כל מי שקצת רואה ושומע מה קורה מסביב יודה שהמצב בעולם היום רחוק מלהיות מעודד. נכון, גם בעבר לא היה פשוט למצוא בעולם השקר אנשי אמת, אבל קשה להתעלם מהתחושה שתרבות השקר הגיעה בשנים האחרונות לשיאים חדשים. גם היחס לעם ישראל מעולם לא היה שפיר. לא זכינו לאהדה גדולה מצד אומות העולם, ובדרך כלל קיבלנו רק רגעים קצרים של חסד. ובכל זאת, גל האנטישמיות שמרים ראש בתקופה האחרונה – מרחובות אירופה ועד לאוניברסיטאות ומוקדי ההשפעה – מוסיף עוד דאגה לרשימה שגם כך ארוכה.
נכון שגם נהנתנות ורדיפה אחר תענוגות אינן המצאה של הדור שלנו, אבל האם היה דור שהפך את התאווה לערך מרכזי כל כך? גם העיוותים המוסריים אינם דבר חדש; בלי תורה שתכוון את האדם, קשה לצפות למוסר יציב. ובכל זאת, קשה להתעלם מרמת הבלבול המוסרי ששולטת כיום, במיוחד בקרב מי שנחשבים למובילי הדעה והאינטלקטואלים. לא פעם נדמה שהיוצרות התהפכו: חושך מוצג כאור, והמתגונן מוצג כאכזר.
גם ערכי המשפחה והקדושה שסביבה נמצאים בשפל שלא הכרנו. במובנים מסוימים, המצב מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה, כמו יוון העתיקה או מצרים של ימי הפרעונים.
כשזו התמונה, קל מאוד להיגרר לייאוש. אפשר לחשוב שאין שום סיכוי באמת לשנות את המציאות או לקרב את העולם לגאולה. ובכן, היצר הרע יודע לנצל בדיוק את התחושה הזאת. הוא לוחש: "באמת נראה לך שתצליח לשנות עולם שלם? להתמודד מול כוחות עצומים שמושכים את האנושות לכיוון ההפוך? זה הרי לא מציאותי. תהיה ריאלי. תדאג לעצמך, תנסה איכשהו לשמור על עצמך מבחינה רוחנית, ואם תצליח – שמח בחלקך. זה כבר הישג לא קטן…".
אבל האמת היא בדיוק הפוכה. מעבר לכך שהתמונה שתיארנו היא חלקית – ויש בעולם גם הרבה מאוד תהליכים חיוביים ומבשרי גאולה – דווקא החושך הרוחני שאנחנו רואים סביבנו הוא עצמו אחד הסימנים לכך שאנחנו מתקרבים לגאולה.
לחיים ולברכה. בואו נדבר על זה.
בתחילת פרשתנו נאמר: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".
לכאורה, הפסוק הזה נראה מוזר: למה התורה בוחרת דווקא במילה "עקב" – "והיה עקב תשמעון" – ולא בלשון פשוטה יותר כמו "אם תשמעון" או "כאשר תשמעון"? וגם: אם עם ישראל מקיים את כל המצוות, ואפילו את "המצוות הקלות שאדם דש בעקביו", כפי שמפרש רש"י, מדוע ההבטחה היא שה' ישמור את הברית שנשבע לאבות? האם אחרי קיום כזה של התורה עדיין אנחנו זקוקים לזכות אבות?!…
כדי להבין את הדברים, וגם כדי לשאוב מהם כוח ועידוד למציאות שבה אנחנו חיים, כדאי לחזור להתחלה – אל הרגע שבו הכל התחיל.
כאשר אדם הראשון נברא ביום השישי, אחרי שכל הבריאה כבר הייתה מוכנה לקראתו, הזהיר אותו הקב"ה שלא לאכול מעץ הדעת. אבל הוא לא עמד בניסיון ואכל ממנו. האר"י ז"ל מסביר שאדם הראשון היה בעל "נשמה כללית", שכל נשמות ישראל מכל הדורות היו כלולות בו. לכן, כשהוא חטא, במובן מסוים כל נשמות ישראל השתתפו באותו חטא.
מסופר שרבי זושא מאניפולי שאל פעם את אחיו, רבי אלימלך: "אותי אני עוד יכול להבין – איך נשמתי התפתתה לאכול מעץ הדעת. אבל אתה, שנשמתך גבוהה כל כך, איך גם אתה נכשלת בכך?" ענה לו רבי אלימלך: "גם אצלי התעוררה התאווה לאכול מעץ הדעת. בהתחלה דחיתי אותה, אבל היא המשיכה להטריד אותי שוב ושוב. היא העסיקה את מחשבתי והפריעה לי להתעלות בעבודת ה'. עד שבשלב מסוים אמרתי לעצמי: אלימלך, תאכל כבר ותגמור עם זה… כמה אפשר לתת לתאווה הזאת להפריע לך לעסוק בדברים החשובים באמת? וברגע הזה – נפלתי…".
הסיפור הזה ממחיש שגם כאשר כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון, הן לא היו באותה מדרגה. היו נשמות שהיו קשורות לראשו, אחרות ללב, לידיים ולאיברים נוספים, והנמוכות ביותר היו קשורות לעקב. העקב הוא האיבר הנמוך ביותר בגוף, וגם מבחינת התחושה הוא פחות רגיש משאר האיברים. לכן אפשר, למשל, להכניס את העקב למים רותחים שהיד לא מסוגלת לגעת בהם.
הנשמות ששייכות לבחינת "עקב" הן נשמות הדור שלנו – העקב של כל הדורות.
וכאן נמצא גם ההסבר למצב הרוחני של הדור. מצד אחד, אין פלא שאנחנו מרגישים ירידה לעומת הדורות הקודמים. אם הראשונים היו כמלאכים – אנחנו ודאי לא שם. נשמותינו שייכות לבחינת העקב של אדם הראשון, ולכן גם ההשגה שלנו בתורה, והגובה הרוחני שלנו בכלל, אינם דומים למה שהיה בדורות של התנאים, האמוראים, גם לא לצדיקים מאוחרים יותר ואפילו לא לסבא וסבתא שלנו…
אבל דווקא בגלל זה אין שום מקום לייאוש. במשך כל הדורות עסקו הנשמות הגבוהות בתיקון החלקים העליונים של אדם הראשון – הראש, הלב, הידיים ושאר האיברים. לדור שלנו נשאר התיקון האחרון: תיקון העקב. דווקא העבודה של הנשמות הפשוטות יותר, נשמות "עקבתא דמשיחא", היא זו שמשלימה את המהלך כולו.
לאור זאת מסביר האר"י את דברי חז"ל: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף". "הגוף" הוא גופו של אדם הראשון, ו"הנשמות" הן כל נשמות ישראל שהיו כלולות בו. רק כאשר גם נשמות ה"עקב" ירדו לעולם, ימלאו את תפקידן וישלימו את התיקון – תוכל לבוא הגאולה.
אז אולי איננו הדור הגדול ביותר מבחינה רוחנית, אבל אנחנו בהחלט הדור שמשלים את העבודה. ובסופו של דבר, כפי שאמרו חז"ל: "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה". שווה לגמרי, לא ככה?
כדי להבין לעומק איך התיקון של כל נשמות ישראל לאורך הדורות – מהנשמות הגבוהות שבבחינת הראש והלב ועד לנשמות שלנו, שבבחינת העקב – בונה את תהליך הגאולה, כדאי להתבונן בדברים מופלאים שמביא בעל ה'מאור עיניים' בשם הבעל שם טוב: "צריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלק קומת משיח השייך לנשמתו, כנודע שאדם הוא ראשי תיבות – אדם, דוד, משיח. וכמו כן יהיה משיח קומה שלימה מכל נשמות ישראל כלולה משישים ריבוא… על כן צריך כל אחד מישראל לתקן חלק בחינת משיח השייך לחלק נשמתו".
לפי דבריו, בתוך כל יהודי ויהודייה קיים "ניצוץ משיח". במבט ראשון זה אולי נשמע רעיון גדול ואפילו מפתיע, אבל הוא מבוסס על דברי הבעל שם טוב ומופיע בעוד מקומות. כך למשל, בפתיחת ההיכל בשלושת הרגלים אנחנו מתפללים: "ויתקיים בנו מקרא שכתוב: 'ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה"". הפסוק הזה נאמר במקור על מלך המשיח, ובכל זאת אנחנו מבקשים שהוא יתקיים בנו – ויש נוסחים שבהם אפילו אומרים "יתקיים בי". מכאן אפשר להבין שבכל אחד מאיתנו יש מאותו ניצוץ של משיח.
גם בירושלמי אפשר למצוא לכך רמז. במסכת תענית דורשים את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" על מלך המשיח. לעומת זאת, במסכת מעשר שני מסופר על אדם שבא אל רבי ישמעאל ברבי יוסי וסיפר שראה בחלומו מישהו בולע כוכב. השיב לו רבי ישמעאל שאין הכוונה לכוכב ממש, אלא לכך שאותו אדם הרג יהודי, רחמנא ליצלן, שנקרא "כוכב", כפי שנאמר: "דרך כוכב מיעקב". ובכן, אם אותו פסוק מתייחס גם למשיח וגם לכל יהודי, זאת אומרת שיש קשר עמוק ביניהם – בכל יהודי קיים ניצוץ משיח.
זו גם הסיבה שהתיקון האישי של כל אחד מאיתנו הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה. כשאדם ממלא את השליחות שלו בעולם, יוצא מעט מעצמו ומתקרב אל הקב"ה, הוא לא רק מתקן את עצמו. הוא גם מגלה עוד חלק מאותו ניצוץ משיח שנמצא בו. וכשזה קורה אצל עוד יהודי ועוד יהודי, בכל דור ודור, מצטרפים כל הניצוצות יחד. וכפי שכתב המגיד מקוזניץ, כאשר "מתאחדים כל חלקי המשיח המפוזרים בעולם לקומה שלמה" – אז באה הגאולה.
ובכל זאת, אפשר לשאול: איך ייתכן שדווקא אנחנו, בדור כל כך נמוך מבחינה רוחנית, נהיה אלה שישלימו את העבודה? איך המעשים הקטנים שלנו יכולים להכריע את הכף אחרי כל מה שעשו גדולי ישראל בדורות הקודמים? האם באמת יש להם משקל?!
את התשובה נותן רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י, בהקדמה ל'שער הגלגולים'. הוא מספר ששאל את רבו: "איך היה אומר לי שנפשי הייתה כל כך מעולה? והרי הקטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד שאין אני מגיע לעקבו! ואמר לי, דע לך כי אין גדלות הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא. כי מעשה קטן מאד בדור הזה – שקול בכמה מצוות גדולות שבדורות הראשונים". וסיבת הדבר, המשיך וביאר האר"י, "כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מה שאין כן בדורות הראשונים"
במילים פשוטות: הקב"ה לא מסתכל רק על המעשה עצמו, אלא גם על התנאים שבהם הוא נעשה. הוא רואה את האתגרים, את הניסיונות ואת המאמץ שנדרש כדי לעשות את הדבר הנכון. לכן ייתכן שמעשה שנראה קטן ופשוט בדור שלנו, שווה בערכו למעשים גדולים מאוד בדורות קודמים. ואם הדברים נאמרו כבר לפני כ־450 שנה, אפשר רק לשער עד כמה הם נכונים לגבי התקופה שלנו, שבה ההתמודדות מורכבת עוד יותר. דווקא הפעולות הקטנות והיומיומיות שלנו הן אלה שיכולות להשלים את המהלך ולהביא את הגאולה.
בהקשר הזה מובאים גם דבריו המיוחדים של האדמו"ר הזקן, שמסביר כי ענוותנותו העצומה של משה רבנו – שעליו נאמר "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" – הייתה בעיקר כשהביט על דור "עקבתא דמשיחא". דווקא ההתבוננות בנשמות הפשוטות של הדור האחרון, שנאבקות בתוך מציאות כל כך מאתגרת ובכל זאת ממשיכות לעמוד בניסיון, היא שעוררה את ענוותנותו של משה. הוא הרגיש קטן לעומתם אנשים ונשים כמוני וכמוכם. אתם מבינים על מה מדובר?!
עכשיו אפשר להבין טוב יותר את לשון הפסוק: "והיה עקב תשמעון… ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".
המילה "עקב" רומזת לנשמות שלנו. והתורה אומרת שאם גם בדור כזה, למרות כל הקשיים, הבלבול והניסיונות, נמשיך לשמוע בקול ה' ולקיים את מצוותיו, יושלם סוף־סוף תיקון חטא עץ הדעת. העבודה שלנו אינה עומדת בפני עצמה; היא מתחברת לכל עבודת הדורות שקדמו לנו ומשלימה אותה. לכן נאמר "ושמר ה'… את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" – כי במעשים שלנו יש המשך ישיר לכל מה שבנו האבות והדורות הקודמים. הקב"ה רואה לא רק את הפעולה הפרטית שלנו, אלא את המקום שלה בתוך הבניין השלם של עם ישראל לאורך כל הדורות.
הגמרא מספרת שרבי בנאה נכנס פעם למערת המכפלה, למקום שבו נמצא אדם הראשון. בגלל קדושתו העצומה של אדם הראשון, הוא לא זכה לראות אלא את עקביו. כשיצא משם סיפר בהתפעלות: "נסתכלתי בשני עקיביו ודומים לשני גלגלי חמה". העקבים האירו באור גדול, משום שהם מסמלים את אותן נשמות של בחינת "עקב" – הנשמות של הדור האחרון. אמנם העקב הוא האיבר הנמוך ביותר בגוף, אבל דווקא הוא זה שנושא את כל קומת האדם ומעמיד אותה.
לחיים, לחיים ולברכה! אחיי ורעיי, אין שום מקום להתייאש מהמצב הרוחני של דורנו. להפך. דווקא העובדה שאנחנו חיים בתקופה שמתאימה כל כך לתיאור של חז"ל על הדור של ערב הגאולה, צריכה למלא אותנו בתקווה. אם זהו השלב האחרון במסע הארוך של עם ישראל, הרי שכל צעד קטן שלנו מקרב את הרגע שבו הכול יושלם. הגאולה כבר אינה רעיון רחוק – היא תהליך שאנחנו שותפים פעילים בו, כאן ועכשיו.
