דרור יהב
באחד הסרטונים הרבים שלו סיפר הרב ד"ר אברהם טברסקי ז"ל את הסיפור הבא: "פעם המתנתי בתור לרופא שיניים. ראיתי באחד מכתבי העת שהיו פזורים שם מאמר ושמו 'איך לובסטרים גדלים?' (לובסטר הוא סוג של סרטן ים, ד.י), הסתקרנתי וקראתי. מסתבר שלובסטר הוא חיה רכה שחיה בתוך קליפה קשה. אבל הקליפה לא יכולה להתרחב, וכשהלובסטר גדל היא מגבילה אותו והוא מרגיש לחץ וחוסר נוחות. מה הוא עושה? נכנס מתחת לסלע, משיל את הקליפה ומפתח קליפה חדשה, גדולה ונוחה יותר. למדתי מכאן דבר נפלא: הגירוי שהלובסטר זקוק לו כדי להמשיך להתפתח הוא תחושת חוסר נוחות. מה היה קורה אם ללובסטר היה פסיכיאטר? – הוא לעולם לא היה גדל. ברגע שהוא היה מרגיש לא נוח, הרופא היה רושם לו כדורי הרגעה והוא היה מרגיש יותר טוב כמו שהוא. תקופות לחץ הן תקופות שמבשרות צמיחה. אם נשתמש במצוקה שלנו בצורה נכונה, נוכל לצמוח ממנה".
את האנקדוטה היפה הזו לא סיפר הרב טברסקי, שהלך בשבוע שעבר לעולמו בגיל 90 לאחר שחלה בנגיף הקורונה, בשיעור תורה. הוא סיפר זאת בראיון שעסק בעבודתו כראש מחלקה פסיכיאטרית ומנהל מרכז גמילה גדול. בדרכו המיוחדת הוא הצליח לשלב בין תובנות מקצועיות ותורניות, וחיבר אותן כאילו אין שום פער ביניהן. לאורך חייו המלאים הוא צבר מוניטין והערכה רבה כאיש מקצוע מעולה, אך תמיד שמר על היותו חסיד אמיתי.
ספר אחד בחמישים דרכים
הרב טברסקי נולד במילווקי, ויסקונסין, בשנת תר"צ (1930), לאחר שהוריו עזבו את אירופה לארה"ב לפני השואה. למשפחתו יחוס משפחתי מכובד בעולם החסידות – הוא צאצא ישיר של רבי מנחם נחום טברסקי, תלמידו של הבעל שם טוב ומייסד חסידות צ'רנוביל. שם המשפחה המקורי שונה לטברסקי מחמת געגועיו של הרבי מצ'רנוביל לעיר טבריה (כמו שפינסקי בא מפינסק וקרלינסקי מקרלין). אביו היה רבי יעקב ישראל, האדמו"ר מהורניסטייפול, ואמו, דבורה-לאה, הייתה בתו של האדמו"ר מבאבוב – רבי בן ציון הלברשטאם.
לאחר סיום לימודי בית הספר התיכון הוא למד בישיבה "הקולג' התאולוגי העברי" בשיקגו (לימים ישיבת סקוקי), והוסמך לרבנות ב-1951. ב-1953 החל את לימודי הרפואה באוניברסיטת מרקט במילווקי, ובסיומם ב-1960 עבר לפיטסבורג, פנסילבניה. במשך שנים ארוכות התגורר במונסי, ניו יורק, אך בשנים האחרונות עלה לירושלים והתגורר עם משפחתו בשכונת קטמון.
הרב טברסקי ייסד בפיטסבורג את מרכז הגמילה "גייטוויי", וכיהן בו כמנהל הרפואי. בנוסף, עבד במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים ס. פרנסיס בעיר. הרב טברסקי הקים גם את ההוסטל "שער התקווה" לשיקום אסירים בישראל, לפי המודל שעל בסיסו הקים את מרכז "גייטוויי". הוא העריך כי עזר ליותר מ- 40,000 אנשים להחלים משימוש בסמים באמצעות שיקום במרכז שהקים במשך יותר מארבעים שנה. הרב טברסקי שילב בתוכניות הגמילה שפיתח תובנות תורניות מתחום המוסר. כך למשל טען כי בתהליך הגמילה אין לאפשר למטופל להמשיך בהרגלים הממכרים שלו, כפי שחלק מהשיטות סוברות. במקום זה הוא סבר שהגישה היהודית אומרת שלא נכנסים לוויכוחים עם היצר הרע. "כל טענה שתעלה, משכנעת ככל שתהיה, תמיד תיתקל בטענה משכנעת לא פחות מהצד השני… לעומת זאת, כשמפסיקים קודם כל את ההרגל הרע, קל יותר 'להתווכח' עם היצר הרע מעמדת חוזק".
בחייו פרסם למעלה משישים ספרים בתחומים רבים, מקצועיים ופופולריים כאחד: טיפול בהתמכרויות, משמעות החיים, התמודדות עם משברים, זוגיות, בטחון עצמי ועוד. אחד הספרים המעניינים שבהם נקרא "The Rabbi and the Nuns ("הרבי והנזירות"), שמגולל סיפורים שאירעו לו בבית החולים הפסיכיאטרי בו עבד לצד נזירות קתוליות למעלה מעשרים שנה. אף שהוא דיבר עברית שוטפת, הרב טברסקי פעל בשפה האנגלית ולצערנו כתביו טרם תורגמו לעברית.
כששאלו אותו כיצד הספיק לכתוב כל כך הרבה ספרים, השיב: "לא כתבתי חמישים ספרים, כתבתי ספר אחד בחמישים דרכים". לדבריו, הנושא שהעסיק אותו הכי הרבה הוא הערכה עצמית. "כל מה שכתבתי קשור לשיפור ההערכה העצמית, כי זה הדבר שהכי מעסיק אותי. זה כנראה הגורם הכי משמעותי בחיינו. התפיסה שלי את עצמי היא המציאות שלי. ואם התפיסה הזו היא שאני גרוע, לא מוכשר, חסר יכולת, אז זו המציאות שלי, ואני מאמין שכל אחד שיסתכל עלי יראה בדיוק את מה שאני מאמין שיש שם. זו העמדה שלי על עצמי כלפי העולם. ואם יש לאדם דימוי שלילי על עצמו והוא חושב שכולם יראו אותו כך, הוא בוודאי ייתקל בהרבה מכשולים בחיים".
הקשר המיוחד עם חב"ד
בשנת 1960 הלחין, בלי הכנה מוקדמת, את הניגון המפורסם "הושיעה את עמך". יום אחד כשעמד בתפילת שחרית, הגיע לפסוק המופיע בפסוקי דזמרה. לפתע החל להתנגן בראשו הלחן, וכמה ימים מאוחר יותר הוא שר אותו בחתונה של אחיו. חלק מהאורחים נסעו לארץ והעבירו את הניגון הלאה. הוא התפשט במהירות, עד שכעבור כמה שבועות הוא נתקל במבקרים מישראל שהגיעו לארה"ב ושרו את הניגון. כששאל מנין להם הניגון, הם אמרו לו שזה ניגון חב"די ידוע… הרבי מלובביץ' מאוד אהב את הניגון, ולימים הוא אכן נעשה לאחד מניגוני חב"ד המזוהים ביותר. בהלווייתו ביקש שלא יאמרו הספדים, אך ביקש שינגנו את הניגון.
על הקשר המיוחד שלו עם הרבי מלובביץ' סיפר: "אחרי כמה שנים בתפקיד רבני, חשתי חוסר סיפוק בעבודתי. אחרי שנועצתי ב'סטייפלר' נרשמתי ללימודי פסיכיאטריה בבית ספר לרפואה. בשנת 1960, זמן קצר לאחר שהתחלתי את הכשרתי הפסיכיאטרית, נפגשתי לראשונה עם הרבי מלובביץ'. כאשר נכנסתי ליחידות איתו הוא התעניין במה אני עוסק. סיפרתי לו על לימודיי, והוא אמר, 'כאשר תסיים את הכשרתך הפסיכיאטרית, עבור לגור בניו יורק. יש כאן הרבה אנשים הזקוקים לסיוע פסיכיאטרי ושהייתי מעוניין להפנות אותם לפסיכיאטר, אך אינני יכול להפנותם למטפל שיטען שהדת היא נוירוזה, ושיאמר להם לזנוח את אמונתם הדתית'". הרב טברסקי חשש שאם יעשה כן ויהיה המטפל הדתי היחיד, הוא יהיה מוצף במטופלים אף שהוא עוד לא צבר הכשרה מספקת כדי לטפל בכל המקרים האלה. מעבר לכך, הוא הביע בפני הרבי חשש שמא לא יישאר לו זמן ללמוד תורה. הרבי אמר לו, "כאשר יש מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים ואתה היחיד שיכול לעשותה, אזי יש למצווה זו קדימות אפילו על פני לימוד התורה".
הרבי זיהה ברב טברסקי את הכפילות שהייתה בו, כחסיד ותלמיד חכם מצד אחד וכאיש מקצוע מצד שני. "בשעתו הייתה לי היכרות עם חסיד חב"ד מפיטסבורג, הרב שלום פוזנר, שנהג לבקר אצל הרבי לעתים קרובות. כאשר הוא נסע לרבי בחודש תשרי, ביקשתי ממנו שיביא לי מהרבי פרוסת עוגת 'לעקח' (עוגת דבש), אותה נהג הרבי לחלק בתקופת הימים הנוראים. כאשר הוא עבר על פני הרבי, הוא אמר שהוא מבקש פרוסת עוגה עבור ד"ר טברסקי, והרבי העניק לו פרוסה עבורי. הוא המשיך בדרכו אך אז קרא לו הרבי לחזור והעניק לו פרוסה נוספת, באומרו, 'וזו פרוסה עבור הרב טברסקי'".
בהמשך הרבי הפנה אליו מטופלים, וגם הרב טברסקי שלח מטופלים שלו אל הרבי… "נוכחתי בהשפעה הפסיכולוגית החיובית שהייתה לרבי על בני אדם", סיפר. "אינני יודע אם הוא ממש למד פסיכולוגיה או לא. גם ה'חזון אי"ש' מעולם לא למד רפואה, ולמרות זאת הוא היה מייעץ לכירורגים כיצד לנתח – את כל הידע שלו הוא רכש מהתורה. כך גם אצל הרבי. היה לו ידע בתחום זה, וייתכן שאת כולו הוא שאב מהתורה, שהיא המקור הנעלה ביותר. ההשערה שלי היא שהוא הצליח לגרום לאנשים לחוש מיוחדים ובעלי ערך, משום שהוא התייחס אליהם כאל כאלה".
אחד הסיפורים שהרב טברסקי חזר עליהם הוא סיפור שמשווה כל יהודי ליהלום. חסיד של הרבי הרש"ב שהיה גם סוחר יהלומים ניגש אל הרבי ביחידות ושאלו: "מדוע מעניק הרבי יחס כה חם דווקא ליהודים הפשוטים?" כמענה לשאלתו, ביקשו הרבי לראות מספר יהלומים מהמבחר שהחזיק עימו. הרבי לקח יהלום גדול ביד, ואמר לחסיד: "זהו היהלום היפה ביותר שיש כאן". "מה פתאום," ענה החסיד. "אמנם יהלום זה הוא הגדול ביותר – אך יש בו הרבה מכות, דבר שמוריד משוויו לעומת היהלום הקטן ביותר אך הנקי ביותר. בשביל להבחין ביהלומים," המשיך החסיד, "צריך להיות מומחה". סיים הרבי ואמר: "גם בשביל להבין ביהודי – צריכים להיות מומחים, לא כל אחד יכול להבחין באיכות של היהודי הפשוט". בסיום אחד ממאמריו כתב הרב טברסקי: "הרבי הרש"ב אכן הבין את המשנה 'אל תהי בז לכל אדם'. אסור לבוז לשום אדם – עליך להיות מומחה כדי להבחין בטוב שבכל אדם".
בריחה מהמציאות היא שורש כל ההתמכרויות
אחד האנשים שנפגשו עם הרב טברסקי בשנים האחרונות הוא הרב ארלה הראל, נשיא ישיבת 'לב חדש' בשילה. "הרב טברסקי התייחד בשני דברים משמעותיים: הראשון, וזה העיקר, שהוא פיתח את הטיפול בהתמכרויות מהתחום הפיזיו-כימי לתחום ההתנהגותי. צריך להבין שלפני ארבעים שנה זאת הייתה מהפכה גדולה. הרב טברסקי הוא הראשון שטבע את המונח 'אסקפיזם' (בריחה מן המציאות) בכתיבה מקצועית. הגישה ששלטה הייתה לעודד אנשים לצרוך טלוויזיה וסרטים כדי לברוח מהמציאות, בטקס האוסקר מחלקים פסלים למי שעוזר לנו לברוח הכי טוב מהמציאות. והנה בא יהודי חרדי, מקצועי מאוד, ומרשה לעצמו להסתכן כשהוא מטיח בתרבות האמריקאית שהיא-היא הבעיה.
"הטענה המרכזית שלו הייתה שהאסקפיזם הוא אם כל ההתמכרויות. למה אנשים נופלים לאלכוהול ולסמים? כדי לברוח מהבעיות, מההתמודדות, מעצם החיים. הוא הבין שכל ההתמכרויות בעולם באות מהמקום הזה, ולכן שורש הבעיה איננו התמכרות כימית לחומר כזה או אחר אלא לתחושת הבריחה. זו הייתה תפיסה חדשה לגמרי, ששינתה את כל ההסתכלות על התמכרויות".
אחת הגישות המובילות כיום בעולם לטיפול בהתמכרות הינה "שנים עשר הצעדים", הזוכה לתגובות מעורבות בקרב רבנים בשל השורשים הנוצריים המובהקים שלה.
מה הייתה עמדתו של הרב טברסקי ל'שנים עשר הצעדים'?
"מצד אחד, הוא העריך אותה כשיטה יעילה וכמעט יחידה בתחום, אך מצד שני הזדהה גם עם העמדה שקבעה שיש קשיים מסוימים בשיטה. הוא פחות עסק בנושא התיאולוגי ויותר התמקד בבעיה עצמה – שהיא מפתחת כניעה ותלותיות, בין אם בקבוצה, בספונסר וכדומה. השיטה שלו האמינה שיש ליצוק באדם מסוגלות להוציא את עצמו מתלותיות ולפתח בו עצמאות. לכן הוא נטה לקבל אותה אבל עם 'שיפוצים'. הוא ממש ראה בטיפול בהתמכרויות חלק מעבודת השם".
הנקודה השנייה שמדגיש הרב הראל היא השילוב שעשה הרב טברסקי בין הלוגותרפיה, גישה טיפולית שפיתח ויקטור פרנקל ומעניקה משקל רב לעיסוק במשמעות החיים, לבין הטיפול בהתמכרויות. "פרנקל עצמו כמעט לא עסק בתחום ההתמכרויות, והרב טברסקי השלים את העניין. הוא הגיע לזה בזכות הרבי מלובביץ', שהעריך מאוד את גישתו של פרנקל. עד אז הוא לא התעניין כל כך בשיטה. סיפרתי לו שאני עובד על סדרת שיעורים על לוגותרפיה יהודית-חסידית. הוא מאוד חיזק ועודד אותי לכתוב על כך, כי אין ספק שתורת החסידות היא מעיין שממנו אפשר לשאוב לפיתוח פסיכולוגיה יהודית".
איך התרשמת ממנו בתור בן אדם?
"הוא היה עילוי. מצד אחד 'יודע כל' מבחינה מקצועית, שולט בכל המחקרים, וגם בעל ידע פילוסופי מדהים. מצד שני, מצטט כל כמה דקות וורטים חסידיים, סיפורי חסידים, היה בקיא בכל השושלות. תלמיד חכם גדול ובעל חביבות לאין קץ, עצם המבט שלו היה משהו בלתי רגיל. הוא היה חרוץ, היפראקטיבי ממש. הגעתי אליו וראיתי אדם בן 85, תזזיתי, שלא נח לרגע. כנראה שככה הוא הצליח לכתוב כל כך הרבה ספרים".
חמש שנים נקיות
"הייתי פורץ דרך", אמר בראיון משנת 2010 בהתייחסו לבחירתו לעסוק בלימודים פסיכיאטריים לפני שישים שנה. "עכשיו זה נפוץ יותר; ישנם רופאים רבים ואנשי מקצוע נוספים [בקהילה החסידית]. קיימת נטייה רבה יותר בשנים האחרונות אצל אנשים שומרי מצוות להיכנס למקצועות חילוניים. בעבר זה היה נדיר בגלל התפיסה שכל החילוניות היא אנטי-דתית. זה השתנה בהדרגה". רוב אלו שקיבלו טיפול במרכז הגמילה שהקים היו לא-יהודים, אך הרב טברסקי הציף את בעיות ההתמכרות גם בקהילה היהודית, שנשמרו עד אז מתחת לפני השטח ולא זכו לטיפול הולם.
הטיפול והגמילה היו משימה שעבורה זכה לשבחים רבים. שאיפתו הותירה רושם מתמשך על נכדתו, חיה רוחי טברסקי. "נהגנו ללוות את סבי לבית הכנסת בשבת בבוקר, וכשהיינו הולכים הביתה תמיד קרה אותו דבר: מכוניות היו צופרות לעברנו, אנשים היו פותחים את חלונותיהם וצועקים, 'שולחים לך את אהבתנו', או 'חמש שנים נקיות, ד"ר טי'. זו הייתה חוויה יפה שגדלנו איתה".
נכדו, חיים טברסקי, זוכר את סבו כאדם שלא חשש מטעויות. "סבי אמר לי, אתה הולך לעשות טעויות בחיים. מותר לטעות. בבקשה אל תעשה את אותן הטעויות שעשיתי. בשביל זה אנחנו כאן, בשביל לא לעשות את אותה טעות פעמיים".
אהבת דגים
שאלו פעם איש אחד שאכל דג: "למה אתה אוכל את הדג?" הוא ענה, "כי אני אוהב דגים".
"אה, אתה אוהב דגים? ובגלל זה אתה מוציא אותם מהים, הורג אותם ומבשל? אל תגיד לי שאתה אוהב את הדג. אתה אוהב את עצמך. ובגלל שהדג טעים לך, אתה אוכל אותו".
לרוב מה שמכונה בשם 'אהבה' זו 'אהבת דגים'. כשזוג צעיר מתאהב, בדרך כלל הבחור ראה בבחורה הזו מישהי שהוא הרגיש שתספק לו את כל הצרכים הרגשיים והפיזיים, והיא הרגישה אותו דבר כלפיו. אבל האמת היא שכל אחד רוצה לספק את הצרכים שלו; הצד השני הופך לכלי לסיפוק הצרכים העצמיים.
אהבה נצחית, לעומת זאת, היא לא מה שאני הולך לקבל, אלא מה שאני הולך לתת. אנשים חושבים שאתה נותן למי שאתה אוהב, והתשובה היא שאתה אוהב את מי שאתה מעניק לו. למה? כי כשאתה נותן אתה משקיע חלק מעצמך אצל השני, ואז יש אצל השני חלק שאתה אוהב. אי אפשר לבטל את האהבה העצמית שלנו, אבל אפשר להפנות אותה למדרגה יותר גבוהה.
שחמט בראש השנה
הרב טברקסי סיפר על ילדותו וחינוכו של אביו, האדמו"ר מהורניסטייפול:
הילדות שלי הייתה נפלאה. אבי היה אדם חכם מאוד ונעים הליכות. למדתי ממנו הרבה. היו דברים שעשיתי פשוט כי היה לא נעים לאכזב אותו. הוא זכה מאיתנו לכבוד ולהוקרה והיה הורה מצוין בלי שלמד שום ספר על פסיכולוגיה או הורות.
חוויה חינוכית אחת מילדותי אני זוכר היטב. הדירה שלנו שכנה מעל בית הכנסת. רבים מהמתפללים אצלנו היו מהגרים מפולין ומרוסיה. הם הגיעו לארה"ב ללא השכלה רשמית, ורבים מהם הפכו לרוכלים שאספו סמרטוטים, נייר וגרוטאות ומכרו אותם בסוף היום עבור פרוטות. לפנות ערב הם הגיעו לבית הכנסת, שתו תה רותח ושיחקו שחמט. כילד בן שש הייתי רואה אותם משחקים, ולא עבר זמן רב עד שהתחלתי לשחק גם. אני מניח שהיה לי כישרון לזה מכיוון שלאחר זמן לא רב התחלתי לנצח, ובגיל תשע אף אחד מהמתפללים לא הצליח להביס אותי. הם היו גברים מבוגרים, ואני הייתי ילד פלא בשחמט.
פעם אחת הגיע רב משיקגו לבקר אצלנו בראש השנה. כשאבי נח אחרי הסעודה, הרב ניגש אלי ושאל אם אני רוצה לשחק שח. כנראה הוא שמע עלי. הוא אמר שאין בעיה של חילול יום טוב כי לא עושים בעצם שום דבר, אז מה הבעיה? "טוב, אם אתה אומר". שיחקנו שחמט ואני ניצחתי פעמיים.
באותו לילה אמרו לי שאבא קורא לי לחדר העבודה. אבא ישב ליד השולחן עם ספר גדול בידיו. עמדתי שם וחיכיתי שיקרא לי. בימים ההם לא היו אומרים "היי אבא, מה אתה רוצה?", אלא מחכים שאבא יפנה אליך. אז חיכיתי. עמדתי שם כמה זמן ואז הוא הרים את עיניו והביט בי במבט רציני.
"זה נכון ששיחקת שחמט בראש השנה?"
"כן, הרב אמר שזה מותר".
הוא לא אמר מילה, רק הסתכל חזרה בספרו, ובאופן כמעט בלתי מורגש, אבל מספיק כדי שאוכל לראות אותו, הוא הניד את ראשו בשלילה, "אוי אוי".
הוא רצה להגיד לי: כן, הרב צדק מבחינה טכנית. מותר לשחק שחמט בראש השנה ללא הפרה של ההלכה, אבל ממני היה מצופה להבין שראש השנה אינו יום למשחקים. זה יום חגיגי מאוד.
קיבלתי את הנזיפה, אבל לא יכולתי לעזוב את החדר עד ששוחררתי רשמית. אז עמדתי שם והוא המשיך לקרוא בספר שלו. אני מניח שהוא רצה שאספוג את התחושה מהראש עד הרגליים. רק כעבור כמה דקות הוא הרים אלי את מבטו, והפעם הוא חייך.
"נו, ניצחת אותו?", שאל.
"בטח. פעמיים".
ראיתי שהוא שמח. היום אני מבין את הגאונות של מה שהוא עשה: למרות שהוא היה צריך להעיר לי, הוא לא רצה שאצא מהחדר בתחושה לא טובה. הבנתי את המסר, ויותר לא אשחק שחמט בראש השנה. אבל אני יודע שהוא גם נהנה מהעובדה שהבן שלו ניצח שחקנים גדולים ממנו בהרבה.
