הם עמדו בתפר הדק בין המדבר הגדול לבינך, יוצאים לשליחות חייהם, אנשים, ראשי בני ישראל.
הם יצאו לתור, לקחת מפירותייך הטובים, חיזוק לימי ההמתנה עד שיזכו להיכנס אלייך.
הם עמדו בתפר בין המדבר הגדול לבינך, נושאים במוט בשניים את פירותייך הטובים, שכבדו עליהם מנשוא.
אמרו עלייך ארץ זבת חלב שערייך בצורות, שיש בך ענקים, ואיך עם שלא ידע מלחמה יוכל לנצח שבעה עממים.
ועמלק הזה שהם כבר מכירים, שזינב בהם, בכל הנחשלים, גם הוא שם מחכה, להילחם שוב בעם הזה.
אמרו עלייך ארץ חמדה שאת אוכלת יושבייך, קברים ואבל בגבולך.
אמרו שאנשייך גדולים מהרגיל, אנשי מידות, ענקים.
כולם בעיניהם, קטנים, זעירים, חגבים.
ובתפר בין המדבר הגדול לבינך הם ביקשו לשוב למוכר הבטוח, בית עבדים.
אם הם לא יכולים להישאר עטופי קודש במדבר הם מבקשים לפחות מקום ברור, למוש חושך בידיים.
רק לא לאבד מהגובה בתוך תהומות חיים.
הם נותרו שם במדבר הגדול, הנורא.
רבות דובר בך ארץ חפץ, את נותרת דוממת, מוחלת על כבודך, מחכה לחבק בחיקך בעלי עיניים רואות ולב יודע.
רציתי לומר לך ארץ חפץ שנדמה לי שלמדנו את הלקח, אולי זכינו לעיניים אחרות, שערי חוכמה, אולי זכינו בזכות מי שרוח אחרת עימו, שתגלי לנו טפח מאורך הטוב, מטוב ארצך, טפח מתורת ארץ ישראל.
רציתי לומר לך ארץ חפץ, שפירותייך הטובים, שנשאו אז התרים בעמל, נהיו לסמל מתנוסס לכבוד הבאים לראות בטוב הארץ.
רציתי לומר שאשכולותייך הטובים מתנוססים בגאון על בקבוקים משמחי לב, לקדש שבתות וחגים.
ואוהבים שכתבו געגועים למי שעוד לא חצו את הים, הדביקו בצידי מכתבם בול אשכול מבורך, דרישת שלום, מארץ ישראל.
רציתי להגיד לך ארץ חפץ, שבנייך עומדים בשערייך, מגנים על חומותייך.
הם נשבעים באהבה להגן, למסור אפילו את נפשם, עבורך.
רציתי לומר לך שלחמנו מלחמותייך, גם בידיים חשופות, עת אמרו עממים להכחידנו מגוי, לרשת נאות אלוקים.
ושומרים קדושים שיצאו להגן עשו לך ציונים, נס ודגל בכל מקום בו הם מהלכים, הם שרים לך שירים, לוקחים מזמרת הארץ בתרמילים.
ועמלק ההוא של פעם, עדיין לא נעלם, מזנב כשהוא מזהה בנו חולשה, מבקש להשמיד להרוג ולאבד.
רציתי להגיד לך ארץ חפץ שלא המתנו שיבוא, קלים כנשר יצאנו בחצי הלילה, למחות זכר עמלק מתחת השמיים.
וגם כשנפילים בשמייך, מזעיקים בחצי הליל, בנייך נצבים, צובעים את הרקיע בכסף חומת המגן, מברכים על הניסים.
רציתי לומר לך ארץ ישראל, שאת אכן אוכלת יושבייך, כל היושבים בך נעשים חלק מתוכך, מתברכים בך, מתקדשים בקדושתך.
עם וארץ חולקים את אותו השם, את אותה המטרה, את אותו הכיוון, אל האלוקים.
עם הזמן הם נעשים כמותך, מחוספסים, לא נבהלים להלך, לשקוע בבוץ, להצמיח חיים.
גם הם כמוך מרכבה לשכינה, דירה בתחתונים.
רק את יכולה להצמיח אותם, רק הם יכולים לייבש בך ביצות, לגאול פירותייך, גם הם כמוך, קודש קודשים.
רציתי להגיד לך שאנשייך אנשי מידות, צומחים לגובה, נוגעים בשמיים בזכותך, סולם מוצב, בשמיים ראשך.
רציתי להגיד לך שבנים שמעבר לים עוזבים את הכל, אורזים את חייהם במספר מזוודות, בלי לדעת כל כך מה יהיה, אל ארץ חשקת אבות.
הם יודעים, הם יצטרכו כאן לפשוט את כתונת הזהב, את כתונת הגלות, לגלות את עצמם.
הם באים משפחות משפחות, גם יחידים, חוזרים אלייך גלים גלים, מנשקים את חול הקודש של ארצך, שבים כיונים אל ארובותיהם.
רציתי להגיד לך ארץ ישראל, בשם כל הנצבים כאן בתפר בין העכשיו לבניין אריאל, שאנחנו מוכנים, בזכותך אנחנו כבר לא מפחדים לעלות קומה, לאכול מלחם הארץ, לרומם תרומה.
לבנות בך ארץ חפץ את בית הבחירה.
וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת.
