אחת הדרישות העיקריות בעבודת ה' היא, להיות 'מונחים' לחלוטין בעבודה. יהודי צריך להתמסר לגמרי לתורה, תפילה וקיום המצוות – לא רק התמסרות חיצונית במספר השעות שהוא מקדיש לכך, אלא התמסרות נפשית: כאשר הוא לומד או מתפלל, הוא צריך להיות שם כולו בדבר אותו הוא עושה.
פעם היו אומרים, שאותם חסידים הנוסעים לחצר רבם רק לשמחת תורה ולא לראש השנה ויום כיפור, הם כמו ילדים: כשנותנים לילד פרוסת לחם עם ריבה, הוא מלקק את הריבה וזונח את פרוסת הלחם על השולחן… העבודה בעשרת ימי תשובה נתפסת כקשה ותובענית יותר, ולכן אותם חסידים בחרו להגיע רק למה שנראה להם כדבר קל, יום של שמחה וריקודים לא מחייבים…
האמת היא, כמובן, שהן בראש השנה ויום כפור והן בסוכות ושמחת תורה, על האדם לעבוד כדי להימצא בתנועה נפשית אחרת. התלהבות רגעית בריקודים עליזים לא באמת מנתקת אותו לגמרי מהמצב הקודם בו היה שרוי, וגם כשנדמה לו שהוא מתרגש ו'נכנס לעניין' כביכול, למעשה הוא פוסח עדיין על שני הסעיפים.
לפסוח על שני הסעיפים, להימצא בשני מקומות בו זמנית – בהסתכלות פנימית זה דבר יותר חמור מעבודה זרה, רחמנא ליצלן. אתם זוכרים מה אליהו הנביא אומר: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם הבעל הוא האלהים לכו אחריו". הסבר הדברים הוא שהפסיחה על שני הסעיפים מורה על חוסר רצינות בעצם הגישה של האדם לכל נושא שהוא. האדם לא התכוון באמת לעבוד, לא את הקב"ה ולא להבדיל את הבעל, ורק לכן הוא מסוגל לפסוח על שניהם.
כדי לא להיות מהפוסחים חלילה על שני הסעיפים, דרושה עבודה מעמיקה. מוכרחים לעבור לתנועה נפשית אחרת ולהימצא לחלוטין בעניין בו אוחזים בעבודת ה'.
גם כשמדברים על אדם שמתפלל בכוונה, זו עשויה להיות תפלה חיצונית, אם הוא לא שרוי בה כולו. לא סתם אמר הכתוב "ואני תפילה" ולא "ואני מתפלל": כשיהודי עומד לתפילה היא צריכה להיעשות כל מציאותו!
בגמרא כתוב שכשאדם נכנס לבית הכנסת "יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל", ויש בזה שני פירושים: או שייכנס לתוך בית הכנסת כשיעור שני פתחים ולא ישב סמוך לפתח, או שישהה קודם התפלה את שיעור הזמן של כניסה בשני פתחים; שני הפירושים הובאו להלכה בשולחן ערוך.
כך או כך, מובן מלשון ההלכה ששיעור ההמתנה או הישיבה נמדד בשני פתחים דווקא, משום שבהכנה לתפילה ישנם שני שלבים מבחינה רוחנית: ראשית, על האדם לעזוב את כל ענייני העולם, לצאת מפתח ה'עולם הזה', ולאחר מכן הוא יכול להיכנס ולבוא בפתח הנוסף של בית הכנסת. וכשם שפירש רש"י את הכתוב "אסורה נא ואראה" – "אסורה מכאן להתקרב לשם", וביאר אדמו"ר הזקן שאלו שני שלבים נפרדים בגישה לעבודת ה'. תחילה על האדם לסור מענייני העולם, מתחושת הישות שלו כמציאות עצמאית, "שכחי עמך ובית אביך", ולאחר מכן עליו להיכנס ב"זה השער לה'".
חשוב להבהיר שזה לא רק דרוש חסידי או הידור ותוספת; זהו ענין בסיסי במהות התפילה, שנפסק גם בשולחן ערוך, כמו שהרמ"א הביא להלכה בסימן צ"ח את דברי רבינו יונה: "יחשוב קודם התפלה מרוממות הא־ל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו".
מה פירוש? התפיסה הטבעית של הנבראים היא שהם נבראים נפרדים ממנו יתברך, וממילא אין ביכולתם לקלוט את רוממות הא־ל וש"כולא קמיה כלא חשיב". כדי להפנים את העניין ולקבוע אותו בהכרה האנושית שלנו, דרושה עבודה ויגיעה של התבוננות בגדולת ה'. זהו חיוב פשוט בשולחן ערוך שלא נוגע להגדרה המגזרית של האדם, לאיזו קהילה או חצר הוא משתייך; כל יהודי ויהודי מחויב בזה.
בשנת תשכ"א ביקר האדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל בארה"ב, ונפגש עם הרבי זי"ע. השיחה נסבה רבות אודות התפילה וההכנות הדרושות אליה, ולימים התבטא ה'חוזר' הרב יואל כהן ע"ה: כשם שאדמו"ר הרש"ב חיבר 'קונטרס התפילה' המבאר את הדרך לעבודה שבלב זו תפילה, כך השיחה הזו היא 'קונטרס התפילה' של הרבי… (נדפסה בתורת מנחם – התוועדויות חלק ל בסופו).
בין הדברים הזכיר האדמו"ר מתולדות אהרן שבספר עטרת צבי לרבי מזידיטשוב נאמר, שלימוד גפ"ת קודם התפלה מזכך את המוח והלב. הרבי ענה, שזהו רק בדרך סגולה, אבל בנוגע לקיום המעשי של הנפסק בשולחן ערוך, כדי לחשוב ברוממות הא־ל לא די בכך, ומוכרחים ללמוד לפני כן את חלקי התורה העוסקים בגדלות הא־ל כדי שיהיה במה להתבונן… מעיון בדינה של כפית חלבית שנפלה לסיר בשרי, אי אפשר להגיע להתבוננות בגדלות הא־ל. צריך להקדיש זמן נפרד ומוגדר לעסוק בכך, ולפנות את המחשבה מדברים אחרים.
הדברים אמורים לא רק אודות ההכנה לתפילה, אלא גם לגבי התפילה עצמה על כל חלקיה. בספרי קבלה נאמר שהתפילה היא כמו סולם, והחלקים של תפילת השחר, פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע ושמונה עשרה, הם שלבים בהם האדם עולה מעולם לעולם. על החלקים שאחר שמונה עשרה, אשרי ובא לציון, נאמר בספרים שהם כבר שייכים לירידת השפע והמשכתו לעולם שלנו. בשכונתנו התגורר חסיד מהדור הקודם, ר' חיים טשקנטר. הוא נהג לומר בחיוך על מנהג העולם לומר את החלקים האלו במרוצה: "ירידת השפע כבר זורמת מאוד מהר…".
האגדה מספרת על אסיפת פריצים חגיגית, בה ישבו כל הפריצים ושוחחו ביניהם, כשבמוקד השיחה עמד כמובן ה'מושק'ה', היהודי התורן שחכר מהפריץ את הפונדק או ניהל עבורו את האחוזה. כל אחד מהפריצים התגאה בפני חבריו ב'מושק'ה' שלו, עד כמה שהוא מוכשר ומוצלח, עד שאחד מהם החליט להגזים ביכולותיו של השכיר היהודי שלו, וכטוב ליבו ביין אמר: מושק'ה שלי יכול לגרום לדוב לעמוד ולהתפלל!… שאר הפריצים נדהמו ואמרו שזה לא יתכן, אך הפריץ התעקש שהיהודי יכול לאלף דוב עד שהלה יתפלל לקב"ה…
הפריצים דרשו לראות כיצד מושק'ה עושה זאת בפועל, ולאחר המסיבה הפריץ קרא לו והטיל עליו את המשימה, כשהוא מבהיר לו היטב שאם לא יעמוד בה ויבייש אותו בפני חבריו הפריצים, הרי שאחת דתו…
מה עשה אותו יהודי? הכין 'סידור' מעץ וגיליונות נייר עבים, ובין דף לדף מרח כמויות נדיבות של דבש. כשהגיעה שעת המבחן, העמידו את הדוב מול הסידור, הוא הריח מיד את הדבש והתחיל לדפדף בסידור וללקק אותו, ולעומדים מן הצד זה בהחלט היה נראה כאילו הוא מרכין את ראשו לעבר הסידור, מדפדף וממלמל….
הפריצים התלהבו וקראו "הוּרָה! היהודי באמת הצליח לגרום לדוב להתפלל!", עד שקם פריץ אחד שהיה בר דעת, על כל פנים יחסית לשאר הפריצים, ואמר בקול: "הדוב כלל לא מתפלל! הוא רק מעביר את הדפים ומחפש מה יש בהם!…".
את העובדה שדפדוף בסידור והבלעת המילים אינם בכלל תפלה, מבין גם הפריץ הגוי. ואנחנו? אם אנחנו לא מונחים עד הסוף בתפילה, כיוון שלא התכוננו כדבעי בהתאם לנפסק בשולחן ערוך, ולא התאמצו לשנות את כל התנועה הנפשית שאנחנו שרויים בה, התפילה עלולה להיות "מעשה קוף" בעלמא, של אדם שסבור שהוא מתרגש ומתחבר אבל לא חשב לצאת לרגע מתפיסתו הטבעית…
על המזמור "לדוד ה' אורי" שאומרים בחודש אלול, כתוב במדרש תהלים שהקב"ה אמר לדוד: בתחילה אמרת "אחת שאלתי", ובסוף אמרת רשימה שלימה של בקשות… אדמו"ר הזקן הביא בשם המגיד ממזריטש, ש"באמת שאל רק דבר אחד לבד, והדברים הנוספים מסתעפים מזה הדבר, שמוכרחים להיות ממילא בהיות הדבר הזה, מפני שהכל אחד" (לקוטי תורה, מסעי צו, ב).
מה הפירוש "שהכל אחד"? האומנם אין פרטים ועניינים שונים בעבודת ה'?
כשעוסקים בלימוד תורת החסידות כמו שצריך, מתרגלים להסתכל על כל דבר במבט פנימי יותר. כשרואים יהודי מסתכלים עליו כ"חלק אלוקה ממעל ממש"; הגישה לתורה חדורה בהכרה ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"; כשמקיימים מצווה, לא עוסקים רק בחילוק בין שיעור ר' חיים נאה לשיעור חזון אי"ש, אלא בעיקר מורגש בקיום שיש מצַווה למצוות.
באופן כללי, התפיסה משתנה ומביטים על הפנימיות של כל דבר – "דא מוחא לדא", בכל דבר ישנה פנימיות, עומק לפנים מעומק. בדרך ממילא נתפסים פחות לציור החיצוני של הדברים, לחילוקים בין דבר לדבר וכיוצא בזה, כיוון שעוסקים במהות הפנימית שמשותפת לכל.
מסופר על אחד הרבנים החב"דיים שזכה לקרבה אישית עם הרבי, מסופר שבהזדמנות מסוימת שאל אותו: היות וחסידים רבים לובשים כובע 'קנייטש' כמו הרבי, אולי גם עליו, כחסיד של הרבי, להחליף את הכובע הרבני שלו לכובע כמו של הרבי… הרבי ענה לו: אם הייתי רואה חסיד מהדורות הקודמים, הייתי יכול לזהות חסיד של מי הוא; אם של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי וכו' – לא לפי הלבושים, אלא לפי העניין שהעסיק אותם בלהט… גם החסידים שלי ניכרים בהיותם עסוקים בלהט בהפצת היהדות, הפצת מעיינות החסידות וחיזוק האמונה והציפיה לביאת המשיח. זה מה שצריך להיות ניכר על חסיד, יותר מהבגד שלו.
על ידי השקיעה בלימוד ובעבודה, ההסתכלות הכללית על אחרים הופכת להיות פנימית ומזוככת יותר, וממילא עוסקים פחות במפריד, באישיות הפרטית של כל אחד, אלא מחפשים את הנפש המאחדת. המבחן הוא במה האדם מונח, ולא כיצד הוא נראה.
זה גם התוכן של התוועדות. ההסתכלות הפנימית מגלה את האחדות ואת הקשר העמוק לקב"ה, וממילא גם יהודים היושבים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", כל אחד עוסק בענייניו, זה יששכר וזה זבולון, או סתם "כשם שאין פרצופיהן שווים אין דעותיהן שוות" – אבל מסתכלים במבט פנימי יותר, יכולים לראות כיצד כל החילוקים הינם רק בחיצוניות. אפילו חילוקי הדרגות שבנשמה הם חיצוניים, כי מצד שורש הנשמות כולם הם דבר אחד ממש.
מן הסתם אתם מכירים את המהלך הרעיוני שמחדש אדמו"ר הזקן במצות אהבת ישראל, על פיו הוא מיישב את הקושיא של מפרשי המקרא. בפסוק נאמר "ואהבת לרעך כמוך", ורבים מהמפרשים הקשו: כיצד ניתן לאהוב את הזולת כמו את עצמי ממש?! הרי אדם קרוב אצל עצמו! ואמנם, המפרשים מבארים שהכ"ף ד"כמוך" היא כ' הדמיון, כי באמת אי אפשר לדרוש מאדם שיאהב את זולתו כמו שאוהב את עצמו ממש, אלא רק שבפועל יתנהג עם הזולת כפי שהוא רוצה שינהגו עמו, מאהבת עצמו.
לעומתם, רבנו הזקן מבאר שכדי לקיים את מצות אהבת ישראל כפשוטה, לאהוב את זולתו כאהבת עצמו, הדבר אפשרי ואפשרי, אלא שלכך מוכרחת להיות הסתכלות פנימית. להכיר בפחיתות של הגוף ושל הדברים החיצוניים, ומאידך גיסא להסתכל על הנשמה שבכל יהודי. "הנפש והרוח, מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שרש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים" (תניא פרק ל"ב).
לכן אחדות אמיתית יכולה להיות רק סביב הקשר לקב"ה. זה הפירוש של נוסח תפילות הימים הנוראים "ויעשו כולם אגודה אחת", דבר המתאפשר רק כאשר מטרת ההתאגדות היא "לעשות רצונך בלבב שלם", כיוון שאחדות אמיתית בין כולם נובעת רק מהשורש האחד המשותף לכולם. שהרי מטרת הבריאה שלנו היא, כדברי המשנה בסוף קידושין, "לשמש את קוני". וכפי שהרבי הדגיש תמיד את גרסת המלאכת שלמה: "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", הבריאה מעיקרה כביכול לא נבראה בכלל, והיא אינה אלא 'היכי תמצי' לשמש את הקב"ה ולעובדו.
זהו פירוש "אחת שאלתי" – הכוונה לבחינת ה'יחידה' שבנפש, אותו שורש של כל הנשמות שהוא דבר אחד עם הקב"ה. וכך, גם אם בעבודת האדם בפועל הקשר עם הקב"ה מתבטא באופנים רבים, אבל הנקודה הפנימית היא "אחת – את גילוי היחידה שבנפש – שאלתי".
לחיים, לחיים ולברכה.
