מספר ר' נחמן מעשה ביהודי ובגוי שהלכו יחד לקבץ נדבות. היהודי היה מדבר אידיש, והגוי דובר גרמנית. היה זה שידוך מושלם, שהרי הלשון דומה, וכך בקלות יכול היה הגוי להראות כיהודי. וזה ודאי כדאי לגוי המקבץ נדבות, שהרי היהודים רחמנים הם.
פסח מתקרב, והיהודי מספר לגוי על ארוחת המלכים לה יוכל לזכות בליל הסדר. הוא מכין אותו כראוי לכל פרטי הלילה המיוחד, שידע הגוי היטב כיצד לנהוג. אלא שעל דבר אחד קטן הוא שוכח לספר לו – המרור…
בלילה ההוא מגיע הגוי אל מארחיו היהודים, כולו רעב, ורק מצפה לארוחה הדשנה לה יזכה. בעיניים צופיות הוא עוקב אחר המתרחש, אך לאכזבתו הוא רואה איך שהכל מתארך ומתעכב, ולאט לאט, ועוד מעט, וכל הזמן הוא חושב שאולי עכשיו, ושעוד רגע. ושוב ושוב הוא מתאכזב שעדיין לא.
והנה הוא רואה שמשהו משתנה, כעת זה נראה שזה מגיע. נראה שזה זה, שממש עכשיו מגיעה הסעודה הטובה. ומגישים לו משהו לאכול, והגוי מתלהב שהנה הוא כבר משקיט את רעבונו, והוא מכניס לפה וטועם, ופתאום נעשה לו מר, והלשון שלו נשרפת, והוא מרגיש נורא! לא יודע איפה לשים את עצמו, והוא בורח. ותוך כדי מנוסה חושב בליבו: יהודים ארורים! מרור הם נותנים לי.
סיפור נפלא המעלה חיוך.
גוי שנתקע באמצע המתח, שלא מכיר את סוף הסיפור. שבטוח שכאן זה הסוף. שאין סוף אחר. שכל מה שיש פה בעולם, זה הסוף. ואין יותר.
והיהודי ששוכח לספר לו על המרור, כי זה נראה אולי שולי בעיניו. אבל אז מתברר שהמרור הוא העיקר בסיפור.
מה יש במרור הזה שהופך להיות כל כך מרכזי בליל הסדר? שהופך להיות זה המבחין בין גוי ליהודי?
בתחילת הסיפור הגוי והיהודי מהלכים להם יחד. הם היו יכולים להמשיך לנדוד, לכאורה שווים, דוברים שפה דומה, דומים בלבוש, בעיסוק, בתחושת החוסר הבסיסי. אחים לצרה. לשניהם אין בית ואין אחיזה, לכאורה שניהם חסרי שורשים כאן בעולם. אבל פסח מגלה משהו שבלעדיו לא היינו זוכים לראותו. פסח מגלה משהו אחר על שורשים ועל אחיזה.
למי בעצם יש שורשים גם אם נראה שאין? ומי, לעומת זאת, נבהל ובורח ולא מוצא שום מקום בעולם?
כמה עוגן יכול לתת סיפור העובר מדור לדור, איזה שורשים עמוקים הוא מצמיח. כמה ביטחון יש בידיעה שיש סוף טוב, שכבר בהתחלה ברור לנו שגם אם מתחיל בגנות, הוא יסתיים בשבח. שגם כשיש מרור, תגיע בסוף סעודה. כמה סבלנות אפשר לקבל, כמה הבנה בעומק הדרך ובתהפוכות שלה.
אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים כמו הגוי, נבהלים מטעם המרור, ורוצים מיד לברוח. אבל אז אנחנו יכולים להיזכר ביהודי המתוק מהסיפור, זה שבסבלנות מלמד את הגוי איך להיות יהודי, זה שמסביר לו שלב אחר שלב מה התהליך. וזה שגם לפעמים שוכח לספר לו על המרירות, אבל אחר כך יכול להיזכר. כלומר היהודי שבתוכנו יכול להזכיר לתחושת הגוי שבתוכנו שיש סיפור עתיק, סיפור שעובר מאב לבן, מדור לדור, ובסיפור הזה יש גנות, אבל היא חולפת, ומגיע השבח, מגיעה הסעודה, ורק צריך שוב להיזכר. כל שנה להיזכר מחדש, כל שנה לחיות את הסיפור מחדש. כדי שהגוי שבתוכנו, שגם הוא מתיישב איתנו בליל הסדר, שגם הוא יבין.
וכמוסיף ר' נחמן שאת ההיזכרות הזו כדאי לעשות עם חיוך. זה לא הסיפור הרציני והכבד על דרך ארוכה וקשה, זה סיפור מחויך, חיוך כזה שרק יהודי יודע לחייך.
