קבוצה של בחורים יורדים בכוחותיהם האחרונים מהרכבת. הם הצליחו לברוח מאירופה, לאחר שנכבשה בידי הנאצים ימ״ש, לסמרקנד שבאוזבקיסטן. הם יוצאים מהתחנה אחרי נסיעה של שבועות, בלי אוכל, בלי בגדים ובלי כסף. הרציפים מלאים בפליטים תשושים ומיואשים. משפחותיהם נספו ונותרו מאחור. הם לבד בעולם. בלי עתיד, בלי הווה, בלי כלום. הם מוצאים אסם נטוש ונזרקים על הארץ, בניסיון לנוח מעט.

לפתע נפתחת הדלת, ומבעד לקרני האור שחודרים פנימה הם מצליחים להבחין בדמות של יהודי עטור זקן לבן העומד על המפתן ובידיו מזון טרי. הם לא מאמינים. לימים יספרו שבאותו רגע האיש הזה נדמה להם כאליהו הנביא. הוא מתחיל לדבר איתם, שואל לשמותיהם ולמוצאם, אבל אף אחד מהם לא מוצא כוח אפילו לענות ליהודי החביב. הוא שוטף את פניהם ומגיש להם את האוכל. לאט לאט הם מתיישבים, אוכלים ומתחזקים. הוא אומר להם ששמו רפאל, והוא כאן כדי לעזור להם. אחרי שהם מתאוששים קמעה, הוא מתחיל – לא פחות – לשיר להם:

שִׁמְעוּ בָּנִים, נִינֵי אֵיתָנִים, כִּי נֶאֱמָנִים דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

אַתֶּם שָׁלוֹם, בֵּיתְכֶם שָׁלוֹם, וְכָל אֲשֶׁר לָכֶם שָׁלוֹם.

הַלְלִי נַפְשִׁי הַלְלִי, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי,

אֱמֶת תִּקְנוּ בֵּיתְכֶם תִּבְנוּ, אִם לֹא תִּפְנוּ לְהֶבֶל כְּלוּם.

אַתֶּם שָׁלוֹם…

כֶּתֶר תּוֹרָה יָפֶה בָּרָה, כִּי טוֹב סָחֲרָה מִמִּסְחָר יַהֲלוֹם.

אַתֶּם שָׁלוֹם…

רִדְפוּ צֶדֶק חִזְקוּ בֶּדֶק, אִם לֹא צֶדֶק סְתוֹם וּבְלוֹם.

אַתֶּם שָׁלוֹם…

שִׂישׂוּ אִתָּה מְשׂוֹשׂ בֵּיתָהּ, עַד בּוֹא עִתְּךָ תִּקְרַב הֲלוֹם.

אַתֶּם שָׁלוֹם…

מִזְרָח מַעֲרָב צָפוֹן דָּרוֹם, תַּחְתּוֹן עֶלְיוֹן, בְּשִׁמְךָ יָרוֹן.

אַתֶּם שְׁלוֹם בֵּיתְכֶם שָׁלוֹם, וְכָל אֲשֶׁר לָכֶם שָׁלוֹם.

כשהפיל היה צמא…

הפעם אנחנו עם 'אתם שלום' – פיוט ישן של יהודי בוכרה שזכה לביצוע מיוחד של אמיר דדון בפרויקט ׳צמאה׳ 4.

המילים ״אתם שלום, ביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום״ לקוחים (בשינוי) מדברי דוד המלך לנערים ששלח לנבל הכרמלי: "וַאֲמַרְתֶּם: כֹּה לֶחָי, וְאַתָּה שָׁלוֹם, וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם". בפיוט, שאילת השלום לא מופנית לאדם הפרטי, אלא הופכת לסוג של איחול כללי: ׳אתם שלום׳ – אתם, כקבוצה או כקהילה, תהיו בשלום.

מי שהביא לנו את הפיוט הזה הוא הרב רפאל צמח חודיידטוב, שהעניין הזה של ׳אתם שלום, ביתכם שלום׳ – הדאגה וההתמסרות לאחיו היהודים כל הזמן ובכל מצב – היה האמירה שהכתיבה במדויק את חייו, כשאת הפיוט הזה היה שר בכל הזדמנות. וכמו שמופיע בבית הראשון של השיר, 'נאמנים דרכי שלום' – גם הוא התנהל בדיפלומטיה, בדרכי שלום, יחד עם מקוריות ונועזות יוצאות דופן.

אנחנו מדברים עם יוסי, נכדו של הרב רפאל. ספר לנו בבקשה על סבא.

יוסי גרייבר: אני בן לאמא־שלום חודיידטוב, שהיא העשירית ב־11 ילדיו של סבא רפאל ואשתו רחל.

סבא נולד בחשון תר"ס (1899) בעיירה קטנה ונידחת בשם קוקנד באזור בוכרה (אוזבקיסטן של ימינו), וכבר מגיל צעיר ניכרו האומץ והאכפתיות הייחודיים שלו.

ביום קיצי אחד, כשסבא היה בן 6, הגיע לקוקנד הקרקס ‏הנודד הגדול של רוסיה, ואימו לקחה אותו לראות את ההכנות להקמת הקרקס. פתאום הילד נעלם. אימו נבהלה מאוד והתחילה לחפש אותו בכל מקום, אבל לא מצאה אותו. לפתע ראתה התגודדות של אנשים שמדברים ומצביעים לכיוון מסוים. היא רצה למקום שכולם הצביעו לעברו, וראתה את בנה בן ה־6 ניגש לפיל של הקרקס, אוחז בחבל שבו הוא קשור ומוליך אותו לחבית של מים. כמובן, כולם צעקו מהפחד שהפיל ימעך את הילד תוך כדי הליכה, אבל הוא הלך בביטחון, כאילו הוא מאומן לכך מלידה.

אחרי שאחד הנוכחים ׳שלף׳ את הילד מאזור הסכנה והחזיר אותו לאימו, היא שאלה אותו בבהלה: "מה עשית?! למה הלכת לשם?" והוא ענה לה בפשטות: "ראיתי שהפיל צמא, כנראה הוא הגיע עכשיו מנסיעה ארוכה, ואף אחד לא שם לב אליו – ניגשתי לעזור לו". ברגע שבו הוא זיהה שהפיל במצוקה הוא פשוט ניגש אליו, אחז בחבל שלו והוביל אותו אל המים. הוא לא חשב על כך שהפיל עלול לדרוך עליו ולא על שום דבר אחר. הוא עשה את מה שהיה נכון בעיניו לעשות, ללא חישובים וללא פחד…

רפאל גדל כילד חכם ומוכשר מאוד. בעקבות הכישרונות המיוחדים שלו, החליטו הוריו לאפשר לו לנסוע לארץ הקודש, ללמוד בירושלים אצל דודו, רבי שמעון חכם, ממייסדי שכונת הבוכרים בירושלים. לימים הוא תיאר את התקופה הזו בירושלים כגן עדן, תוך שהוא נזכר בה בגעגועים גדולים. אבל אחרי תקופה די קצרה נאלצו הוריו להחזיר אותו הביתה, לקוקנד, כדי שיעזור להם בפרנסת הבית – כפי שהיה נהוג באותם ימים.

הרב אלפנביין, אתה חיברת את הספר 'אתם שלום' – הביוגרפיה של הרב רפאל.

הרב ישראל אלפנביין: בית הוריו הקנה לרפאל ערכים של תורה, יראת שמיים, אמונה וביטחון בה'. הוא היה הבן הבכור במשפחה, ומשכך ניתנו לו משימות שונות בניהול משק הבית, חלקן בהיבט הכלכלי שלו. כך הוא החל לפתח אישיות בעלת אופי יוזם ומוביל, דבר שבא לידי ביטוי בחייו הבוגרים פעמים רבות.

במשך תקופה הועסק רפאל בחנות של דודו בסמרקנד, והוא קלט בזריזות את סודות המסחר והמשא ומתן. בגיל 18 התחתן ומיד נכנס לעולם העסקים כסוחר מצליח בעצמו.

בתשרי תרע״ח (אוקטובר 1917) החלה ברוסיה המהפכה הקומוניסטית. בהמשך גלשה המהפכה למדינות השכנות, והקומוניסטים השתלטו על גוש של מדינות – בהן חבל בוכרה ומדינות נוספות – שהחל להיקרא ׳ברית המועצות׳.

לקומוניסטים הייתה שיטה שנקראה ׳קולחוז׳. היות ורעיון הקומוניזם לא רוצה שיהיו עשירים ועניים אלא שכל האזרחים יהיו שווים, הם הקימו משקים שיתופיים השייכים לממשלה, כאשר האזרחים עובדים לטובת המדינה ומקבלים את המשכורת שלהם בהתאם. אגב, שיטת הקולחוז לא הצליחה, עקב חוסר אמון בין האזרחים העובדים, דבר שגרם להם לעבוד בעצלתיים…

כידוע, השלטון הקומוניסטי היה כפרני. הוא סגר על מנעול ובריח את כל מוסדות הדת, ורדף במיוחד את היהודים שומרי המצוות. בין היתר, לפי החוקה החדשה, כמובן לא הייתה אפשרות להקדיש את השבת למנוחה.

שמחה משפחתית שכזו

רפאל רצה להציל את היהדות בסביבתו, ובמוחו עלה רעיון מקורי ונועז. הוא קבע פגישה פנים־אל־פנים עם פקידי השלטון המחוזי והציע להם לאפשר לו להקים קולחוז משלו. הוא יהיה בעל הבית עליו וינהל אותו, ובתמורה לעצמאות היחסית הזו הבטיח להם תפוקה מעולה.

גרייבר: סבא זיהה בקולחוז הזדמנות לשמור על היהדות כהלכתה, כיוון שמנהל הקולחוז מחליט בעצמו על ימי העבודה ושעות המנוחה, כשאף אחד אחר לא מתערב בכך. הרעיון שלו הצליח, וכמובן, בראש ובראשונה, הייחודיות של הקולחוז – ספציפית היה מדובר בגידול כרמים – הייתה בכך שלא עבדו בו בשבת.

זה מדהים. יהודי אחד מצליח – בשיתוף פעולה עם השלטון הקומוניסטי, וללא ידיעתו – ליצור קהילה יהודית שמתפרנסת מחקלאות, כאשר סביב הקולחוז מתנהלים חיים יהודיים שלמים.

גרייבר: כדי שלא יעבדו בקולחוז בשבת, סבא היה צריך לדאוג שרק יהודים יבואו לעבוד בו, משום שאם גויים היו מגיעים לשם, הם היו מיד מלשינים לשלטון והקולחוז היה נסגר. לאט־לאט, באופן מאוד מתוחכם, הוא בנה מערכת שהעניקה פרנסה ליהודי האזור, ובמקביל אפשרה להם לשמור על אורח חיים יהודי. למעשה הוא הקים סוג של קהילה יהודית בחסות הקולחוז, שהיה בסך הכל מקום עבודה רגיל.

פרופסור לרנר, כיליד סמרקנד ודאי אתה זוכר את התקופה המדוברת.

פרופסור יעקב לרנר: אכן, בשנות ילדותי בסמרקנד היה מסוכן לחיות חיים יהודיים בגלוי. למרות שגרו שם אלפי יהודים, גויים רבים הלשינו לשלטונות על כל דבר שנראה להם חשוד. בה־בעת ידענו שלא הרחק מהעיר ישנו יהודי מיוחד ושמו רפאל, ובקולחוז שלו אפשר לנהל אורח חיים יהודי.

אשתף בזיכרון אישי. כשגדלתי, כמו כל ילד בגילי הייתי מחויב לפי החוק להגיע לבית הספר הציבורי שבעה ימים בשבוע – כולל יום השבת. היה זה אתגר גדול עבור יהודים שרצו לשמור את השבת, אבל נאלצו ללכת לעבודה או לבית הספר – לחפש ולמצוא מדי שבוע תירוץ חדש להיעדרותם בשבת. לגביי, אישית, הייתה רופאה יהודייה שסיכנה את עצמה והנפיקה לי אישורי מחלה בכל שבוע מחדש… אבל הסידור הזה לא החזיק מעמד למשך זמן רב. וכך, יום אחד המנהל אמר לי בחומרה: "אתה, אביך והרופאה – כולכם תשבו בבית הסוהר".

נבהלתי וישבתי מחוץ לבית הספר, בעודי חושש שבגללי אבא יובל לכלא. פתאום עבר ברחוב הרב רפאל, הוא הבחין בי ושאל: "למה אתה כל כך עצוב ומודאג? ליהודי אסור להיות עצוב". הוא ניחם אותי ועודד אותי, וכך היה לא פעם ולא פעמיים. הוא ראה בכך את התפקיד שלו – לעודד יהודים. בעיניי הוא גיבור לאומי.

איך באמת הצליח הרב רפאל להחזיק את הקולחוז 'בחזקת כשרות' בעיני השלטונות זמן רב כל כך? ודאי הוא נתקל באתגרים בדרך…

הרב אלפנביין: אכן, החזקת הקולחוז לאורך זמן כשהוא סגור בשבת, היא קשה עד בלתי אפשרית. בכל רגע יכול היה להגיע מישהו מבחוץ, לגלות מה באמת הולך בקולחוז היהודי, ולרוץ להלשין לשלטון. כמובן, התפתחות כזו יכולה להביא לסגירת המקום, ואולי גם לשלוח את העובדים והמנהלים שלו לכלא.

באחת השנים, חגי שמיני עצרת ושמחת תורה (שבחו״ל נחגגים כיומיים נפרדים) היו מחוברים לשבת, מה שיצר שלושה ימים רצופים של חג ושבת. אם סגירת הקולחוז ליום אחד הצליחה לעבור ׳חלק׳ יחסית – שלושה ימים הם באמת הרבה זמן. רפאל חשש שבמהלך שלושת הימים הללו יבואו נהגים או ספקים להוביל סחורה אל הקולחוז או ממנו, יראו שהמקום סגור לרגל החג וילשינו לשלטונות, ולכן דאג מראש לתלות שלט בכניסה בו כתב: ׳המקום סגור לשלושה ימים עקב שמחה משפחתית׳…

החשש של הרב רפאל התממש. באחד מימי החג הגיע נהג עם משאית מלאה ענבים, הוא ראה את השלט וחשב: איזו מין שמחה משפחתית נחגגת שלושה ימים?! שמחה כזו אורכת שעות ספורות, לא שלושה ימים. כמובן, מיד הוא התחיל לחשוד שמתנהל כאן משהו לא חוקי. הוא נכנס פנימה, וראה את היהודים חוגגים שמחת תורה – רוקדים, אומרים ׳לחיים׳ ושמחים עם ספרי התורה מחוץ לארון הקודש…

הנהג הזה – למרבה הצער – היה יהודי והבין מה הולך שם. הוא ניגש לרב רפאל ואמר לו: "זו שמחה משפחתית?! הפכתם את הקולחוז לבית כנסת! אני אספר הכל לממונים עליי". הרב רפאל, בלי להתבלבל, אמר לו: "מה הן השטויות הללו?! היום שמחת תורה, גם אתה יהודי – בוא תשמח איתנו!". הוא נתן לו ׳לחיים׳ והשקה אותו, אך למרות זאת היהודי לא ויתר על הדחף להלשין… למחרת בבוקר הוא קם ונסע לדווח לממונה את שראו עיניו.

הרב רפאל הבין שעליו להקדים תרופה למכת ההלשנה, והראש שלו החל לעבוד מהר. בשכנות לקולחוז עמד מפעל שהושבת בשל תקלה בצמיגי המשאיות שלו, כאשר אף אחד לא טרח לנסוע ולחפש מקום לתיקון צמיגים, כתוצאה מצורת העבודה המרובעת והמיושנת של הקומוניסטים. הרב רפאל נסע מיד למפעל לייצור צמיגים למשאיות בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, רכש כמות גדולה של צמיגים, הסיע אותם למפעל שליד הקולחוז והניח אותם שם בצורה מסודרת. בסיום העבודה ביקש הרב רפאל ממנהל מפעל המשאיות שיכתוב עבורו ׳תעודת הוקרה׳ על פועלו – ואכן קיבל ממנו מכתב המציין את נאמנותו האזרחית לשלטון הקומוניסטי המעודד עבודה ויצרנות, כשביצע את המשימה המורכבת הזו מבלי שנתבקש, ובזכותו המפעל חזר לחיים.

אחרי מספר ימים קיבל הרב רפאל מכתב מהקג״ב – המשטרה החשאית – ובו זימון לחקירה. הוא נטל עמו את מכתב ההוקרה שקיבל ממנהל המפעל ונסע למטה הקג״ב. כאשר הגיע, מיד שאלו אותו החוקרים: "מדוע הקולחוז שלך היה מושבת שלושה ימים?". הוא ענה להם: "אני נסעתי לטשקנט והחזרתי מפעל שלם לחיים. יש לכם עוד תלונות כלפיי?!…".

גרייבר: הקולחוז גם העניק לו מרחב עמידה גדול יותר מול השלטונות בכל מיני נושאים אחרים שהיו חשובים לו, כשאת הכל הוא עשה בדיפלומטיה רבה, אומץ ותחכום. עם זאת, סבא לא היה מסוג האנשים שלא שמים לב אליהם. מהר מאוד הוא עלה על הרדאר של השלטונות ושל הקג״ב. השמועות עליו סיפרו שהוא עושה חסד גשמי ורוחני עם יהודים רבים, ומטבע הדברים השלטונות ניסו כל הזמן לתפוס אותו על חם ולסכל את תוכניותיו. הוא היה ממש ׳גורם מתסיס׳ מבחינתם. הוא לא התסיס רק יין, אלא גם יהודים… הוא הוכיח להם שאפשר לשמור על היהדות גם במצבים הקשים ההם.

באותה תקופה, סבא בנה מקווה מחתרתי אצלו בבית – אליו היו מגיעים בחשאי וטובלים. יום אחד, בלשי הקג״ב דפקו אצלו בדלת. הם לא ידעו בדיוק מה זה מקווה, ולכן הביאו איתם פקחים של משרד הבריאות הרוסי שהחזיקו בידם צו סגירה למקווה בטענה שהמים בו מזוהמים. הקומוניסטים כבר היו בטוחים שהם 'עלו' על סבא, וכעת כל ההשקעה שלו תרד לטמיון.

סבא לא התרגש מצו הסגירה ומהטענות על זיהומם של מי המקווה. הוא שאל את פקחי התברואה: "לשיטתכם, מה יקרה למי שבטעות ישתה מעט ממי המקווה?". בתגובה טענו הפקחים כי אדם כזה עלול לחלות במחלות קשות ואף למות חלילה. סבא, בלי להתבלבל, לקח את גביע הקידוש שלו, הכניס אותו לתוך המקווה, מילא אותו עד לשפתו העליונה – כפי שנוהגים בקידוש של ליל שבת – בירך ׳שהכל נהיה בדברו׳ ושתה את כולו בלגימה אחת. הפקחים היו בהלם. מבחינתם הוא שתה רעל…

כשסיים לשתות, אמר להם: "לפי דבריכם אני אמור למות תוך כמה ימים, אולי אפילו תוך כמה שעות. אם אני לא אמות – זו תהיה ההוכחה הטובה ביותר לכך שהמים כאן לא מזוהמים וכל הטענות שלכם אינן נכונות". הבלשים והפקחים לא ידעו מה לעשות, והם פשוט הסתובבו והלכו להם…

עלילותיו של סבא

גרייבר: סבא גם ערך תפילות במניין בביתו. פעם אחת הוא העביר ספר תורה ברחוב כדי להביא אותו אליו הביתה. הוא עטף את הספר בשכבות בדים, כדי שאף אחד לא יזהה שמדובר בספר תורה – חפץ אסור לשימוש בברית המועצות – אבל אחת השכנות ראתה אותו צועד ברחוב ובידיו חפץ בגודל של ילד קטן, עטוף ביריעות בד מכל הכיוונים, ומיד הראש שלה התחיל לעבוד…

נזכיר שברוסיה הקומוניסטית, כאשר תפסו אזרח בעבירה דתית, במיוחד אם הוא כבר היה ׳על הכוונת׳ וידוע כאישיות בעייתית, העונש על כך היה הגליה לסיביר לשנים ארוכות, שגם מעמידה סימן שאלה גדול על כל הסיפור המשפחתי שלו, שהרי מי יכול להבטיח שהוא ימתין לו כל כך הרבה שנים? לכן כל עיסוק בענייני דת בהכרח היה כרוך בסיכון אישי רב. סבא, למרות שהיו לו עובדים ובני משפחה, ולכאורה היה יכול ׳לפזר׳ ביניהם את הסיכונים הללו – את כל הפעולות המסוכנות הוא היה עושה בעצמו, בשילוב של דוגמה אישית ואומץ בלתי רגיל.

לענייננו, אותה שכנה שראתה את סבא עם ספר התורה, הייתה בטוחה שהוא מחזיק גופה של ילד עטופה בתכריכים. כמובן, היא מיד רצה לאנשי הקג״ב והלשינה על סבא שהוא רצח ילד נוצרי וחטף אותו, וכעת הוא ישתמש בדם שלו כדי לאפות מצות… שוב דפקו בלשי הקג״ב על דלתו של סבא. הוא פתח להם ושאל: "מה הפעם?", והם ענו לו: "שמענו שחטפת גופה של ילד". בתגובה, הוא ביקש: "תארו לי איך הילד הזה היה נראה", והם ענו: "הוא היה עטוף עם הרבה בדים". אז הוא אמר: "נראה לי שאני יודע למה אתם מתכוונים…".

הוא הוריד אותם למרתף, כדי להוכיח להם שלא מדובר בגופה של ילד נוצרי. זו הייתה עלולה להיות סכנה גדולה להביא אותם לראות במו עיניהם ספר תורה, אבל הוא עשה הכל בביטחון ובלי להתרגש. הוא הסיר את התכריכים שספר התורה היה עטוף בהם, פתח אותו והראה להם שמדובר במגילת קלף שהם לא יכולים להבין מה כתוב בה… כך סבא עמד תמיד על התפר שבין מאסר עולם או גלות ארוכה בסיביר לבין ישועות וניסים גלויים.

מדי שנה היה הרב רפאל דואג למצות שמורות לפסח לכל דורש. הלחם ברוסיה הקומוניסטית חולק חינם, ולכן תהליך אפיית המצות לא היה פשוט. אדם שמגיע לשדה וקוצר חיטה כדי להכין קמח באופן עצמאי – ובוודאי אם מדובר בכמויות גדולות של חיטה – מיד נחשד: מה אתה עושה כאן? לך למאפייה כמו כולם ותקבל לחם!

ובכן, לרב רפאל הייתה שיטה מתוחכמת. פרופ' לרנר, בבקשה ספר לנו עליה.

פרופ׳ לרנר: הסיפור הזה מתרחש שנים לאחר שהרב רפאל סייע לי כילד בבית הספר, כאשר כבר עבדתי כמרצה בכיר באוניברסיטת סמרקנד. הרב רפאל היה לוקח אותי לשדה החיטה כאילו הייתי פועל שלו, ומתחיל לצעוק עליי ולגעור בי – מול הפועלים האוזבקים שעבדו בשירות המשטר הקומוניסטי בשדה: ׳אתה לא עובד מספיק! אתה בכלל לא עוזר לי! בטלן!׳. גם אני הייתי עונה לו בתלונות: ׳אתה מעביד אותי יותר מדי קשה!׳. כך היינו מתקוטטים כביכול אחד עם השני…

הפועלים האוזבקים שהיו עדים לכך, היו אומרים: "זה לא יפה לדבר כך לאדם מכובד", ואני הייתי מחרה־מחזיק לעומתם: "הוא כל הזמן לוקח אותי ממקום למקום ומכריח אותי לעבוד קשה כל כך". זה גרם להם לרחם עליו ולתת לו מהחיטה שהם קצרו… כך, בשיטות שונות, הוא השיג חיטה בכמות גדולה ודאג למצות שמורות משעת הקצירה ליהודי סמרקנד.

הרב רפאל לא פעל רק בסמרקנד. מסביב לעיר היו עיירות וכפרים קטנים יותר, שגם בהם גרו יהודים. מדי פעם הוא היה נוסע לשם, עובר מבית לבית ומשכנע את ההורים היהודיים לשלוח את ילדיהם ללמוד בתלמודי התורה המחתרתיים שפעלו בסמרקנד ובערים נוספות באזור.

הרב אלפנביין: במהלך כתיבת הספר דיברתי עם יהודים שכבר הגיעו לסביבות גיל 70, שכאשר הם היו ילדים הוא הוציא אותם מהבתים והביא אותם ללמוד תורה אצל המלמדים בערים הגדולות. לזכותו נזקפים בוודאי עשרות רבות, אם לא מאות, ילדים מבתים של בני יהדות בוכרה, שהגיעו ללמוד תורה, ועד היום הם ובניהם ונכדיהם הולכים בדרך היהדות הנאמנה.

מפעלי חסד של איש אחד

למעלה מ־20 שנה לאחר תחילתה של המהפכה הקומוניסטית, פרצה מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה פעל קו רכבת בין אירופה הכבושה לאוזבקיסטן, ומי שעלה עליו הצליח לצאת מהתופת. זו הייתה נסיעה ארוכה ומתישה בת מספר שבועות, שבסופה נפלו הפליטים בתחנת הרכבת בסמרקנד כשהם בודדים וחסרי כל.

גרייבר: הפליטים היו יורדים מהרכבת בכוחותיהם האחרונים, ונשכבים בתחנה או לצד המסילה כאשר הם מזי רעב, רזים בצורה קיצונית ומלאי פצעים, כשיתושים וזבובים חגים סביבם… באינסטינקט שלנו כיום, הדבר האחרון שאנו רוצים לעשות כאשר רואים אדם שנראה כך, הוא לגשת אליו, לחבק אותו, להרים אותו ולעזור לו. אבל האינסטינקט של סבא פעל הפוך. ליתר דיוק, אנחנו אלה שחושבים הפוך, הוא חשב ישר… הוא היה מגיע למקומות הללו, מוודא שהפליטים הנם יהודים באמצעות אמירת ׳שמע ישראל׳ ופסוקים נוספים, ועוזר להם. רבים מהפליטים הללו היו תלמידי חכמים, אברכים ובחורי ישיבות, כמו גם עמך ישראל לאלפים.

הרב אלפנביין: במשך השנים הצטברו עדויות רבות של יהודים שזכו באמצעות הרב רפאל להכנסת אורחים של ממש. חשוב לזכור שבאותה תקופה, בתנאי המלחמה הקשים, הכנסת אורחים הייתה הצלת נפשות כפשוטו. כך למשל, בעת כתיבת הספר ביקרתי בבני ברק אצל ר׳ יַאנִי קריצ'בסקי, והוא סיפר שבבחרותו הגיע לסמרקנד כפליט מלחמה, וביציאה מתחנת הרכבת המתינו לפליטים עגלות שהובילו אותם לביתו של הרב רפאל. על הרחוב, בכניסה לבית, מצד אחד נערמו מזוודות רבות של הפליטים, ומהצד השני הוצב שולחן ארוך שעליו עמד סיר מרק ענק וקערות רבות. למעשה היה שם ׳בית תבשיל׳ שייצר ארוחות עבור עשרות פליטים מדי יום.

לפי ההערכות, הרב רפאל עזר לאלפי יהודים שהצליחו להגיע לסמרקנד.

הרב אלפנביין: בספר שכתבתי מובאים מכתבי תודה והוקרה לרב רפאל, בהם אנשים כותבים שלעולם לא ישכחו את החסד הגדול שעשה איתם. הכנסת האורחים, הצדקה והחסד שהוא הוציא תחת ידו הם בהיקף כה גדול, שקשה להאמין שאדם אחד עומד מאחוריהם.

הסופר דוד זריצקי כתב פעם כתבה מקיפה ומרגשת על הרב רפאל, ובה הוא תיאר את הסיפור שבו פתחנו את הפרק – קבוצה של בחורי ישיבה שהצליחו לברוח, זרוקים תשושים באיזה אסם שהם מצאו, ופתאום הוא בא אליהם עם אוכל, מחזק אותם ומציל אותם, כשהוא שר להם את השיר שלו – ׳אתם שלום׳.

הרב אלפנביין: הוא עודד את רוחם, חיזק אותם וניגן להם את הניגון ׳אתם שלום׳ שהוא ניגון של אמונה, הודיה ושבח לה׳. אפשר לומר שאחד המאפיינים החזקים ביותר באישיותו של הרב רפאל היה היכולת לנסוך באנשים עידוד, תקווה, שמחה וביטחון בה' גם במצבים קשים, כמו בשנות המלחמה, ובכך להעניק להם בדיוק את הרוח שהם צריכים כדי להתמודד עם מצבם.

הפיוט הזה, ׳שמעו בנים׳, היה השיר של חייו. הוא היה ‎שר אותו בשבתות, בחגים ובכל הזדמנות.

גרייבר: אומרים שלכל אחד יש ניגון שמחובר לשורש הנשמה שלו, ובכן אצל סבא זה ׳אתם שלום׳, כניגון שגם מאפיין מאוד את האישיות שלו. כאמור, כמנהיג יהודי הוא לא פחד מלהילחם עם השלטונות העוינים והיו לו האומץ ותעצומות הנפש לכך, אבל אף על פי כן הוא הבין שצריך לעשות את החיבור של ׳האמת והשלום אהבו׳ ותמיד פעל כך – הוא השיג את כל מטרותיו בדרכי שלום. אגב, לאמי, בתו, הוא קרא ׳אימא שלום׳ (מובא בגמרא שכך היה גם שם אשתו של התנא רבי אליעזר). רואים מכך שהשלום היה מוטמע בעומק נשמתו, והוא ניסה להביא אותו כדרך חיים לכל המקומות שבהם הוא היה.

פרופ׳ לרנר: הוא היה יהודי כזה, שברגע שרק ראית אותו – הוא עשה לך טוב.

להסיר את ההסתר

הרב אלפנביין: לימים, בחורף תשל"ב, עם פתיחת שערי מסך הברזל קמעא, הצליח הרב רפאל לצאת מברית המועצות ולעלות לארץ הקודש. כשהגיע לכאן, אנשים רבים שהציל בזמן המלחמה וכבר הספיקו לעלות ארצה התרגשו מאוד בבואו והציעו לו לגור בכל מיני מקומות, אך הוא בחר לקבוע את דירתו בקהילה של חסידים יוצאי רוסיה ובוכרה בשכונת ׳נחלת הר חב"ד׳ שבקריית מלאכי. זמן־מה לאחר מכן נסע לפגוש את הרבי מלובביץ' זי"ע, אליו היה קשור ואותו הכיר דרך חסידי חב"ד שהגיעו לסמרקנד ופעלו שם.

באחת ההתוועדויות של הרבי בהן השתתף הרב רפאל, בקיץ תשל"ב (1972), כיבד אותו הרבי לשיר, והוא שר את ׳אתם שלום׳. הניגון תפס את כולם, והרבי עצמו הורה להכניס אותו ל׳ספר הניגונים׳ הרשמי של חב"ד.

בפעם אחרת בה הגיע הרב רפאל אל הרבי, שוב כיבד אותו הרבי לשיר את ׳אתם שלום׳ בהתוועדות, ולאחר מכן הסביר את מאמר הזוהר על הפסוק ממנו לקוחים מילות הפיוט, כאמור, שכאשר דוד שלח עשרה נערים לנבל הכרמלי הורה להם לשאול בשלומו: "ואמרתם כה לחי, ואתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך שלום".

הזוהר שואל: וכי דוד לא ידע שנבל אדם רשע? מדוע אפוא הוא שאל בשלומו – היפך הדין שאין שואלים בשלום אדם רשע? ומשיב: המילים "ואמרתם כה לחי" רומזות לכך שהסיפור אירע בראש השנה, בו הקב"ה יושב על ספרי החיים ומקשר בין "כה" – מילה המסמלת את ההעלם וההסתר של העולם והאדם (להפך מ"זה" שהיא מילה המצביעה על גילוי) – ל"חי", ומחליט מי יחיה ומי ימות.

במילים "ואתה שלום" התכוון, אם כן, דוד לקב"ה עצמו. ומה פירוש המילים "כה לחי"? אנחנו יודעים שלדברי חז"ל העולם נברא ביום כ"ה באלול, ובחסידות מוסבר שכ"ה הוא לא סתם תאריך אקראי אלא מסמל את המילה "כה" – ההעלם וההסתר של העולם, כאשר העולם נראה ומורגש כמציאות עצמאית, ולא רואים ומרגישים את הקב"ה שמחיה ומהווה אותו בכל רגע. אם כן, "ואמרתם כה לחי" פירושו לקשר בין ההעלם ("כה") לחיות האלוקית ("חי").

הרב רפאל נפטר בקיץ תשמ"ז, אחרי שזכה להקים גם בארץ מוסדות חסד וצדקה ולבנות מחדש את קהילת יוצאי בוכרה. לאורך כל חייו הוא הלך עם ראש מורם, דאג ליהודים ופעל לגלות את האלוקות והקדושה בעולם, והוא הצליח לעשות זאת גם בזמנים של העלם והסתר – מתוך שלום והצלחה גדולה.