לא מזמן הייתי בתרגיל בו התבקשתי לתאר את שביעות הרצון מתחומים שונים בחיי – לצייר לעצמי מעין מפה שבה יש כל מה שחשוב לי, ולציין כמה אני שבעת רצון בכל תחום מ-1 עד 10. כשסיימתי את המיפוי, הופתעתי בעיקר מדבר אחד: הערכת חסר.

הופתעתי כמה המבט הזה על החיים, זה שמחפש ומבקש מה עוד לשפר, גורם לי להביט על מה שחסר. איך בטעות המבט שרוצה לבדוק במה אני רוצה להתקדם מגלה בתוכי את העין השלילית, זו שסופרת ורואה את מה שחסר ולא עובד.

הופתעתי. אני שמחה בחיי, ושבעת רצון ברוב התחומים פחות או יותר (ויודעת שרוצה להתקדם כמובן), אבל חוויית החיים היא טובה, תודה לה'. אז למה פתאום במבט הכולל אני רואה מה שאין?

כשאנחנו מסתכלים ומנסים להתקדם, אנחנו עלולים להיכנס למכשול לא פשוט. לא לראות את ההתקדמות שהלב רוצה בה, אלא למצוא את כל מה שלא עובד. ואז במקום להתמלא בחשק ורצון, בהבנה של התחדשות ועשייה, אנחנו כל הזמן עסוקים במה שלא עובד.

עם ישראל עומד רגע לפני הכניסה לארץ ישראל ושולח מרגלים. הם מגיעים אל הארץ ומסתכלים בה, אבל במקום לפגוש את הקומה החדשה, את כל מה שצריך להתקדם ויכול להשתפר ולהתעלות בזכות העלייה הזו, הם רואים את כל מה שאין.

את כל הטוב הם פוגשים כחסרונות, ואת כל מה שיכול לצמוח הם פוגשים כאבדון. איך זה קרה להם?! איך קרה שעם ישראל האמינו לזה, ומה קרה למרגלים שהאמינו במה שהם אמרו?

בחסידות מסבירים שהקושי לראות את ארץ ישראל היה קושי לרדת מהעולם הרוחני של המדבר. גדולי האומה נבהלו מהיכולת הזו של ארץ ישראל. לחיות ולצמוח, לחרוש ולזרוע, להיכשל ולצמוח שוב. אבל איך האמינו להם בני ישראל? איך הם הלכו שולל אחרי המבט המבוהל הזה? הרי הם הכירו את משה רבנו, והספיקו לראות את יד ה' המוליכה אותם לטובה במדבר.

המרגלים התחילו מהטוב. הם אמרו "גם זבת חלב ודבש היא וזה פרייה… אפס כי עז העם".

נכון, יש בה הרבה טוב, היא גם זבת חלב ודבש, וזה הפירות שלה…. אבל.

עם ישראל שומע את הטוב, וליבו נפתח אל הטוב, אבל האפס, האבל הזה, גורם לו לחשוב שאולי בעצם לא.

כמה פעמים גם אנחנו מביטים אל המציאות במבט של אפס. נכון, יש הרבה טוב… אבל!

נכון, התקדמתי הרבה בעבודה העצמית שלי, אני מגיבה יותר כמו שרציתי… אבל! נכון, הילדים שלי טובים, מתוקים ומקסימים… אבל! נכון, אני אמא שאכפת לה ורוצה ומשקיעה בזה ובזה… אבל! הזוגיות שלי טובה ומבורכת… אבל! גם העבודה טובה… אבל!

כמה טוב, וכמה אבל…

אולי במקום אבל, במקום לומר לעצמנו "אפס כי…" – נעשה אחרת?

יש שיטות שונות לחשב ציונים למבחן. שיטה אחת מורידה נקודות, הכל מתחיל מ-100, וכל טעות מורידה נקודות מהסך הכולל, ולעומתה שיטה שנייה מוסיפה נקודות. אנחנו אוספים את מירב הנקודות על כל שאלה, ומחברים הכל יחד.

לכאורה נראה שיותר טוב להתחיל ממאה, כל אחד הוא מאה בפוטנציאל, אבל אז אנחנו כל הזמן בחוויה של חיסרון. היה יכול להיות מאה אילו רק…

אבל באמת להתחיל מאפס זה סוד גדול. אנחנו מגיעים עם מבט בעיניים שמחפש את הטוב. כמו שאומרים כלב ויהושע: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה" – אנחנו מחפשים יתרונות!

המבט הזה על החיים שלנו, מבט שמחפש יתרונות, הוא מבט שכולו מתנה. יש לנו כל כך הרבה תחומי חיים, בואו נתור בהם – נטייל ונחפש יתרונות. נחפש מה יפה, מה טוב, מה מאיר ומה מוצלח. מה מיוחד ומה מבורך… זה לא יקטין את הרצונות שלנו. זה רק יגדיל. טוב גדל מתוך טוב. טובה הארץ מאוד מאוד.