שלום חברים. רציתי לפתוח הפעם בסיפור על ה'נודע ביהודה', שיום הולדתו חל בח"י בחשוון. כשהוא התחתן הוא קיבל נדוניה גדולה מחותנו, אבל הוא נמנע מלהשקיע אותה בעניינים פיננסיים מתוך חשש לריבית או לאבק ריבית.
יום אחד הגיע אליו אדם עני וסיפר שאין לו כסף להוצאות נישואי בתו. כששאל אותו הרב כמה הוא צריך, השיב: שלוש מאות רובל. הנודע ביהודה הוציא מכיסו מאתיים ותשעים רובל ונתן לו. העני הודה לו מאוד, כמובן, וכשיצא שאל אחד מבני הבית את הרב מדוע לא נתן לו את הסכום כולו. השיב הנודע ביהודה שחז"ל אמרו ש"אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה". לכן הוא רצה לתת את רוב הסכום, אך להשאיר לאחר את הזכות להשלים את המצווה, וכך גם להימנע מתחושת הגאווה על כך שהוא לבדו השלים אותה…
הסיפור הזה הזכיר לי אסוציאטיבית סיפור חסידי דומה על האדמו"ר רבי יואל מסאטמר. יהודי עני הגיע אליו וביקש עזרה לקראת נישואי בתו. הוא נקב בסכום מסוים, ובתגובה הרבי הושיט לו סיוע אך בסכום נמוך מעט ממה שביקש. לאחר מכן שאל הגבאי את הרבי מדוע לא נתן את מלוא הסכום, והרבי השיב שאילו היה נותן לו את הכול, ייתכן שהיה העני מצטער על שלא ביקש יותר… הוא היה עלול להתמקד במה שלא ביקש, במקום לשמוח במה שקיבל. דווקא הנתינה החלקית, הסביר הרבי, אפשרה לו ליהנות מהעזרה ולא להתייסר על מה שהחמיץ.
אלה שני סיפורים דומים בהתנהלותם, אבל כל אחד מהם מכוון לנקודה אחרת: האחד עוסק בענווה ובחלוקת הזכות שבמצווה, והאחר ברגישות לאופן שבו האדם חווה את מה שהוא מקבל.
לחגוג את החיים
השבוע, לרגל יום הבחירות, חשבתי שזה הזמן הטוב ביותר להיזכר בכוח הבחירה שיש בידינו. אני רוצה להציע לכם בחירה אחת, שמתאימה לכל אדם ובכל מצב: לחגוג את החיים. את הביטוי הזה הכרתי לראשונה מתוך מאמר של הרב יונתן זקס ז"ל, בספריו על פרשת השבוע 'שיג ושיח'. בין השאר, הוא מספר שם על מנהלת בית ספר שהייתה נתונה בהתמודדות, והוא הציע לה לאמץ גישה של חגיגת החיים. הכוונה היא ללמוד לחגוג כל הצלחה, לטפח את ראיית הטוב ולשים לב לתהליכי ההתפתחות שמתרחשים בחיינו. הגישה הזאת הובילה אותה למקום נהדר, והרב זקס הרחיב עליה בהמשך.
לפני כשבוע הנחיתי קבוצה שעסקה בהתפתחות נפשית, ודיברנו על כך שאחת הדרכים להתקדם היא לא לחפש דווקא מהפכות דרמטיות. כאשר אדם מצפה לשינוי גדול ומיידי, הוא עלול להחמיץ את ההצלחות הקטנות שמתרחשות בדרך. השיטה הזאת עובדת כאשר לומדים לזהות את ההצלחות הקטנות, לתעד אותן ולהודות עליהן לריבונו של עולם. כשאנחנו מצליחים להבחין בתזוזות קטנטנות, הן עשויות להפוך עם הזמן לתנועה רחבה ומשמעותית. לעומת זאת, אם כל תשומת הלב שלנו נתונה לדבר הדרמטי שאנחנו מחכים שיקרה, אנחנו עלולים לפספס את מה שכבר מתרחש לנגד עינינו.
המחשבה הזאת הזכירה לי את הכותרת של הרב זקס, "לחגוג את החיים". כשנזכרתי שהוא נפטר בחודש חשוון, בדקנו ומצאנו שיום השנה לפטירתו חל בכ' בחשוון. אתם יודעים, הרב זקס היה אחד הדוברים הרהוטים שקמו ליהדות הנאמנה בדור האחרון. לכל דור ולכל תקופה יש שפה מיוחדת משלהם, ולכן יש צורך באנשים שיודעים לתווך את התורה באופן המתיישב על לבם של השומעים. המקורות הקדושים נשארים אותם מקורות, אבל מי שמוסר את הדברים מעניק להם את התיווך המתאים לאוזן המאזין. הרב זקס ידע לעשות זאת בכישרון יוצא דופן: הוא חיבר בין מקורות התורה לבין רעיונות מעולמות אחרים, ובין היתר הראה כיצד מחקרים מודרניים בתחום נפש האדם מאששים רעיונות שאנחנו מכירים כבר מן המקורות.
הרב זקס מבקש להאיר את החיים גם דרך ההתבוננות באנשים. הוא מספר על אימו שלימדה אותו עיקרון חשוב: "בדוגמה האישית שהעניקה לי ולאחיי, היא לימדה אותנו את מה שאנשים, לפעמים יראי שמיים, לפחות כלפי חוץ, שוכחים לפעמים: להאמין בריבונו של עולם פירושו להאמין באנשים אחרים, ושהמדד לצדיקותנו הוא מספר האנשים שאנחנו מוקירים ולא מספר האנשים שאנחנו מוקיעים". זהו מסר משמעותי במיוחד בתקופה שבה קל להבחין בחסרונותיהם של אחרים, לשפוט אותם ולהתרכז במה שאינו ראוי בעינינו. האמונה אינה מתבטאת רק ביחס שלנו כלפי שמים, אלא גם באופן שבו אנחנו מתייחסים לבני אדם, רואים את מעלותיהם ומעניקים להם מקום.
העיתון של הבוקר
אחד המשפטים היפים של הרב זקס הוא: "החיים יפים אם אנחנו פוקחים את עינינו". הוא אינו מתעלם מההתמודדויות, ואף מספר על הקשיים שחווה בעצמו. לפעמים נדמה לנו שאנשים גדולים אינם מתמודדים עם מה שאנחנו מתמודדים איתו, אך גם הם חווים אכזבות וקשיים. השאלה היא אם אנחנו מצליחים לפקוח את העיניים ולראות את המציאות כולה. הרב זקס מציין שאין מסלול יחיד אל האושר, כשם שאין תרופה יחידה לדיכאון, אבל ההרגל היומיומי להודות לריבונו של עולם על מה שאנחנו ועל מה שאנחנו זוכים ליהנות ממנו הוא דרך עתיקה ומשמעותית לטיפוח הנפש. במילותיו: "הדרך הטובה ביותר להפוך את החיים לברכה היא לברך עליהם".
כדי להמחיש את הנטייה שלנו להתמקד בחסרונות, הוא מספר על ניסוי שערך, ואולי גם אתם מכירים אותו: הוא הראה לקהל דף נייר לבן שבמרכזו נקודה שחורה ושאל מה הם רואים. כמעט כולם השיבו שהם רואים נקודה שחורה. הוא העיר להם שהנקודה תופסת בקושי אחוז אחד משטח הדף, ובכל זאת הם התעלמו מהנייר הלבן שנתן לה את מקומה. כך גם בחיים: אנחנו נוטים להתרכז בנקודה השחורה, בקושי, בחיסרון ובחדשות הרעות, ושוכחים את המרחב הגדול והלבן שסביבה. הרב זקס קושר זאת גם לאופן שבו התקשורת מציגה את המציאות, כאשר החדשות הרעות זוכות בדרך כלל לתשומת לב רבה יותר מן החדשות הטובות.
כאן נכנסת לתמונה ההודיה. הרב זקס כותב שתפילות ההודיה מציבות על הבמה את מה שנמצא בדרך כלל מאחורי הקלעים, וממקדות את הקשב בדף הלבן. אנחנו רגילים לבקש מריבונו של עולם, ובצדק, אך יש ערך עצום גם לעצירה ולהתבוננות בטוב שכבר נמצא בחיינו. פסוקי דזמרה, למשל, מאפשרים לנו להודות ולהתפעל מן הבריאה, להכיר בחסד ולהבחין בברכה שאינה תמיד זוכה לתשומת לבנו. כפי שהוא כותב: "התפילה ולא העיתונות, היא המציגה את החדשות הטובות ביותר".
חברים יקרים, לחיים! שנזכה לחגוג את החיים – לפקוח את העיניים, לזהות את הברכה שכבר קיימת סביבנו ולבחור להעניק לה מקום. לחיים לחיים!
