אמצע ארוחת ערב עם הקטנטנים, צלצול. "אהלן אמא, מה העניינים?"

בתקופה הזו, כשהבנים שלנו עוברים מסעות וכל הבלאגן צף, אני

מדי פעם אליה מצמיד לי לאוזן את האוזנייה שלו ואומר:

"אמא אני צריך שבשבוע הקרוב תתפללי עליי". אני רואה את

פורים מתקרב, ואני מרגישה בתוכי את ההתרגשות. בוכה בתפילת שחרית

כבר זמן רב שאני יודעת מה אני רוצה להוריד על

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי פחות ופחות כותבת ביומן.

הרגע הזה של ההמתקה. איך זה קרה? אני לא יודעת

דוד הנסיך כבר כמה זמן ללא כיפה. זה התחיל שבת

מאז שדוד סיפר לי על החברה החדשה, ובא רשמית לבקש

חול המועד סוכות כואב לי. מרגישה את זה בגוף. לא

אתמול כשנכנסתי לחדר של יפעת, ראיתי ערמות של שוקולדים. זרקתי

ערב אחרי יום עם אליה בבית, אני מותשת, מרוקנת ובעיקר

דוד עם תווי פנים שמשתנות לו, נעשות יותר חדות, עם

יום שבת שבת פרשת שלח לך. בסעודת שבת אנחנו מוצאים

מנסה להיזכר איך הכל התחיל. אולי בשבת בר המצווה של