ערב אחד בשבוע שעבר ביקרנו חברים שגרים במרכז. לפני שהגענו הם עִדכנו אותנו שהם עברו לבניין פנימייה של ישיבה, כמה רחובות מהם. בבית שלהם אין ממ"ד ונמאס להם לרוץ בכל פעם למקלט, אז לתקופת 'בין הזמנים' הם עברו לגור שם. כשנכנסנו לפנימייה, מצאנו בין מיטות הקומתיים והארונות המוסדיים משפחה חמה וצוחקת סביב שולחן קטן. הורים, ילדים וגם שלושה נכדים. בתוך כל ימי המלחמה, האזעקות הרבות והצפיפות, היה מקסים לראות את המשפחתיות הנעימה והחמה נמצאת גם בתוך חדר פנימייה. אגב, גם בליל הסדר הם שם, עם הסבא!
"אז איפה אתם בחג?" שואלים הרבה לפני פסח. רובנו יושבים לשולחן הסדר עם המשפחה וזה כנראה לא סתם. השבתות והחגים שלנו שמים את המשפחה במרכז. הרבה מהמצוות והמנהגים קשורים בבני המשפחה: האב שמקדש, האם שמדליקה נרות, המאכלים או הפיוטים שעוברים במסורת ועוד.
אם נחזור קצת אחורה, לפורים – מעניין לקרוא את הפסוקים שבסוף מגילת אסתר, שאומרים לנו שהדרך לזכור את ימי הפורים היא דרך המשפחה: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה… וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".
גם על חנוכה הגמרא אומרת: "מצות חנוכה – נר איש וביתו". כל בני הבית מתאספים יחד להדליק נרות בבית. ולהלכה, אם יש לי עבודה או שמִסיבה כלשהיא לא אוכל להשתתף, אוכל לצאת ידי חובה בהדלקת הנרות שהדליקו בבית. עצם הקישור שלי למשפחה משייך אותי לנר שהודלק על ידי בני הבית.
ופסח… פסח שובר שיאים במשפחתיות שלו. קרבן הפסח היה נאכל בחבורה שהלב שלה הוא המשפחה, ואחת המצוות העיקריות בסדר היא לספר לילדים על יציאת מצרים. כנראה בגלל זה, פסח גם עלול להציף מתיחויות או קשיים במעגל המשפחתי. האינטנסיביות של ההכנות והניקיונות שלפני החג, והשהות הארוכה יחד בבית, יכולה להיות גם מורכבת. עם זאת, חשוב שנמצא את הדרך לשמור על הקשר.
קראתי פעם על זמרת מפורסמת שגדלה במשפחה לא יציבה, ובחופשות כשהגיעה הביתה מהפנימייה, הייתה מבקרת את סבהּ, והחום שלו ועיניו הטובות הם אלו שנתנו לה את האמון באנשים. אז גם אם אינני חוגגת עם המשפחה שלי, מסיבות שונות, אני יכולה למצוא סבתא, דודים או מישהו קרוב, לחזק איתו את הקשר, לאחל חג שמח ואולי גם לתת מתנה.
פסח בא להזכיר לנו, שגם ההתפתחות שלנו לעם התחילה מהמשפחות. כשעם ישראל יורד למצרים הוא מכונה "בית יעקב". זו בעצם משפחה אחת גדולה, משפחת יעקב. רק בהמשך, ביציאת מצרים, הפכנו לעם. במצרים, לילה לפני היציאה, היה אסור לצאת מפתח הבית, מרחו דם על המשקופים ואכלו את קרבן הפסח. כאילו ה' מכוון אותנו: לפני שתהיו לעם, התשתית היא – המשפחתיות.
כך התחלנו, ועד היום החוזק והיציבות של העם תלויים במשפחה.
כמה ימים לפני החג התוודענו לשמו של החייל משה יצחק הכהן כ"ץ, לוחם צנחנים שנהרג בלבנון, הי"ד. משה היה חסיד חב"ד שהתגורר בקונטיקט שבארה"ב ועלה לארץ כדי להתגייס. איזה דבר מדהים! רק מי שמרגיש קשר אמיתי – חלק ממשפחה גדולה: משפחת עם ישראל, יעזוב את ביתו ויצטרף למלחמה, בשנתיים כל כך קשות.
כשאנחנו משקיעים במשפחה: בקשר עם הקרובים לנו, ביכולת לשוחח, להסתדר ולהיות יחד, המשפחתיות תיתן לנו כוח. בתנ"ך, כשעם ישראל נִספר, זה תמיד לפי משפחות. אם אנחנו רוצים לדעת את מצב העם, נסתכל על המשפחות בו, על היציבות ועל הבריאות שיש להן.
חומש בראשית כולו עוסק בסיפורי האבות. מעניין שדווקא בזה בחרה התורה הקדושה שלנו לפתוח. ולא רק התורה, אלא גם הברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה היא 'ברכת אבות'. לפני שאני פותחת בתפילה אני אומרת: "אלוקינו ואלוקי אבותינו". כלומר, אני לא 'נזרקת' אל התפילה. אני מזכירה את השייכות שלי. אני לא באה בשם עצמי, לא מגיעה משום מקום, אלא יש לי רקע, שורשים שעל גביהם אני עומדת מול ה': בשם אבותינו, מכוחם אני כאן. ולהלכה נפסק, שאם אדם לא כיוון באחת מברכות התפילה הוא יצא ידי חובה, אך אם לא כיוון בברכת אבות, הראשונה – הוא צריך לחזור.
אז כשנשב בחג יחד עם כל המשפחה, נדע להעריך את המעגל הבסיסי הזה ואת מה שאנחנו מקבלים ממנו. ננסה ליצור רגעים של קרבה וחיבור דרך מבט עיניים, מחמאה או שיחה בלב פתוח, ופשוט להיות – בבית!
