.

חברים יקרים, לחיים! מי ייתן ותהיה לנו התעוררות מחודשת לשיר את הפיוטים הללו, לתת לב לתוכן המילים שהן לימוד בפני עצמו, ושיתקיים בנו "אשרי העם הם לומדיך". שנזכה לשמוח ביום הזה במלוא העוצמה, לא משנה היכן אנו נמצאים, כי אין דבר הנסתר מן השמחה הזו. לחיים לחיים!