התבוננתי בתינוק שלי נאבק, גחונו צמוד לשטיח, פרצופו נחבט ומתרומם, גפיו מיטלטלות לכל הכיוונים, והלב שלי התכווץ. דניאל אהוביה בן שבעת החודשים (מינוס חודש וחצי פגוּת) ניסה בכל כוחו להגיע אל ארנב הבד שהנחתי במרחק עשרים סנטימטר ממנו. שלח ידיים, השמיע קולות, נִענע רגליים, ועדיין לא הצליח להגיע. היה לי קשה לראות אותו בוכה מרוב תסכול, כשאני יכולה בהסטה קלה להביא את מבוקשו הישר אל כפות ידיו המשתוקקות. בכל רגע כמעט קפצתי לעשות זאת, ושובָשוב עצרתי את עצמי: אמנם נדמה לי שאם אתערב אוכל לקרב אליו את הצעצוע, אבל בפועל ארחיק אותו ממנו לטווח הארוך.
נזכרתי שלפני כמה שנים רצינו שאחד הילדים ייגמל מאיזשהו הרגל, ניסינו בכמה דרכים והמטרה לא הושגה בשום אפיק. לרוב אנחנו לא בעד פרסים ועונשים (מאמינים שהתוצאה הטובה/גרועה היא הפרס/עונש), אבל נראה לנו שגמילה שונה ומצדיקה חריגה מהכלל, ולבקשת הילד הבטחנו ערכּה שווה אם במשך שבוע לא נצטרך להעיר לו בנושא. התחלנו במבצע, ודי מהר התנאים שקבענו נראו לי רחוקים מדי מהמציאות – בין הילד ליעד התגלה פער גדול, אני מצאתי את עצמי מתאפקת לא להעיר ומקווה בתוך ליבי שישים לב לבד, ובסופו של דבר קיצרתי את השבוע ליומיים־שלושה, שגם בהם ההתנהלות לא השביעה רצון אבל פשוט סכרתי את פי בכל מיני תירוצים פנימיים. הילד קיבל את הפרס הנחשק. עד היום הוא נהנה ממנו, ועד היום הוא לא נגמל.
מול דניאל אהוביה הנאנק על השטיח הייתי צריכה לתפוס את עצמי, להזכיר לי פעם אחר פעם ולהתחזק: אני לא ערלת לב אכזרית (כמו שהרגשתי); אני בולמת את עצמי רק לטובתו. אם אקרב אליו את הצעצוע הבלתי־מושג – הוא יהפוך לבלתי־מושג.
ובכל זאת, כשכל סצֵנה שלו על הבטן הייתה מסתיימת בבכי עז שדרש הרגעה של כמה דקות – באופן טבעי לא הרביתי להניח אותו כך. רוב הזמן הוא השתעשע על הגב במשחק שנתתי לו לאחוז בין האצבעות או נהנה לידי בטרמפולינה. הרגעתי את עצמי בכך שברוך ה' הוא כבר הוכיח יכולות התהפכות, ושהוא פג, ושכולם זוחלים בסוף. רק לעיתים רחוקות, לשתיים־שלוש דקות, הייתי מציבה אותו על השטיח בתנוחת זחילה. אלחנן חשב שאולי יעזור אם נניח אותו על הרצפה, שתיתן לו קונטרה (היא קשוחה איתו, יותר מהמצע רך־הלב), אבל אני חששתי שדניאל ידפוק את הראש בתנופה של מאמץ.
אחרי פסח נסענו לבר־מצווה משפחתית. בדרכי לנטילת ידיים, בלובי הכניסה, חלפתי ליד יצור פעוט, וכשהורדתי את העיניים נדהמתי לחזות שם בבן־דוד של דניאלי שנולד תשעה ימים לפניו – לא מזדחל סנטימטרים ספורים, אלא ממש מתרוצץ על רצפת האולם כאוות נפשו, מטרים הרחק מאִמו.
זה עשה לי חלישוּת הדעת. נכון, דניאל באמת פג, ובסוף הוא יזחל, אבל הפער היה גדול משחשבתי.
כשחזרנו הביתה התחלתי להניח אותו על הרצפה ולא על השטיח – אם בן־דודו לא דפק את הראש כנראה גם הוא ילמד – והקפדתי לעשות זאת כמה וכמה פעמים ביום. לא הייתי צריכה להמתין הרבה לפרי המתוק: היה ממש מרגש לראות בשידור חי איך הוא לומד לכווץ את גופו ולהרים אותו כדי להתקדם בכל פעם כמה מילימטרים, עד שהצליח לאחוז בחפצו במו ידיו.
ישובה על מסעד הספה, עוקבת אחרי דניאלי, הבנתי: זה בדיוק מה שהקדוש ברוך הוא עושה לנו. הוא מציב לנו את מושא החשק במרחק־מה מאיתנו, כי רק זה מה שיגרום לנו להגיע אליו בכוחות עצמנו – לחלץ עצמות, לאמן את השרירים, וללמוד לעשות את הדרך אליו. אם לא יהיה רווח בינינו לבין הרווח שלנו – לא נרוויח אותו בעצמנו.
פתאום ראיתי באור נעים יותר את הדרך שבה עליי לצעוד עד להגשמת החלומות שלי. עִניין אותי גם לבחון באילו מקרים אני חסה על הילדים ומקרבת אליהם צעצועים כשעדיף שאתגבר.
כעבור פחות משבועיים, ביום העצמאות, נסענו לפיקניק משפחתי. גלשנו לשיחת גיסות כיפית ובין היתר דיברנו על הניסיון שלנו כאימהות למנוע כאב מילדינו. סיפרתי להן – בקהל הייתה גם אִמו של בן־הדוד הנמרץ – על החוויה עם דניאל, ורק תוך כדי כך קלטתי:
ה' עשה לי כאן בדיוק אותו טריק. בבר־המצווה הוא דאג להניח בטווח הראייה שלי את מה שלא היה בהישג ידי: זחילה מפותחת של תינוק בן אותו גיל. זה קצת כאב, ראיתי אותו והרגשתי אמא מזניחה, לרגעים גם נחבטתי בשטיח – אבל כל זה היה כדי שאתפוס את עצמי ואלמד להגיע אל היעד, של דניאלי ושלי.
