"דוקטור אני צריך עזרה".

"כן בבקשה, במה מדובר?"

"בלי להלחיץ, אבל אני חושב שיש לי בריחת זמן".

"או־אה, בוא תשב בבקשה ותספר לי איך הכל התחיל".

*

"אז ככה. כשהייתי ילד הכל היה נורמלי לחלוטין, אמנם הייתי קצת שובב, אבל זה דווקא הועיל לי. במשך שעות על גבי שעות הייתי מלא בתעסוקה. כל דבר קטן ריגש אותי, סקרן אותי. אתה יודע כמה זמן יכולתי לעמוד ליד קן נמלים ולעקוב אחריהן? זה נורא מעניין כל העסק הזה, איך הן הולכות, איך הן סוחבות את האוכל. בקיצור, העולם היה מקום מסקרן מלא בחיוניות ולמידה. בשנים האלו המילה 'שעמום' בהטיות השונות שלה פשוט לא הייתה מוכרת לי".

"ומה הלאה?"

"נראה לי שבבית הספר דברים התחילו להשתבש. העולם המסקרן והחווייתי הפך למקום מרובע וקודר. היינו צריכים לשבת ליד שולחן, לא לדבר, לא להסתובב, לדחוס הרבה חומר בצורה מאוד לא חווייתית, ולכתוב כל מיני דברים לא מאוד חשובים. זה השלב שבו התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. פתאום איבדתי את הכוח לבצע פעולות פשוטות כמו כתיבה וקריאה והדמיון שלי נפגע באופן חלקי. אתה מבין דוקטור? זה פשוט היה מ-ש-ע-מ-ם.

ואז זה התחיל… פתאום גיליתי שיש לי חורים ביום. אין לי איך להסביר את זה אחרת, כאילו מישהו גונב לי את הזמן והחיים. אתה מסתכל אחורה על היום שלך ולא ברור לך לגמרי מה עשית היום. שיהיה ברור – ביום שלי היו 24 שעות, כמו לכולם, אבל ברור לי שמשהו קרה שם, כי בהסתכלות אחורה לא יכולתי להצביע על יותר משעה־שעתיים במצטבר של מה שקוראים לו 'חיים'".

"אז אתה בעצם מתאר חוסר ניצול זמן?"

"לא בדיוק. זה לא שישבתי ובהיתי באוויר. אבל גם לא קרה בזמן הזה שום דבר משמעותי ואמיתי. כשהייתי ילד כל דבר שעשיתי היה בעל ערך, אבל ככל שאני הולך ומתבגר כמות הזמן ששווה התייחסות הולכת ומצטמקת. אלא אם כן אתה מגדיר בהייה בטלפון כתעסוקה, או שיטוט חסר תוחלת בווטצאפ כמשהו משמעותי".

"נראה לי שאני מתחיל להבין. אתה עושה הרבה דברים, אבל לא מרגיש שהם בעלי משמעות".

"כן. כאילו רוב היום אני בכלל לא חי. בעצם החיים חולפים על פניי ואני מתנהל במקביל אליהם, אבל לא נמצא שם בפנים. זה מכה בי הכי חזק ברגעים לפני שאני נרדם, כשאני מנסה לשחזר את היום שלי ולשאול את עצמי 'מה עשיתי היום?' ואני לא מצליח לאסוף יותר מכמה דקות פה או איזו שעה שם, אבל בפירוש אין שם 24 שעות שאני יכול לקחת איתי מהיום הזה, אפילו לא 5 שעות. זה נורא".

"זה באמת נורא. ומה היית רוצה שיהיה?"

"שאלה טובה. הלוואי שהייתי יכול לחזור לילדות. שכל מה שאני עושה יהיה בעל ערך, שאני אמצא בכל פעולה ועשיה תכלית אמיתית. פשוט לחיות".

"טוב, המצב באמת נשמע לא משהו, אבל כדי להתקדם אני קודם שולח אותך לעשות ספירת זמן".

"ספירת זמן? אף פעם לא שמעתי על זה".

"תראה, כדי שהחיים שלנו יהיו אמיתיים אנחנו צריכים לראות שהזמן לא בורח לנו, וזה אומר שנדרש מאיתנו לספור אותו. כשאנחנו סופרים משהו סימן שהוא בעל ערך ומשמעות".

"אתה יכול להרחיב?"

"הסיבה שהזמן בורח לנו היא התחושה שיש לנו מהמצרך הזה הקצאה בלתי מוגבלת. בדמיון שלנו אנחנו כאן כדי להישאר לנצח, ולכן אנחנו לא מייחסים משמעות לדקות, שעות ואפילו ימים. עבר יום? לא נורא, יש לי עוד אין סוף כאלו. זה כמו איש שיש לו מיליארדי דולרים, הוא לא באמת עוצר להרים כל דולר שנופל לו. נפל? לא נורא.

אם מותר לי להיות רגע מאוד פסימי אני אגיד את זה ככה: כשחס ושלום מודיעים למישהו שלא נשאר לו הרבה זמן לחיות, פתאום הוא מרגיש צורך לספור את הדקות, לחיות את החיים עד הסוף. אבל האמת היא שלכולנו אין זמן בלתי מוגבל, וקיבלנו בדיוק את מספר הימים והדקות כדי לעשות כאן משהו. החוויה שאנחנו חיים לנצח היא פיקציה".

"כן, נשמע לי נכון".

"ולכן בשלב ראשון אנחנו מתחילים לספור. לתת לזמן בחזרה את המשמעות שלו. כמו בספירת העומר שהתורה מצווה אותנו לספור ימים ולוודא שלא בורח לנו זמן בחוויה דמיונית של חיי נצח".

"בסדר גמור, אז אני אלך לעשות ספירת זמן. עוד משהו שאפשר לעשות?"

"כן. כדאי ללוות את ספירת הזמן עם התבודדות וחשבון הנפש. פשוט תדבר על החיים שלך עם ה' יתברך. ולפני השינה תעביר את היום שהיה, תבדוק מה עשית, תגיד תודה על הדברים הטובים ותבקש סליחה על הדברים הלא טובים".

"תודה רבה דוקטור".

"בשמחה. ספירה מועילה".