זו הפעם השנייה מאז תחילת המלחמה שאנחנו נפגשים באכסנייה של 'קרוב אליך' לדבר על פרויקט התפילין הייחודי. כמעט שלוש שנים אחרי שפרצה, רצינו לבדוק: האם ההתעוררות היהודית הגדולה שחווינו אחרי שמחת תורה תשפ"ד עדיין בתוקף? האם הלבה עודה גועשת ורועשת, או שהיא שקטה לאיטה?

אבל לפני הכל, נשוב לנקודת ההתחלה.

הרב עמיחי, איך בעצם הכול התחיל? מאיפה נולד הרעיון לחבר אנשים לתפילין?

הסיפור שלי מתחיל כשהייתי אברך, וזו כבר נקודה חשובה. כשאני מספר את הסיפור שלי אני מדגיש: אני אדם רגיל לחלוטין, לא עשיתי שום דבר מיוחד. בבחרותי הייתי תלמיד ישיבה שגרתי לגמרי, ואולי אפילו פחות מהרגיל. לא הייתי פרויקטור או עסקן, ולא נמניתי עם החבר'ה האלה שתמיד פועלים ועושים דברים. הייתי אברך רגיל שלמד בישיבה בבית אל. אני לא אומר את זה מתוך ענווה אלא כמציאות עובדתית.

זה היה לפני כעשרים וחמש שנה. בסייעתא דשמיא, התגלגל לידיי מקרה שבו פנו אליי שני בחורים שלמדו בישיבה והכירו זוג צעיר, בעל ואישה, שהתגוררו בירושלים וחיפשו מישהו שיבוא ללמוד איתם תורה. אותו זוג רצה קצת ללמוד, להכיר ולהתעניין ביהדות. וכך, מדי שבוע ביום שלישי בערב הייתי נוסע ולומד איתם. השיעור הזה היה בעצם מעין חוג בית עם משפחת בן אהרון, כשלפעמים היו מגיעים גם שכנים וחברים. זו הייתה חבורה קטנה שהיינו לומדים ביחד פרשת שבוע, מסילת ישרים, קצת חיזוקים וזהו.

באיזשהו שלב, השיעור עבר למרכז העיר ירושלים. החבר'ה רצו לעבור למקום אטרקטיבי יותר, ועברנו ללמוד בתוך פאב שנקרא סבן בר, וכמובן וידאתי מראש שהמקום כשר. הפאב הזה כבר לא קיים היום, אבל באותה תקופה היינו מגיעים לשם בשעות הערב המוקדמות, יושבים בצד ולומדים בדיוק באותה מתכונת כמקודם: לומדים פרשת שבוע ומתחזקים ביחד. זה היה נחמד מאוד.

ברוך השם, התגבשה שם חבורה והגיעו עוד ועוד חבר'ה, ולאט לאט הם התחילו להתחזק. יום אחד הם אמרו לי: "כבוד הרב, נאה דורש, נאה מקיים. אתה מספר לנו כמה חשוב לקיים מצוות, כמה חשוב להתחזק וללמוד תורה, אז בכבוד — אנחנו מוכנים להניח תפילין, תביא לנו תפילין".

מה עשית? איך השגת עבורם תפילין?

זה היה מבחינתי מאוד משמח, אבל מצד שני הייתי אברך ותהיתי מאיפה אביא להם תפילין. לקנות להם תפילין חדשות מסופר סת"ם היה יקר מדי בשבילי, ולא הייתי מסוגל לעמוד בזה כלכלית. מנגד, להביא להם תפילין ישנות ממקומות שלא הייתי בטוח אם הן כשרות או לא, זה דבר שלא הייתי מוכן אליו בשום פנים ואופן. רציתי להביא להם רק משהו שהוא כשר לכתחילה. פניתי לידיד שלי שעסק בתפילין, והוא סיפר לי שאנשים באים אליו כדי לקנות תפילין חדשות, משאירים אצלו את הזוג הישן כי אין להם מה לעשות איתן. הוא הוסיף והסביר לי: "שמע, התפילין הישנות האלו הן בסדר גמור. הן מגיעות מיהודים שומרי מצוות שהניחו אותן כמה שנים, ובוודאי אפשר להשמיש אותן מחדש".

הוא הציע לי שיבדוק וישפץ אותן, וייתן אותן לחבר'ה במחיר עלות, וכך באמת עשיתי. מדובר ביהודי שהיה מדקדק מאוד וסמכתי עליו בשמונת אלפים אחוזים. הוא בדק את התפילין, שיפץ אותן והן יצאו ממש מצוין. מבין החבר'ה, מי שהיה יכול לשלם שילם, ומי שלא יכול היה לשלם קיבל אותן ללא תשלום. כך בעצם התחיל הפרויקט הזה – 'קשר של תפילין' שמו.

בעקבות זאת, גיליתי כמה הנחת תפילין היא משמעותית. ראיתי שכאשר יהודי מניח תפילין, זה פשוט גילוי אלוקות באופן הכי פשוט. האלוקות מתגלה במצווה הזו במוח ובלב, ומשפיעה באופן המוחשי ביותר על האדם. פשוט הייתי יכול לראות איך החבר'ה האלה הופכים בזכות הנחת התפילין להיות קרובים יותר ויותר לתורה ומצוות.

נוסף על כך, ראיתי עוד דבר חשוב – כמה עמוקה ההשפעה על האדם כשהתפילין הן שלו, זה זמין לו והוא לא צריך ללכת למקום רחוק בשביל להניח אותן. הקביעות הזאת של הנחת תפילין, והעובדה שאלו התפילין שלו וכך הוא מחובר ומקושר אליהן, משפיעה השפעה עצומה על האדם. הבנתי שהקדוש ברוך הוא גלגל לידיי מתנה גדולה שצריך לעשות איתה משהו.

בהמשך החבר'ה התחזקו יותר, וכבר לא התאים להם ללמוד בפאב. יצאנו משם והלכנו ללמוד בבית כנסת סמוך, אבל הפרויקט שאני עוסק בו כבר כל כך הרבה שנים התחילו בדיוק שם.

אגב, הנה סיפור מהקבוצה הזאת. את אחד החבר'ה מהקבוצה פגשתי בזמנו באמצע רחוב יפו בירושלים. הוא עבד שם באחת החנויות, בחור עם קוקו ארוך. ניגשתי אליו ואמרתי לו: "תקשיב, אנחנו עושים פה שיעור, בוא תצטרף אלינו". הזמנתי אותו לשיעור בנעימות והוא בא פעם אחת, נוצר חיבור והוא בא עוד פעם. אט אט הוא התחזק והבאתי לו תפילין. בהמשך הוא עזב את השיעור שלנו והמשיך הלאה. הבנתי שהוא התחבר לרב אחר באיזשהו מקום בירושלים, והתקדם והתחזק יותר ויותר. באיזשהו שלב הקשר בינינו נותק, הוא התקדם בחיים ואני שמחתי על כך.

עברו עשרים שנה בערך, יום אחד אני הולך בירושלים ורואה אברך חרדי שעושה לי שלום עם הראש. לא הכרתי אותו, אבל השבתי לו שלום בחזרה והמשכתי בדרכי. אני ממשיך הלאה, ואז הוא קורא לעברי: "הרב עמיחי, מה שלומך? אתה לא מכיר אותי?". אני מסתובב אחורה ומסתכל עליו. "גיא! מה נשמע?", זיהיתי אותו כשכולי מרוגש. זה היה אותו בחור עם הקוקו מרחוב יפו, ופתאום הבן אדם לבוש כמו אברך חרדי מכף רגל ועד ראש. שאלתי אותו למעשיו כיום, והוא אמר לי: "קודם כל, כבר לא קוראים לי גיא. רֶבּ חיים קנייבסקי החליף לי את השם. דבר שני, ברוך השם, אני אברך חצי יום, עובד חצי יום ויש לי עשרה ילדים…". הבן אדם הפך חרדי לגמרי, עובד לפרנסתו ומגדל משפחה לתפארת בירושלים. פלאי פלאות של ממש – והכל התחיל מההצעה להגיע לשיעור ובפרט בזכות התפילין.

רצינות משני הצדדים

מאז עברת דרך ארוכה בפרויקט של התפילין, אליו נשאבת בלי להתכוון. אלו עקרונות מלווים אותך לאורך כל השנים?

העיקרון שקבעתי לעצמי הוא שאני לא מוכן, חלילה, להתפשר בעניינים של הלכה. כשאני מביא תפילין חשוב לי שהן יהיו לא רק כשרות, אלא מהודרות וברמה טובה, אחרי שבדקו אותן אנשים יראי שמיים, מקפידים ומקצועיים. כמו כן, חשוב לי שלא רק מבחינה הלכתית הן יהיו כשרות ומהודרות, אלא שהן יהיו מהודרות גם מבחינת הנראות שלהן. אני דואג שהן ייראו חדשות לגמרי. אני מחליף את הרצועות, מחליף את קופסאות הפלסטיק, וכמובן אם אפשר לשפץ את הבתים אני משפץ אותם ברמת הגימור הכי גבוהה. התפילין, למרות שהן משומשות, נראות כמו חדשות כדי שיהודי שמתחיל להניח אותן ירגיש טעם טוב במצווה. חשוב לי שיהודי ירגיש טוב עם העובדה שהתפילין האלה הן שלו. אלו תפילין שאפילו אם אינן חדשות מהניילון, הן נראות כך – עם רצועות חדשות וריח חדש שנותנים טעם מתוק למצווה. זו הרצינות הנדרשת מהצד שלי.

מאידך גיסא, כמו שאני דורש רצינות מעצמי, אני גם דורש רצינות מהצד המקבל, ומאז ועד היום אני מקפיד על כך. כל אדם שמתקשר ומבקש תפילין — ואנחנו מדברים על אלפי פונים — יקבל אותן רק אם יתחייב שיניח אותן יום יום. אם קשה לו להתחייב, אני אומר לו שזה מובן לגמרי והכל בסדר, ואני מציע לו לישון על זה עוד לילה ולחשוב אם הוא באמת בעניין של להניח תפילין. אני מבהיר שזו מצווה חשובה, ומבטיח שברגע שיחליט שהוא רוצה ברצינות, אני אחכה לו ואביא לו תפילין.

יום אחד התקשר אליי יהודי שהיה קשה לו להתחייב. לא ארחיב בפרטים, כי בספר שהוצאתי לאור כעת במסגרת הפרויקט מופיע הסיפור בשלמותו, אבל ביקשתי ממנו להתחייב והוא התקשה. אפילו הייתה לו איזושהי תרעומת על כך שאני רוצה לחייב אותו. אמרתי לו ברוגע שאם הוא רוצה תפילין, אלו הכללים שלי. נפרדנו כידידים. זה תרחיש שקורה לא מעט.

עבר שבוע והוא התקשר אליי שוב. הפעם הוא הכריז: "ברוך השם, החלטתי שאני רוצה תפילין". שמחתי מאוד ואמרתי לו: "איזה כיף שחזרת. מה קרה? בוא תספר לי". הוא אמר לי שהיה משהו שגרם לו להחליט, והבטיח שיספר לי כשניפגש. קבענו להיפגש וכשהגעתי למסור לו את התפילין, הבנתי מהסיפור שלו שהקדוש ברוך הוא פשוט לקח אותו באוזניים ודאג שהוא ירצה תפילין. אין פה שום הסבר אחר, זה ממש בגדר מופת. בספר שלי הסיפור המלא נקרא כמו סיפור מופת מהגמרא. היהודי הזה ממש הרגיש שהקדוש ברוך הוא רוצה שהוא יניח תפילין ואין כאן שאלה בכלל. ובאמת נתתי לו תפילין מהודרות, ולימדתי אותו להניח ולקרוא קריאת שמע.

אגב, הדבר הכי יפה הוא שחבר'ה שקיבלו ממני תפילין, חוזרים ומביאים את החברים שלהם. המשך הסיפור הזה הוא שאותו אדם שנרתע בהתחלה ובסוף קיבל תפילין, כעבור שנתיים – זה היה לפני חודשיים – התקשר אליי שוב. הוא שאל אם אני זוכר אותו, ועניתי בחיוב. הוא אמר לי: "אני רוצה להגיד לך שני דברים. דבר ראשון, דע לך שמיום שנתת לי את התפילין לא הפסדתי יום אחד – כבר שנתיים ברציפות, בזכותך. דבר שני", הוא המשיך, "יש לי חבר שגר במושב במרכז הארץ שגם התחיל להתעניין. אמרתי לו שאני אדאג לו לתפילין, אבל הדגשתי לו שהוא חייב להתחייב שהוא מניח כל יום…". זה היה ממש סיפור של "טופח על מנת להטפיח".

ביחד ננצח

איך ההיענות של הציבור ביחס לתרומות תפילין?

זה באמת מעניין. אני מפרסם בהרבה מקומות שאני מקבל תפילין משומשות שאפשר עדיין להשתמש בהן. זה יכול להיות תפילין של סבא שנפטר או תפילין של מישהו שבמהלך השנים החליט לשדרג למהודרות או חדשות יותר, בעוד שהישנות שלו נותרו בסדר גמור ובהחלט אפשר להשתמש בהן. אנשים רואים את הפרסום ותורמים את התפילין. ובהקשר הזה חשוב לי לומר שרוב זוגות התפילין שאני מקבל, באופן מובהק, מגיעות מהציבור החרדי. הציבור הזה נרתם בצורה שלא תיאמן לכל דבר שקשור להפצת יהדות, לקירוב לבבות ולחיבור יהודים לקדושה. ברור שגם הציבור הדתי-לאומי תורם לפרויקט, אבל חשוב לי להדגיש את התרומה המשמעותית דווקא של הציבור החרדי.

היה מקרה שבו התקשר אליי אברך חרדי מירושלים שרצה לתרום את התפילין שלו ודרש שהן יגיעו דווקא לחייל. הוא ממש לא היחיד. הרבה אנשים מבקשים שאתקן ואשפץ את התפילין שלהם כדי למסור אותן דווקא לחיילים. הם רוצים להרגיש שייכים למלחמת מצווה ולעזור בשמירה על החיילים כפשוטו.

אני זוכר שפעם אחת קבעתי להיפגש עם אברך חרדי, זה היה ברחוב תלול מאוד בירושלים. עמדתי שם בעלייה והבחור לא מגיע. פתאום אני רואה אותו רץ את כל העלייה הזאת לעברי. הוא מגיע מתנשם ומתנשף, קורא לי ואומר: "הו, הגעתי, תפסתי אותך!". הוא עמד שם בקושי נושם אבל מלא שמחה, הביא לי את התפילין ואמר לי: "ביחד ננצח!". גם הוא ביקש שהתפילין יגיעו דווקא לחייל.

אני נזכר בסיפור מרגש. הגעתי לאברך כדי לאסוף ממנו תפילין, ולפני שהוא מסר לי את התפילין הוא נישק אותן באהבה. הוא נישק אותן עוד פעם ועוד פעם, ואני לא מגזים אם אומר שאיזה עשר פעמים הוא נישק אותן לפני שמסר לי אותן. ראיתי שקשה עליו הפרידה מהן ואמרתי לו: "שמע, אני רואה שקשה לך, תשאיר אותן אצלך, הכל בסדר. שיהיה לחיים טובים ולשלום, שמור אותן לילדים שלך". הוא הסביר לי שהוא מתרגש כל כך כי אלו התפילין מהבר מצווה שקיבל מהוריו, אבל סירב להצעתי. הוא קרא: "לא, לא! נכון שקשה לי מאוד להיפרד מהן, אבל חשוב לי שעוד יהודי יניח תפילין. אצלי הן סתם שוכבות בארון וחבל, כדאי שעוד יהודי יוכל ליהנות מהן". הוא נתן להן נשיקה אחרונה ומסר לי אותן…

אגב, בזכות הפרויקט זכיתי לבקר אצל הרבה מגדולי ישראל. זכיתי להיות כמה פעמים אצל הרב ברוך שרביס בשכונת רמות בירושלים, בביתו של הרב יצחק זילברשטיין, אצל הרב הראשי לישראל לשעבר הרב שלמה עמאר ואצל הראשון לציון הרב דוד יוסף. זכיתי לפגוש רבנים גדולים, וכולם התפעלו מאוד מהמיזם הזה. כולם בירכו אותי ונתנו לי מכתבים הקוראים למי שיש לו תפילין בבית לתרום אותן, כדי שעוד יהודי יכול ליהנות מהן.

התוצאה של מאמץ המאצ'ינג הזה — בין יהודי שיש לו תפילין שאינו משתמש בהן לבין יהודי שמבקש לקבל תפילין כדי להניח — היא שכבר למעלה מאלף וחמש מאות יהודים קיבלו תפילין ומניחים אותן יום יום, כאשר כל זוג כזה יש מאחוריו סיפור שלם של מסירה, בדיקה ושיפוץ, ואחר כך השידוך בינן למקבל. חלק מהתפילין נפסלות בסופו של דבר בבדיקה, כך שמספר התורמים גדול אף יותר. איני יודע להגיד מספרים מדויקים, אבל אלף וחמש מאות יהודים קיבלו תפילין בוודאות, ורוב מוחלט מתוכן הגיע מיהודים שתרמו אותן. חוץ מזה, יש גם יהודים שרוצים לתרום תפילין חדשות לגמרי, ואני כמובן מקבל את התרומה בשמחה.

הנה סיפור בנושא הזה. זה היה בערב פסח, בשנה הראשונה של המלחמה. כמה שעות לפני כניסת החג דופק בחור חרדי אצלי בדלת ואומר שסבא שלו, רב שמתגורר בלייקווד שבניו ג'רסי, ביקש למסור את התפילין שאחז בידיו לחייל. מדובר ביהודי חרדי, תלמיד חכם שלומד כל היום, שהחליט שהוא רוצה לעשות משהו למען החיילים שנלחמים בעזה כדי לתת להם חיזוק. ואיך נותנים חיזוק לחייל? נותנים לו תפילין.

אותו רב רכש מכספו תפילין יקרות מאוד אצל סופר סת"ם מפורסם בלייקווד, והנכד שלו, שלומד בישיבה בארץ, בא אליי כדי להביא את התפילין ולעשות את השליחות של סבא. בתוך שקית התפילין הוא השאיר גם מכתב לחייל, שמנוסח בעברית בניחוח אמריקאי. הוא כתב בו: "לחייל היקר ששומר על ארץ הקודש. איזו מצווה גדולה אתה עושה. אנחנו מחזקים אותך…". אלו היו משפטים מאוד מרגשים ומחזקים.

אחרי חג הפסח התקשרתי לאותו רב ועדכנתי אותו שהתפילין נמסרו ליעדן. סיפרתי לו שמי שמניח אותן זה לוחם ביחידת אגוז שנלחם בעזה, בדיוק כפי שביקש, וכמובן הוא התחייב שיניח אותן כל יום.

ה' תופר את התזמונים

תוכל לשתף במקרים שבהם הרגשת שהדברים ממש מכוונים מלמעלה?

בספר שכתבתי יש המון סיפורים של השגחה פרטית, שהמכנה המשותף של כולם ממחיש בעליל שהקדוש ברוך הוא חפץ שיהודים יניחו תפילין. הוא רוצה שיהודים יתקרבו אליו, ומסובב את כל הסיבות כדי שבסוף יהודי יקבל את התפילין שלו. אלו דברים שחוויתי באופן אישי והם אמת לאמיתה.

היה יהודי שחווה נס פלאי של הצלה בשמחת תורה. הוא התגורר באחד היישובים בעוטף עזה, ובעוד מהבית שמשמאלו נחטפו ובבית שמימינו נרצחו, רחמנא ליצלן, לביתו המחבלים פשוט לא נכנסו. היהודי הזה, אדם חילוני שלכאורה לא שייך לענייני יידישקייט, התקשר אליי ביום שישי אחד בבוקר. הוא סיפר לי את כל הסיפור שלו וביקש תפילין. זה היה כחודש לאחר שמחת תורה, והוא שהה במגורים זמניים במושב בדרום והחליט שהוא רוצה להתחיל להניח תפילין. לאחר השיחה שאלתי את עצמי כיצד אגיע אליו בהקדם האפשרי, ואמרתי בליבי שהקדוש ברוך הוא יעזור ונמצא את הדרך.

כשהגעתי לתפילת מנחה בבית הכנסת ביישוב שלי, בית אל, הבחנתי באורח בלתי מוכר. ביררתי ונאמר לי שהוא מתארח אצל משפחה ביישוב ושהוא במוצאו מאזור הדרום. ניגשתי אליו עוד לפני קבלת שבת ואמרתי לו: "שלום עליכם, נכון שאתה אורח של משפחה פלונית?". כשהוא ענה בחיוב, שאלתי אם הוא אכן גר בדרום. הוא ענה לי שאכן כן, ובאמת הם לא הגיעו לבקר כבר כמה שנים, ובדיוק השבת הם באו. שאלתי אותו אם הוא מוכן להיות שליח מצווה, וכששאל במה מדובר הסברתי שיש יהודי שגר במושב מסוים בדרום ומאוד רוצה לקבל תפילין. הוא הופתע, וענה שזה במרחק של שלוש דקות נסיעה מהבית שלו ושהוא יביא לו בשמחה. הקדוש ברוך הוא פשוט תפר את זה בשנייה!

קיצורו של דבר, במוצאי שבת הבאתי לו את התפילין והוא נסע הביתה. כך, היהודי מהעוטף שהתקשר ביום שישי בבוקר, קיבל את התפילין כבר במוצאי שבת עד לביתו.

סיפור השגחה נוסף קשור לפקידה בבנק. הייתי צריך לעשות העברה בנקאית של כסף לסופר סת"ם שעובד איתי ועושה לי תיקונים ובדיקות של תפילין. משום מה המחשב נתקע ולא הצלחתי לבצע את ההעברה מהבית. ניסיתי שוב ושוב ולא הצלחתי, ובסוף טלפנתי לסניף הבנק ודיברתי עם הפקידה. אמרתי לה: "תשמעי, אני צריך לעשות העברה לפלוני. תעזרי לי בבקשה, אני לא מצליח מהמחשב בבית". הפקידה עזרה לי בשמחה, ואז התעניינה בשביל מה ההעברה הזאת מיועדת. עניתי לה שזה עבור בדיקה של תפילין.

היא שאלה מיד האם אני קשור ומתעסק עם תפילין, ועניתי לה שכן והסברתי לה בקצרה על הפרויקט. היא התחילה לקרוא מעבר לקו בהתרגשות: "וואו, השגחה פרטית, השגחה פרטית!". כששאלתי אותה מה השגחה פרטית, היא ענתה שבדיוק לפני חמש דקות היא שוחחה עם פקיד שעובד בסניף אחר, אדם חילוני לגמרי שמשפחתו הייתה צריכה להתפנות מהבית בצפון אחרי שמחת תורה, וכבר תקופה ארוכה שהם מתגוררים במגורים זמניים. היא סיפרה שבדיוק באותו בוקר הוא התקשר אליה, ובמהלך שיחת החולין שלהם הוא פתאום אמר לה: "תקשיבי, בזמן האחרון אני חושב על זה ברצינות. אם תצליחי לדאוג לי לתפילין, אני מתחיל להניח". הפקידה ציינה שמדובר באדם שבכלל לא קשור לתפילין, אבל הבטיחה לו שתחפש ותנסה לדאוג לו, למרות שלא היה לה מושג מאיפה היא תביא לו. "והנה, לא עברו חמש דקות ואתה מתקשר אלי ואומר שיש לך פרויקט של תפילין", היא אמרה הלומה.

יום-יומיים אחר כך כבר התייצבתי בסניף של הבנק עם תפילין, והיא דאגה לשלוח לפקיד אותן דרך מערך השליחויות של הבנק. שוחחנו אחר כך בטלפון והוא מאוד שמח והודה לי. ראיתי בחוש שהקדוש ברוך הוא סידר שאני אתקע עם ההעברה הבנקאית – רק כדי שאתקשר אליה ונוכל לדאוג ליהודי הזה.

ברור לי שכאשר יהודי מתעורר ורוצה להניח תפילין, לא משנה איפה הוא נמצא, הקדוש ברוך הוא דואג לו. ובאמת, במסגרת המיזם זכיתי לשלוח תפילין ליהודים בנקודות רבות ברחבי העולם: לברלין והמבורג, לאנגליה ולוס אנג'לס. רק השבוע העברתי שני זוגות גם לקרואטיה. הגענו להמון מקומות, ברוך השם, ואני רואה שהקדוש ברוך הוא פשוט רוצה שיהודים יניחו תפילין, כפשוטו.

ילד אחד, משפחה שלמה

במסגרת הפעילות שלך בטח נפגשת עם ההתעוררות של בני הנוער והדור הצעיר?

אוהו, על כך יש לי אינספור סיפורים. אבל אם כבר הזכרת את זה, בעיניי מה שחשוב לשים אליו לב הוא שכאשר הצעירים מתעוררים, מתחילים לקיים מצוות ולהניח תפילין, זה פשוט מדביק את כל בני הבית. התהליך מתחיל לרוב מילד או ילדה, וסוחף אחריו את המשפחה כולה.

קיימים מקרים רבים שבהם פונה אליי אימא ומקדימה ואומרת: "שמע, אנחנו משפחה חילונית לחלוטין ולא קשורים לדברים האלה. אל תחשוב שחזרנו בתשובה, אבל אנחנו לא יודעים מה קרה, הבן שלנו פתאום רוצה תפילין. תעזור לנו…". טלפונים מהסוג הזה מתקבלים אצלי בתדירות גבוהה, ואשתף בסיפור אחד שממחיש זאת היטב.

לפני מספר שנים התקשרה אליי אימא מבוהלת מרעננה, וגם היא חזרה על אותה הקדמה מוכרת. היא אמרה לי: "אנחנו חילונים גמורים, אשכנזים כמובן, וממש לא קשורים לכל זה, אבל הבן שלנו פתאום החליט שהוא רוצה תפילין". מדובר היה בנער בן 15 שלומד בתיכון חילוני, שפשוט החליט ביום בהיר שהוא מעוניין להניח תפילין. אמרתי לה שאשמח לעזור, אבל ביקשתי קודם כל לדבר איתו. רציתי להבין עד כמה הוא באמת רציני בכוונותיו, כפי שאני משתדל לעשות בכל פנייה.

ניהלתי איתו שיחה ארוכה שבה אכן התרשמתי מרצינותו, ודאגתי לשלוח לו תפילין עד לרעננה. ברוך השם הוא באמת התחיל להניח תפילין מדי יום, אבל לצערי לא שמרתי איתו על קשר רציף לאחר מכן. הוא אמנם שאל אותי עוד כמה שאלות בהמשך, אך הקשר היומיומי בינינו התרופף.

חלפו כשנתיים או שלוש, ויום אחד מתקשר אליי שליח חב"ד מרעננה. הוא סיפר לי על פעילות ענפה עם בני נוער שהם מפעילים בעיר, חבר'ה שמתחזקים ולומדים יחד. הרב יושב איתם ללימוד משותף, הם מארגנים ערבי על האש, ומשלבים חוויות יחד עם התחזקות רוחנית, ואז הוא המשיך ואמר לי שיש להם בחור שעומד להתגייס והוא מאוד רוצה לקבל תפילין. אמרתי לו שמבחינתי זה מצוין, ואם הבחור אכן רציני כמובן אתן לו תפילין, אך הסתקרנתי ושאלתי אותו איך הוא הגיע דווקא אליי. השליח השיב: "יש לנו כאן בחור אחר שסיפר שהוא קיבל ממך תפילין בעבר". שאלתי במי מדובר, ולהפתעתי התברר שזהו אותו נער מרעננה ששלחתי לו תפילין לפני שנתיים וחצי.

אמרתי לו בהתרגשות: "וואו, איזה כיף לשמוע ממנו, מה שלומו?". השליח השיב: "שמע, זה הבחור הכי חזק אצלנו. הוא התחזק בצורה בלתי רגילה, כבר לגמרי שומר שבת, מקפיד על שמירת מצוות והוא רציני מאוד". הוא הוסיף וסיפר שלא רק הנער התקרב, אלא אפילו ההורים שלו. אותה אימא שהתקשרה אליי בזמנו מלאת פחד שהבן שלה יחזור בתשובה, מגיעה כיום יחד עם כל בני המשפחה להתארח אצל השליח בסעודות שבת. הם כבר פיתחו קשר קרוב איתו, והדבר השפיע על הבית כולו. בקיצור, התפילין האלו חוללו השפעה אדירה לא רק על הבחור עצמו, שנכנס לעניינים ונקשר לפעילות חב"ד בעיר, אלא סחפו את המשפחה כולה יחד איתו.

יש עוד סיפורים רבים כאלו. אימא מתל אביב סיפרה לי לאחרונה על בנה שמתחזק. למרות שהם חילונים גמורים כביכול, בזכות התהליך שלו התחילו פתאום דיבורים בבית על תפילה. הוא הכניס הביתה את המושג של תפילה לקדוש ברוך הוא, ובעקבותיו התעוררו שיחות סביב השולחן המשפחתי: מהי תפילה, מה היא עושה ואיך היא פועלת. פתאום צצו בבית דיבורים על אמונה, נושאים שמעולם לא היו נוכחים שם בעבר.

תפילין בתל אביב שמאלה

כשדיברנו בטלפון בשיחה המקדימה, הזכרת שסייעת להקמת דוכן תפילין בלב תיכון חילוני בתל אביב. ספר לנו על כך.

פנתה אליי משפחה מתל אביב שבנה נרצח במסיבה בנובה. הוא היה בחור איכותי, בן 29, קצין בצבא שעסק ביומיום בעבודה עם נוער בסיכון. למרות שלא היה דתי ולא שמר מצוות באופן מלא, הוא הקפיד בקביעות על הנחת תפילין. אחיו סיפר לי שבמהלך הטיולים הרבים שעשה ברחבי העולם, הוא נהג לצלם להם את עצמו מניח תפילין. בין אם היה על הר נידח או בחור בסוף העולם, הוא תמיד שלח תמונה עם התפילין, שכן הנושא הזה היה כנראה משמעותי מאוד עבורו.

בני המשפחה אמרו לי שהם רוצים להקים דוכן תפילין לזכרו בתיכון שבו הוא למד בתל אביב. עניתי להם: "תראו, אני אתרום תפילין בשמחה ואסייע להקים שם דוכן, אבל אני לא פועל מתוך מלחמות. אינני עושה שום דבר מאחורי הגב של הנהלת בית הספר ולא נכנס לעימותים. הכול חייב להיעשות בשיתוף פעולה מלא. אם אתם רוצים את הדוכן, בבקשה, שהמנהל יתקשר אליי ואני בשמחה אדאג להכול".

ואכן, מנהל בית הספר התקשר אליי. הוא הציג את עצמו בגישה שניתן לתאר כ'קפלניסט מצוי' – ממש הדמות שעולה בראש כשחושבים על מי שמפגין בקפלן. הוא הבהיר שהוא לגמרי לא קשור לדת או ליהדות, וכך בדיוק הציג את הדברים. כשהוא שמע שאני מגיע מבית אל, הוא אמר לי: "אתה מבין שאנחנו מגיעים מצדדים פוליטיים הפוכים לחלוטין?". אמרתי לו: "זה בסדר גמור, אבל מה זה קשור לענייננו? אנחנו יהודים, ומה שחשוב הוא שתהיה לנו כאן בארץ ישראל מדינה של יהודים". הוא השיב: "שמע, אני בכלל לא בעניין הזה, אבל אם יש לי בבית הספר תלמידים שמבקשים ורוצים להניח תפילין, אני כמנהל רוצה לספק להם את האפשרות. ואם היוזמה גם מגיעה מצד משפחה שכולה, אז אדרבה ואדרבה, אני בעניין".

לאחר מספר שיחות שבהן כנראה ניסה לבחון מי אני, הוא הציב לי תנאי אחד. מכיוון שהיה יהודי הגון וישר, הוא אמר: "אני מוכן לסדר את הכול כדי שיהיה פה דוכן תפילין בבית הספר, אבל אתה מתחייב לי שלא תהיה תקשורת. אין פה ערוץ 14, אין פה ערוץ 12 ולא שום ערוץ אחר. אנחנו עושים את זה בשקט. אף אחד לא צריך לעשות סביב זה רעש תקשורתי". אמרתי לו: "אין שום בעיה, אין לי עניין להביא תקשורת. מה שחשוב לי הוא שמי שרוצה להניח תפילין אצלכם בבית הספר, יוכל לעשות זאת".

כך באמת היה. לפני חצי שנה קיימנו טקס מרגש והכנסנו את דוכן התפילין. מראש ביקשתי מהמנהל לדאוג לפינה מסודרת ומכובדת, כך שהנחת התפילן תתבצע ביראת כבוד, והוא אכן דאג לכל פרט ופרט – תיכון חילוני בלב תל אביב סידר פינה מיוחדת במינה לתפילה. אל הטקס הגיעו עשרות אנשים, ביניהם נציגי עירייה רבים. מכיוון שאותו בחור עבד עם נוער בסיכון מטעם מחלקת הרווחה של העירייה, הגיעו קולגות רבים לכבד את זכרו, יחד עם הצוות החינוכי של בית הספר, והאירוע כולו היה מכובד ביותר. נשאתי דברים במהלכו ודיברתי על החשיבות העצומה שבמצווה זו, כשהכול נעשה בחן ובדרכי נועם.

שבועיים לאחר מכן התקשרתי למנהל התיכון. שאלתי אותו: "מה שלומך? איך ההרגשה? ספר לי מה קורה עם דוכן התפילין שלנו". הוא ענה בהתרגשות: "תקשיב, אני פשוט בהלם. לא ידעתי שיש כל כך הרבה תלמידים בבית הספר שרוצים להניח תפילין. יש שם תנועה מתמדת, וכל הזמן מגיעים חבר'ה כדי להניח תפילין. לא דמיינתי לעצמי שיש דרישה כל כך גדולה מצידם. עבורי זה ממש פלא".

הקול הבריא של המציאות

הסיפורים בהחלט מדהימים. איך באמת אתה רואה את הדרך שעברנו מאז פרוץ המלחמה עד עכשיו?

נגעת בנקודה שאני חושב עליה הרבה. למעשה, הפרספקטיבה שרכשתי במהלך המלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל – המערכה שהתחילה בשמחת תורה ונמשכת עד היום – היא למעשה מה שדחף אותי לכתוב ולהוציא את הספר שהזכרתי קודם לכן.

מתחילת המלחמה פנו אליי אלפי אנשים, ואני לחלוטין לא מגזים. בין אם דרך הוואטסאפ, הודעות, טלפונים או פניות באתר שלי – אלפי בקשות לקבלת תפילין הגיעו לפתחי, מה שהעניק לי מבט רחב על התקופה. אני רואה בחוש שמדובר בתהליך עמוק ובריא, שלא רק שאינו דועך, אלא אף הולך ומתעצם. הבקשות מגיעות מיהודים מכל הסוגים ומכל קצוות הארץ: מתל אביב, רמת גן, דימונה ואילת, דרך קריית שמונה ונהריה, ועד לקיבוצים שנחשבים לכאורה לרחוקים ביותר. התופעה הפלאית הזו מגיעה מכל עיר, מושב וקיבוץ, וגם מחוץ לארץ.

מאז פרוץ הלחימה יצאו לאור ספרים רבים ונכתבו מאמרים שעוסקים בשכול, באובדן ובכאב שמלווים אותנו. התקשורת מתמקדת בכך, ובצדק גמור, אלו פני המציאות. עם זאת, היה לי חשוב להשמיע גם את הקול הבריא ולשים זרקור על ההתעוררות העצומה והעוצמתית שצומחת מתוך התקופה הזו. לעניות דעתי, השיח על כך לוקה בחסר. מתפרסמות פה ושם כתבות, אך זה רחוק מלהספיק. היה לי חשוב להביא את התופעה הזו ישירות מהשטח, בצורה האותנטית ביותר ומתוך חוויות שפגשתי באופן אישי.

בספר קיבצתי דגימות של סיפורים מרגשים, וכשאני אומר מרגשים, אני מתכוון שכל מי שיש לו טיפת רגש יזיל דמעות כשיקרא אותם. יש שם סיפורים חזקים שכל מטרתם היא לשקף מפרספקטיבה רחבה את ההתעוררות הנפלאה שמתחוללת בעם ישראל. זו התעוררות שחוצה מגזרים, קבוצות, גילים ואזורים גאוגרפיים – היא פשוט נמצאת בכל מקום. הקדוש ברוך הוא מעורר את העם.

הייחודיות של הספר טמונה בהארת הנקודה הזו, בהצפת התהליכים הבריאים של ההתעוררות לאידישקייט, ובפרט סביב מצוות התפילין.

ופרצת – ליד הבית

הרב עמיחי, לסיום, איזה מסר היית רוצה למסור לציבור?

אני חושב שזה ממש כמו שאומרים בעסקים – 'כסף על הרצפה'. יש סביבנו יהודים בכל מקום שרק ממתינים לזה. לא צריך לשכנע, לרדוף אחרי אנשים או להתחנן שמישהו יואיל בטובו ויניח תפילין. אנשים פשוט רוצים. גם אם נדמה לכם שאתם לא מוצאים אותם, הרי שבלי מאמץ מיוחד תגלו אותם סביבכם. בין אם זה חבר בעבודה, שכנים בבניין או מכרים מהעיר, אפשר לפנות לכל אחד בצורה נעימה ובגובה העיניים ולהציע: "תקשיב, בא לך להניח תפילין? הנחת היום?". נכון, יהודי אחד יסרב, וגם השני אולי יסרב, אבל היהודי השלישי יסכים בשמחה. כל הנחת תפילין כזו יכולה לחולל פלאות. אנחנו בסך הכול נדרשים לאזור מעט אומץ, להתגבר על הטיפונת בושה הטבעית הזו, והתוצאות הן פלאי פלאות.

החלום הגדול שלי אינו מסתכם רק בחלוקת תפילין לעוד ועוד יהודים, אלא ביצירת קשר מתמשך איתם. אני מודע לכך שזה לא מתאים לכל אחד, אבל יש ברוך השם פריחה אדירה של עולם הישיבות בציונות הדתית. מתוך אלפי לומדי התורה, הבחורים והאברכים בציבור הדתי-לאומי, יש לא מעט אנשים שבהחלט מתאים להם לצאת לפעול, ללמוד בחברותא או להעביר שיעור. כך בדיוק אני התחלתי את דרכי – ארגנתי חוג בית קטן שבו למדתי עם משפחה אחת, ואט אט הצטרפו שכנים וחברים.

המיזם הבא שלי הוא להקים מערך ארצי של חוגי בית, שבו אברכים ובחורים מבוגרים ייצאו ללמד תורה בסביבתם. אין צורך לנסוע רחוק, הפעילות יכולה להתרחש ממש ליד הבית, בנקודה הקרובה אליך ביותר שבה תוכל לפעול ולהשפיע. לא צריך להמציא את הגלגל, שכן מדובר במסגרות שכבר קיימות בעולם, אלא שעל הציבור הדתי-לאומי להירתם לכך ולהעלות את המיזם הזה קומה אחת נוספת.

אוסיף כאן היבט נוסף הנוגע לרקע שלי. אני מגיע מבית המדרש של התורה הגואלת, ולתחושתי קיימת שם משום מה רתיעה מנקיטת פעולות שיעודדו יהודים לקיים מצוות מעשיות, כמו תפילין או שמירת שבת. קשה לנו לפנות לאדם ברחוב ולשאול אותו "יהודי, הנחת תפילין היום?". לא ניכנס לסיבות העומדות מאחורי התופעה, אבל הרתיעה הזו קיימת. קשה לנו לשדר תחושה של התנשאות בסגנון "אנחנו טובים מכם" או לחייב מישהו לקיים מצוות.

אני טוען אחרת. בסוף הספר 'אורות התשובה', הרב קוק מקדיש פסקה לתשובת הדור ומפרט ארבעה שלבים בהתעוררות הרוחנית: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת ולבסוף – קיום הדת. כלומר, התהליך מתחיל מרחישת כבוד ליהדות, ממשיך לחיבה ולאהבת המסורת, עובר דרך הכרה ולימוד, ורק לבסוף מגיע לשלב הקיום המעשי. מאידך גיסא, העובדות בשטח, שאותן אני מציג בספרי, מוכיחות שחלה התקדמות משמעותית. הציבור הרחב בהמוניו כבר לא מסתפק בדיבורים על רעיונות נשגבים, אלא צמא לקיים מצוות בפועל ממש. אני שומע בלי סוף יהודים שאומרים: "אני רוצה משהו מעשי לאחוז בו, שיהיה לי ביד משהו שקשור ליהדות". זו נקודה קריטית, ואנחנו נמצאים בדיוק שם.

כדאי לזכור שהרב קוק בעצמו יצא למסע המושבות המפורסם. בתקופת כהונתו כרב של יפו, בשנת תרע"ד (1913), הוא חבר לרב זוננפלד ולרבנים חשובים נוספים כדי לשוחח עם חלוצי היישוב החדש. על מה הוא דיבר איתם? לא על רעיונות פילוסופיים של יישוב הארץ, אלא על תכל'ס: חיזוק שמירת השבת, הקפדה על כשרות, הנחת תפילין והסדרת ענייני המקוואות. הוא שם את הדגש על חיזוק הצד המעשי, וכך בדיוק הוא פעל.

אני מאמין שגם אנחנו יכולים לצאת ל'מסע המושבות' המודרני שלנו. כל אחד יכול לפרוץ במקומו האישי, בבחינת 'ופרצת' ממש. הדור הנוכחי בשל לכך, הלבבות פתוחים וצמאים לחיבור אמיתי, ותפקידנו הוא רק לבוא ולהגיש להם את קיום התורה והמצוות בפועל.