תמיד אחרי פורים זה הכי קשה. כמו לקפוץ מאיזה צוק לתוך המים עמוק עמוק. ורק לשקוע, בלי להרים את הראש מעל המים, כי בשביל מה בעצם.

פורים זה החג שאני הכי אוהב, כולם שותים בישיבה, מגיעים ותיקים וצעירים, כולם רוקדים יחד, לא כמו בשמחת תורה כשכל רגע מתחלפים הילדים על כתפי אבותיהם, ולא כמו בשמחת בית השואבה שכל הנשים מביטות בעיניים מצועפות על הגברים הרוקדים. בפורים אני מרגיש פעם אחת בשנה כמו כולם.

אני כבר לא הרווק הזקן של השיעור, היחיד שעדיין לא התחתן, אני כבר לא מרגיש המסכן הבודד. אני מרגיש חלק שווה בין כולם, שותה עד שאני לא מבדיל בין מוריה שהיה לנו חודש וחצי של קשר נפלא, לבין נוגה שאחרי חמש דקות של פגישה רציתי לברוח. אני מדחיק שיצאתי למאה דייטים, והיין שנכנס מוציא ממני סודות כמוסים. שאני טוב ואהוב ומיוחד, אבל חצי. פשוט חצי. רוב החברים שלי כבר עורכים מסיבות בר מצווה ובת מצווה לילדים שלהם, ואני, סוף סוף יש ערב אחד שאפשר לשים מסיכה על הפנים ולא דוחפים לי לעיניים מה החברים שלי הספיקו לעשות עד גיל 39 ומה אני…

מילא החברים שלי, מהם אני עוד יכול להתחמק, להשתבלל בשמיכה בבית, אבל מה לגבי התאום שלי, בשר מבשרי, שחלקנו את אותו רחם במשך שמונה חודשים ושבוע, ולמדנו יחד מן המלאך עד שהוא היסה אותנו ושלח אותנו לעולם שכולו חיים, וגרנו באותו חדר במיטת קומתיים, אני למעלה כיאה לבכור, וינון למטה. גם אם הוא נולד ארבע וחצי דקות אחריי, מעמד זה מעמד.

המקום הגבוה במיטת הקומתיים, היה היתרון היחיד שהיה לי על ינון. בכל השאר הוא עקף אותי בסיבוב. אנחנו נולדנו בשבת הגדול, מה שהתבקש ממש לגמרי לקרוא לנו ינון ואליה. אמא התעקשה ללכת לבית הכנסת אפילו שכבר הייתה כבדה והלכה "כמו פילה", ככה היא נוהגת לספר. רק אחרי ההפטרה, כאשר שמעה את המילים: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", היא ביקשה מאחד המתפללים לקרוא לאבא מעזרת הגברים ואמרה לו: "יאללה, נוסעים, זהו, הגיע הזמן. מקווה שלא משכתי יותר מדי". באמת הגיע הזמן. לפני ששקעה השמש והכריזה שהשבת יצאה והימים הכי לחוצים בשנה יורדים עלינו, הגחנו שנינו, אחד אחרי השני, במשקל טוב, צרחנים מתוקים, ממש לפי הספר.

הברית התקיימה במועדה, בשבת של חול המועד פסח, עם הרבה עוצמות, והרבה עוגות מקמח תפוחי אדמה… אף אחד לא האמין שהיא תצליח ללדת בלידה רגילה, אבל אמא שלי זו אמא שלי, ומי שמכיר אותה באמת יודע שכאשר היא מחליטה משהו, יתהפך העולם והיא תצליח. אולי חוץ ממני, ממני היא כבר נשברה. לא הצליח לה כמו שהיא רצתה.

ינון ואני היינו אחים סבבה, את כל המוסדות הלימודיים מהמעון ועד הישיבה הגבוהה עברנו ביחד. היה לנו טוב והיינו חברים טובים. אל דאגה, היינו גם רבים כמו שאחים רבים, היו לנו ציונים טובים בסך הכל ופחות או יותר אותם חברים. מה שבטוח, תחרות לא הייתה בינינו. כשינון עלה לגמר בחידון התנ"ך לגמרי פרגנתי לו, למרות שגם אני ניגשתי. עם יד על הלב, הוא חרש למבחנים הרבה יותר ממני. כשאני נבחרתי להיות רב פורים, ינון זרם עם זה, למרות שגם הוא רצה להיבחר, אבל הוא הבין שזה תפור עליי. לאורך כל הדרך היינו שם אחד בשביל השני.

אמא שלנו מספרת שמאז שהיינו בבטן, היא רק התפללה שלא תהיה בנו מידת הקנאה. יום יום הייתה מתפללת על זה, ויש לי הרגשה שזה ממש עזר. אני מכיר תאומים אחרים שהיחסים שלהם קטסטרופה, ואומרים שאצל בנות זה אפילו עוד יותר מורכב…

אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי את הדקירה הזו, את הקנאה מוצאת פתח כחודו של מחט בלב שלי ומתחילה למלא אותו כאולם מלא. זה היה כשינון הביא את שלומית אלינו לשבת בפעם הראשונה והבנו שזה רציני, כשראיתי את המבטים ביניהם, את הלחיים הסמוקות. כשינון היה יוצא מהחדר וחוזר אחרי שלוש שעות שיחה בטלפון עם חיוך מרוח על הפנים, נכנס להתקלח ומזמזם שם שירים. אני כבר הייתי אחרי כמה וכמה דייטים כושלים ומאוד רציתי למצוא כבר את האחת… אבל שום פגישה לא הייתה משמעותית, אצל רובן נפגשנו שוב כדי לתת עוד צ'אנס, וזהו, זה נגמר.

ערב אחד כשטיגנתי לי חביתה במטבח, ינון נכנס הביתה, חיבק אותי ואמר: "תביא חיבוק אחי, יש חתונה. מחר אבא ואמא ייפגשו עם ההורים של שלומית". אז הרגשתי את הסדק, אז הרגשתי שגם אני רוצה. ינון הסתכל לי בעיניים ואמר לי: "אני ממש מתפלל שבקרוב אצלך גם כן. תדע לך שלשלומית יש כבר כמה רעיונות"… הוא קרץ לי. ינון נכנס להתקלח וכרגיל זמזם בהנאה. אני שכבתי על המיטה עם הידיים מתחת לראש ובהיתי בתקרה. בקרוב אצלי? הלוואי. לא מרגיש לי קרוב. בכלל לא. אוי כמה שצדקתי.

מאז לינון ושלומית נולדו שתי בנות ושני בנים, הוא סיים תואר שני בהנדסה, שלומית אחות אחראית מחלקה בשערי צדק, הגדולה שלהם עוד מעט בת מצווה, ואני… מסתובב בעולם בלי עוגן, יום רודף יום ושבוע רודף שבוע, עוד פגישה ועוד קשר שמתהווה לו עם תקוות גדולות אבל אחרי זמן לא רב מתנפץ בפנים.

זה התחיל כשיצאתי רק עם רווקות ודחיתי על הסף הצעות אחרות, בשנים האחרונות התחלתי לצאת גם עם אלמנות וגרושות, ובשנה שעברה הסכמתי לצאת גם עם גבוהות ממני. פעם זה לא היה עובר לי בגרון. הלכתי למאמן לקראת חתונה, טיפול רגשי, ניסיתי המון כיוונים. בינתיים חברים שלי מתחתנים, נולדים להם ילדים ואני נשאר תקוע כמו מסמר בקיר.

מלחמת חרבות ברזל העניקה לי חומת ברזל מקשרים חדשים. נלחמתי בעזה כל כך הרבה ימים שלמי היה בכלל זמן וראש למשהו אחר. היה בזה משהו חיובי שלפחות הרגשתי שאני מועיל בעולם הזה למישהו, לפחות אני מגן על העם שלי, לפחות יש בשביל מה לקום בבוקר. אבל כשהסתיימו המילואים, הריקנות שוב מילאה את הימים. הסתובבתי בעולם עם געגוע עמוק למישהי שאני לא מכיר, אני יודע שהיא שם, ושהיא כנראה מחכה לי. אני יכול להרגיש אותה בלב שלי, אבל כל פעם שעצמתי את העיניים וניסיתי לדמיין אותה, לא הצלחתי. בכל התפילות הזכרתי אותה, בכל המילים שאמרתי מתוך הסידור היא הייתה שם ברקע. רק תבואי בבקשה. רק תבואי כבר. אני פה מחכה לך.

שלא תבינו, לא הייתי מהרווקים החמוצים האלה שמסתובבים בעולם עם פרצוף תשעה באב כאילו שמישהו אשם במצב הזה. הייתי חבר אחלה, ודוד מהסרטים. פעם אחת, כשראיתי שינון ושלומית כבר קורסים מעומס העבודה והטיפול בילדים הקטנים, הצעתי להם לנסוע לצימר ללילה ואני אשמור על הילדים. יש לי דינמיקה מעולה עם ילדים, משהו נדיר, ואת ההוכחה לכך מצאתי בקצה העולם.

אחרי שהתחלתי ללמוד מחשבים וזה שיעמם אותי כל כך, ואז ניסיתי פסיכולוגיה וגם זה היה נוראי, אז עשיתי קצת תאילנד כי הייתי חייב לברוח רחוק מכאן. כשחזרתי סוף סוף, אי אפשר לתאר את הפרצופים של המשפחה והחברים כשהודעתי להם בפשטות שאני רוצה להיות… גנן. לא של גינות ופרחים, אלא של ילדים. הזכר של גננת. חלק לא התאפקו והתפוצצו לי מצחוק בפנים, חלק אמרו לי שנפלתי על השכל, חלק לבשו ארשת פנים רצינית וניסו להסביר לי שאני אצטער על זה. והגדיל לעשות אביתר, אחד מהחברים הטובים שלי שנמצא בביצת הדייטים כמוני, הוא אמר לי: "תחשוב שמציעים אותך לבחורה ואומרים לה שאתה גנן בגן ילדים. ישר היא פוסלת אותך, הרבה לפני ששמעה על מצבך הדתי והרוחני ומהם התחביבים שלך. גננת זה מקצוע של בנות. שחרר ת'רעיון אחי". וינון שאף פעם לא דורך לי על יבלות, וממש ממש נזהר כשהוא מדבר איתי, גמגם לי ש"זה לא יהיה לך קשה מבחינת הרגש להיות עם ילדים כל היום? כשאתה… זאת אומרת, כשאתה… אהמממ, לא עם ילדים משלך והיית רוצה, נו אתה מבין למה אני מתכוון… אני דואג לך".

לכולם עניתי בפשטות שזה מה שאני רוצה לעשות, אני אוהב ילדים, בתאילנד כל הזמן היו סביבי ילידי המקום והייתי מצחיק אותם ועושה להם פרצופים, והם היו מבסוטים בלי שאני אגיד אפילו מילה אחת בשפה שהם מבינים.

האחיינים שלי היו בערך היחידים שפרגנו לי על ההחלטה. הם באמת משוגעים עליי. בכל ליל סדר מאז שאני שמיניסט, עוד לפני שהיו לי אחיינים, רק אחים קטנים, הייתי מתחפש לאליהו הנביא. בכל זאת, קרוי על שמו… וכשהיו פותחים את הדלת הייתי נכנס עם הזקן הלבן והג'לבייה הלבנה ומדבר על כך שהגעתי להביא גאולה, ניגש לשתות מהכוס של אליהו, לפעמים עושה חידון עם ממתקים שקניתי מראש. הילדים הקטנים תמיד חיכו לרגע הזה. בהתחלה האחים וכעת האחיינים.

עכשיו עבר פורים, ופסח פוסע בצעדי ענק עם ריחות אקונומיקה וחומרי ניקיון, אבל לא פוסח בשום אופן על הלב שלי שמסרב להאמין שעוד ליל סדר הגיע והחיים שלי בבלאגן. שוב לבד. כואב לבד.

יום לפני פסח, הערב בודקים את החמץ בכל החורים ובכל הסדקים. כמה שהייתי רוצה לבדוק בבית שלי, עם האישה והילדים שלי. אני הולך לי בעיר ורואה זוג מתוק שקונה תכשיט לכבוד החג, זוג יוצא מ'רמי לוי' עם עגלה עמוסה בבקבוקי יין, מצות ושאר ירקות. הם נראים צעירים ממני בכמה שנים טובות. בעגלה יושב פעוט שאוכל במבה, ועוד שניים מחזיקים בצדדים. הלבד הזה אוכל אותי. איך עוד פסח לבד? איך? אסור להחמיץ בפסח, אבל ריבונו של עולם, איזה ניסיון קשה! איזו החמצה.

בעודי הולך ומתפלל ומהרהר, לא שמתי לב והתנגשתי לפתע באדם שהלך מולי. הרגשתי שהוא צץ משום מקום. ביקשתי סליחה והתכוונתי להתקדם, אפילו לא הרמתי אליו מבט, אבל הוא קרא לי ואמר: "היי אחי, מה קורה? למה ככה עצוב בערב פסח"? הוא חבש כיפה גדולה של רבי נחמן עם פאות מסולסלות והיה לו חיוך כזה שמאיר את כל הפנים. עוד לפני שהספקתי לענות לו משהו, הוא הגיש לי ספרון קטן כזה כמו שמחלקים בצמתים, שהכותרת שלו הייתה: "הישועה קרובה לבוא". "קח, צדיק, תקרא מה כותב כאן רבנו, מבטיח לך, החיוך צ'יק צ'ק חוזר לך לפנים". הוא טפח לי על השכם והתקדם הלאה. הכנסתי את הספרון לכיס והתקדמתי גם אני. נו באמת…

אחרי שהגעלתי את הסיר של המרק והסיר של הדגים שאמא ביקשה ממני להגעיל כדי שתוכל לבשל בהם כבר היום, המשכתי למספרה של מנשה. ידעתי שכאשר אני אכנס הוא שוב יגער בי שאני מגיע ברגע האחרון, ומה כבר יש לי על הראש שלא יכולתי לבוא כמה ימים קודם… פעם זה היה פוגע, עכשיו כבר התרגלתי. תכלס, הוא צודק.

התור למנשה היה ארוך, ומנשה אכן גער בי עם חיוך. כשבאתי להוציא מילה, הקדים אותי מישהו ואמר: "וואלה מנשה, הבן אדם בא להסתפר אצלך בערב פסח, מה אתה משגע אותו עכשיו, תעשה אותו יפיוף וזהו". צחקוק קל נשמע במספרה. אני לא מאמין, עוד פעם הברסלבר הזה. הוא התיישב לידי ושאל אותי: "נו, קראת את הספרון?" צחקתי, "איפה קראתי, נשמה, נפגשנו לפני חצי שעה ברחוב… אני פה בסידורים של ערב חג".

"עכשיו תשמע מה אני אומר לך, במקום שתקרא הכל, אני אעשה לך תקציר. בעמוד 5 למטה כתוב: 'רוצה שה' ישמח אותך? תשמח אחרים'. תגיד, מה אתה עושה בחיים?" לא היה לי ראש ולא היה לי כוח, אבל עניתי. "אני לומד להיות גנן". "וואו, איזה מקצוע מדהים", הוא קפץ מהמקום והרגשתי כמה זוגות עיניים ננעצות בי. "ואיך קוראים לך?" "אליה", עניתי. "אני בשוק. אז יש לי רעיון. אתה מכיר את זה שפותחים את הדלת לאליהו הנביא ויש כאלה שמכינים איזה יעני אליהו שיעשה כאילו… אז אולי אתה תשמח אנשים בחג ותהיה אליהו? אני אומר לך, תראה ישועות. תפור עליך בול. גם גנן, גם קוראים לך אליהו. זה פגז".

רציתי לשאול אותו מאין לו שאין לי משפחה ואני יכול ככה להסתובב לי בחג ולהתחפש לאליהו, אבל הטלפון שלו צלצל והוא יצא, ומאז לא ראיתי אותו. כששאלתי את מנשה מי זה הברסלבר הזה, הוא אמר לי: "הברסלברים מסתפרים רק אצל מושיקו ממול, הוא עושה להם כמו שהם אוהבים, רבי נחמן אותנטי, אצלי אין כאלה"… מוזר…

ערב החג הגיע. כמה התפללתי שלא אפול לעצבות. כמה התחננתי שזהו, זה באמת ליל הסדר האחרון לבד. עשיתי את הדבר שהכי לא מתאים לי בעולם. קראתי את הספרון, והמילים שם שאבו אותי לתוך התובנה הזו שאולי באמת מה שאני צריך לעשות זה לשמח אחרים. אני באמת אתחפש לאליהו ואחרי המופע שאעשה למשפחה שלי, אשמח כמה מהמשפחות פה באזור.

גיהצתי יפה את הג'לבייה וקניתי זקן מקצועי, אחרי שבשנים הקודמות הכנתי מצמר גפן. השקעתי בחידות וכמעט לא נעזרתי בצ'אט. קניתי עדשים צבעוניים וחמצוצים ושמתי בכיסים. בכל זאת, אגוזים זה קצת פאסה…

בליל הסדר שלנו, אחרי מחיאות הכפיים וההתלהבות, הודעתי לכולם שאני עושה סיבוב וחוזר מאוחר יותר.

החלטתי שאני נכנס רק למקומות שהדלת פתוחה ואני שומע קולות ערים. כך היה אצל המשפחה הראשונה שביקרתי אצלם, משפחת אבוטבול. חידות, שירים וממתקים והיה אחלה. בקומה הבאה היה שקט מדי אז לא נכנסתי. זכרתי שגרים שם זוג מבוגר. אחרי ביקור קורע מצחוק אצל משפחת אחירון טיפסתי אל הדירה של גאולה והראל. הראל למד שנתיים מתחתיי בישיבה. הייתי בטוח שהם נסעו להורים, אבל ראיתי שהדלת פתוחה ושמעתי צהלות ילדים, אז דפקתי קלות ואמרתי: "שלום, זה אליהו הנביא, אפשר להיכנס?"

לעבר הדלת הגיעה בחורה שלא ראיתי אף פעם, לבושה בשמלת קטיפה בצבע בורדו ושיער אסוף למחצה. היא הייתה נראית עייפה. חשבתי שאולי התבלבלתי ונכנסתי לבית הלא נכון, אבל היא שהרגישה במבוכתי מיד אמרה: "שלום, בטח אתה מחפש את גאולה והראל, האמת שהיינו צריכים להיות כאן בליל הסדר עם ההורים שלי, אבל גאולה שבדיוק התחילה חודש תשיעי, הרגישה צירים והם נסעו לבית החולים בבוקר, אני התאומה שלה, חירות".

לקח לי כמה שניות לעבד את כל המידע שעכשיו ניתך עליי, ומה שיצא לי זה: "חירות וגאולה, יפה". "כן", היא הסמיקה, "ככה זה כשנולדות תאומות בשבת הגדול". הופה. הלב שלי כבר התחיל לדפוק בקצב אחר. "וואו, אז מה עם ההורים שלך בעצם?" "אמא שלי חטפה איזה וירוס, ופשוט לא הצליחה לקום מהמיטה, לארוז ולהגיע. הם עשו את הסדר עם השכנים שלהם, לפחות כך אמרו לי לפני שנכנס החג… מקווה שהם הצליחו. אז יצא שאני נשארתי כאן עם האחיינים שלי…".

היה ייאוש בקול שלה, זה בטוח. פניתי אל הילדים מסביב ואמרתי: "תשמעו, יש לכם דודה ממש משקיענית". היא הסתכלה אליי ולחשה: "אין לך מושג, האנרגיות פה בשמיים ואני לא ישנתי כל הלילה כי גאולה הזעיקה אותי באמצע הלילה. אני גמורה".

"אז יאללה תורידי הילוך. בשביל זה אני פה. אני אליהו הנביא כמו שאתם רואים… אני גר פה ממול, למדתי עם הראל בישיבה, שלא תחששי שאני איזה זר מהרחוב. שבי ותתרווחי על הכרית הגדולה, אני אמשיך מפה". זה היה נראה שהיא לא הבינה מאיזה כוכב הוצנחתי, אבל במשך שעה ארוכה לימדתי והצחקתי את הילדים. חשבתי שחירות תנצל את הזמן לתנומה קלה, אבל היא לא הפסידה מאומה מכל ההצגה.

אחרי שסיימנו את הסדר, שרנו ובירכנו, הורדתי את התחפושת ואת הזקן שהתחיל קצת לגרד, רציתי לעזור לחירות להשכיב את הילדים, אבל הם לא ראו את המיטה ממטר… הם היו כל כך ערניים ומרוגשים. דיברו ביניהם אם אמא תלד בן או בת, ומה יהיה השם. הראיתי להם את השקית שהבאתי איתי. היו שם ספרוני קומיקס של פסח שהם קראו בשקיקה על הספה, ועוד כל מיני משחקים חמודים שהם שיחקו על השטיח. התיישבנו בסמוך אליהם, ליד השולחן, מזגנו כוסות מים כי אי אפשר שום דבר אחר אחרי האפיקומן, והיינו מסובים כל אותו הלילה, על היותנו תאומים, ועל הרווקות המאוחרת, וסיפרנו על דייטים כושלים וקשרים הזויים, וצחקנו, והכרנו, והיה זורם, קולח ומתוק, עד שהלב שלנו כבר אותת שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, והילדים נזכרו סוף סוף להיות עייפים…

"חירות, את יודעת, אני יכול לבוא גם מחר לעזור לך עם הילדים, אם צריך". "אתה ממש מוזמן, אליה, ולא חייב זקן מגרד בשביל זה", היא צחקה, "תבוא כמו שאתה, סבבה? ושיהיה חג שמח". "מאודדד שמח" עניתי.

ירדתי במדרגות אל האוויר הקריר, השמש שלחה קרניים ראשונות. זמזמתי לעצמי "אדיר הוא, יבנה ביתו בקרוב", הרמתי עיניים אל השמיים. אז מה ריבונו, הגיע זמן חירותנו סוף סוף?

אני לא יודע אם זה בגלל היין, בגלל חוסר השינה, או בגלל הלב שפעם במהירות, אבל אני כמעט יכול להישבע שראיתי את הברסלבר ההוא מגיח מולי פתאום, מניף גביע גדול ובחיוך ענקי אומר לי "לחיים", ואז נעלם באופק.