הפעם הראשונה בה פגשתי את רפאל קלינמן, היה בחורשת יער קטנה בתוככי הגן הבוטני הירושלמי. בינות לעצי האורן, פינת קפה קטנה וריח משכר של מחטים, ראיתי אותו ומיד זיהיתי. זה ההוא מהטלוויזיה, החרדי מהסדרה 'עוד ניפגש' שליווה בכל כך הרבה רגישות חוזר בשאלה שכל רצונו היה רק לתקשר עם משפחתו החרדית שניתקה מגע. עוד בסדרה, רפאל הזה נגע בי ומיד עם ההיכרות הראשונית גיליתי גם למה. כבר בשיחה הראשונה שגלגלתי איתו מצאתי לפניי אישיות מסקרנת. רפאל, חוזר בתשובה בעצמו ואישיות חיה ותוססת, שכמוני היו לו נגיעות רבות בתחום התרבות היהודית, אני מכיוון הספרים והוא מכיוון הסרטים הריקוד והבימה. אך ביומיום רפאל הוא דווקא מנהיג חינוכי ופה ושם מלווה ומטפל בתוך המסגרות החינוכיות בעולם החרדי הליטאי. הבנתי די מהר שכל מסגור שניסיתי להגדיר אותו בו – לא יצלח. הוא פתוח ותוסס אך גם מעמיק ורגיש מאוד. עברנו יחד שנה מרתקת, עם הרבה תהליכי עומק אישיים, ובסופה כל אחד חזר לעולמו אבל נשארנו חברים בלב. בימים אלו נודע לי שהוא מפיק כמה הצגות וחולם על מופע יחיד שבו יחשוף את המסע שלו בין אמונה לאמנות. ניצלתי את ההזדמנות להיכרות מעמיקה איתו, וישבנו לשיחה ארוכה על המסע שלו ועל חזונו החינוכי להכניס בכל כיתה חיות באמצעים אמנותיים.

רפאל, מי אתה, ספר קצת רקע עליך, איך הגעת לאמנות? 

נולדתי בתל אביב הישנה של פעם, במה שנקרא 'המעברה של אבו כביר'. גרנו בצריפים וברחובות כורכר לא סלולים, עם טבע עירוני, ריח חרציות וחמצוצים. אבא שלי היה ניצול שואה שעלה לארץ עם הפרטיזנים, ופה הכיר את אימי – עולה מטורקיה. ביסודי למדתי בבית ספר 'ברנר'. הייתי ג'ינג'י ושובב, עם ציונים ממש לא מזהירים, אבל מהר מאוד התגלה אצלי הכישרון למשחק ולהופעות. מכירים את הילד הזה שתמיד בולט במסיבות של כל בתי הספר, הילד שכל יום שישי שר לכולם את 'לכה דודי', הילד שתמיד מקבל את התפקידים הראשיים בהצגות? אז הילד הזה הייתי אני.

בחטיבת הביניים, עיריית תל אביב החליטה לעשות אינטגרציה בין צפון ודרום. עברנו ללמוד בצפון תל אביב. למדתי חטיבת ביניים ב'עירוני טז', שם נחשפתי והתחברתי מהר לחברים הצפוניים ואז גם התגלתה אצלי עוד יותר המשיכה לאמנות. בסוף השנה התקיים פסטיבל של התיכון. זכיתי במקום ראשון ויועצת בית הספר זימנה אותי ואמרה לי: "תשמע רפאל, יש בית ספר לאמנויות שנקרא 'תלמה ילין', אני חושבת שכדאי שתנסה את מזלך שם."

הקשבתי לה. הלכתי להיבחן ומיד התקבלתי. בית הספר 'תלמה ילין' בגבעתיים הוציא משורותיו במשך השנים שחקנים רקדנים ואמנים בולטים, ורבים מהם נמנו על חבריי הקרובים. הוקסמתי והלכתי שבי אחרי האמנות. בשנים אלו לקחתי חלק בעולם המשחק והתחלתי להרוויח כסף. העולם הקסום של התיאטרון היה המקום הראשון שבו נתתי דרור לכוח הדמיון האינסופי, ללכת לאן שהוא מוביל אותי. בשלב מסוים נחשפתי לעולם הריקוד. שיעור אקראי שנכנסתי אליו בתיכון נתן לי פתאום להבין שהאדם הוא גם התנועה, והגוף שלי יודע להתנהג. לא הייתה לי כל כך מודעות לדבר הזה. מאז נכנסתי עמוק לעולם הריקוד, ולימים עשיתי את הכוריאוגרפיה של כמה הצגות ומופעים גדולים בארץ.

דוהר לעבר החלום הגדול

הדרך מכאן הייתה סלולה. התקבלתי ולמדתי במכינה של 'ניסן נתיב' היוקרתי, נסעתי לסיבוב הופעות באירופה עם להקת הנוער העובד והלומד, בצבא התחלתי במסלול קרבי ולאחר מכן הגעתי ללהקה צבאית. בסוף השירות הצבאי הייתי מפקד בלהקת שלום הגליל, בתקופה קשה של תחילת מלחמת לבנון, 1982, ולאחר השחרור – נסעתי עם החברים לאנגליה. החלום אז היה ללמוד תיאטרון ב-RADA האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון, ולכן חזרתי לארץ והופעתי במשך כשנה בכמה הצגות כדי לחסוך כסף. בחזרות למחזמר 'הללויה הוליווד' ניגש אלי הכוריאוגרף אד קרזלי שהגיע במיוחד מברודווי ואמר לי: "בחור צעיר, מי אתה? מה אתה עושה פה? אתה לא שייך לפה בכלל, אתה חייב לנסוע לברודווי. זה המקום שלך. אתה חייב להשתקע באמריקה. קטן לך מה שאתה עושה בישראל".

האמת היא שהוא פרץ לדלת פתוחה. לשם הייתי מכוון, לעולם האמנות, הפרסום, עולם הזוהר. זו הייתה הכוונה שלי. ברור, אני נוסע לניו יורק ואני דוהר לעבר החלום הגדול שלי: אמן בקנה מידה בינלאומי והשמים הם לא הגבול. לאמריקה הגעתי עם משלחת הפסטיבל החסידי שמלבד שעשיתי את הכוריאוגרפיה למופע, גם השתתפתי בו בעצמי. כך מצאתי את עצמי לאחר מסע ההופעות מבלה באודישן בפילדלפיה למופע שמשלב ריקוד ומשחק. התקבלתי והחלום התחיל לקרות. המופע זכה לחשיפה בתקשורת וזכיתי לקבל ביקורת מדהימה בעיתונות.

בשלב זה ראיתי שיש אודישן למחזמר 'יוסף וכתונת הפסים', אלא שאז קרה משהו הפוך שהתחיל לעמת אותי עם הצד האחר שבי, היהודי. זה התחיל מזה שבמסגרת ההכנה הנפשית שלי לאודישן, חשתי שכדי להתמלא בביטחון אני חייב את התפילין שהשארתי בארץ.

תפילין? רגע, אבל אתה לא היית דתי בכלל עד אז?

אוקיי. אם נתייחס לראיון כסרט, אז בוא נחזיר את הסצנה אחורה ונספר משהו מדהים שהולך אותי מילדות. יש בי אמונה גדולה. אני זוכר את עצמי כילד בגיל חמש במעברה של אבו כביר, הולך בחורשה ליד הבית ורואה יונה מתה. כולי בוכה ומתרגש ואז קובר אותה ושם מסביבה אבנים. התפללתי לאלוקים וביקשתי ממנו: "וואי אלוקים, רחם על הגוזלים שלה, בטח הילדים שלה מחכים לה". מאז הייתי מתפלל הרבה. ככה, ביני לבין אלוקים. הקו פתוח. אבא, שהיה ניצול שואה, לא דיבר הרבה על אלוקים אבל תמיד אמר שהוא מצפה לתחיית המתים, לראות את כל משפחתו. אולי זה היה ברקע.

התפילות האישיות התפתחו. בגיל תשע הלכתי לבד לבית הכנסת בשישי, הייתי חוזר הביתה ועושה לעצמי קידוש. בבר המצווה שלי קיבלתי תפילין. במשך שנה הייתי מניח תפילין כל יום ומתפלל בבית לבד. אחרי שנה זה קצת השתנה, אבל עדיין הייתי מניח אותם לעיתים קרובות. זה היה שם כל הזמן במקביל ללימודי התיכון והאמנות.

בפילדלפיה, כאשר הייתי כבר בתוך עולם המופעים והתחלתי להתכונן למה שיהיה אולי האודישן של חיי, זה היה טבעי שרציתי ביטחון. פניתי ליהודייה ששכרתי ממנה את הדירה, בקשתי והיא השיגה לי תפילין. הנחתי את התפילין והתפללתי: "ריבונו של עולם תראה, אני עושה איתך עסק, אם אני מתקבל לאודישן אני אעשה בשבילך משהו באופן יומיומי, מבטיח!". סיימתי להתפלל ושבוע אחר כך זה קרה: החלום התגשם. קבלתי תפקיד במחזמר הגדול 'יוסף וכתונת הפסים'. אחרי הבשורה קיימתי את ההבטחה. בוא נגיד שהיום אני יודע שקיבלתי על עצמי משהו נחמד, אבל אז זה היה נראה לי גדול. קיבלתי על עצמי תפילין בבוקר ואמירת קריאת שמע על המיטה בלילה.

חז"ל אומרים "מצווה גוררת מצווה", ואצלי גם ניסיון גרר ניסיון עוד יותר גדול. לאחר המופע הבנתי שהגיע הזמן לעבור הלאה בתכנית. בלהקה בפילדלפיה הסכימו שאגיע לשנה הבאה להעלות שלוש יצירות שלי, כך שנסעתי לניו יורק. ניו יורק – זה אומר ברודווי והאולמות הגדולים בעולם, אך גם הקהילה היהודית הגדולה בעולם.

ברור שאני רוצה!

הוזמנתי למסיבות של כוכבים, שם חבר משותף הכיר לי כוריאוגרף מפורסם, והתחלתי לפתח איתו שיחה ממנה הבין שאני כשרוני בתחום. הוא הראה לי סקיצה של מה שיהיה לימים קליפ מאוד מפורסם שלו, ושאל לחוות דעתי עליה. נתתיי לו חות דעת מפורטת שכנראה עשתה עליו רושם, כי הוא מיד הציע לי לקחת חלק בקליפ. לא האמנתי למשמע אוזניי. אמרתי לו: "אתה צוחק עליי? ברור שאני רוצה!". הרגשתי שכל חיי מכוונים לתפקיד הזה. הנה, אני מרחק נגיעה מחלום חיי. 

דווקא אז, באותו הרגע, הגיע המבחן הגדול. באותו שבוע, כשהייתי בדירה בניו יורק, נכנסו שני חבר'ה חוזרים בתשובה מהשלוחה האמריקאית של 'אור שמח', חברים של בעל הדירה. הם ישבו ולחצו עלי לעשות שבת בישיבה. הסברתי להם שזה לא שייך, כי יש לי חזרה גנרלית להצגה הגדולה באותה שבת. הם לא הרפו, ואז מצאתי את עצמי מתפלל להשם ואומר לו: "תן לי סימן, מה עלי לעשות? אם מאיזו סיבה שאינה תלויה בי אוכל להשתחרר מהמחויבויות שלי – אבוא לשבת". הסימן לא איחר לבוא. הבמאית שלי מפילדלפיה התקשרה ביום שישי בבוקר, ועדכנה אותי שהפגישה שלנו שהיתה אמורה להתקיים בשבת תידחה ליום שני. החסרתי פעימה. בשעה עשר וחצי בבוקר, באמצע החזרות, הכוריאוגרף בישר לי: "יש לך סוף שבוע חופשי, סע לים". באותו רגע לא נשמתי, אבל הסכם זה הסכם וכך מצאתי את עצמי נוסע למונסי לעשות שבת.

הגעתי לשבת, היה נחמד אבל לא בשבילי. במוצאי שבת התכוננתי לחזור לדירה, לעוף משם ולחזור לפילדלפיה כדי להתכונן להצגה, ואז הרגשתי שאני חייב רק לדבר קצת עם הרב שלהם. מצאתי את עצמי נפגש עם רב. תחילת המפגש הייתה סתמית, אך מהר מאוד השיחה התפתחה ואז אמרתי לו: "האמונה שלך והאמנות שלי לא הולכות ביחד. האמנות שלי לא מסתדרת עם החיים שלכם. אין בחיים שלכם בכלל אמנות. אין תיאטרון, אין בידור. אני מרגיש שקיבלתי מתנה, כישרון של משחק ושל ריקוד, ואני מאמין שזה מתנה מהקדוש ברוך הוא ואני מאמין בו במאת האחוזים". ואז הוא אמר לי: "אני מקנא באמונה שלך בשליחותך האמנותית, אבל אני מרגיש שאת הבסיס מה זה להיות יהודי עוד לא התחלת. אז אני לא אומר לך מה לעשות, אבל תזכור שאת הבסיס של הזהות שלך אין לך עדיין!". האמירה הזו הכתה בי. קסמה לי גם העובדה שלא כפה עלי את דעתו והשאיר לי את הבחירה.

כשיצאתי מהרב היה חצות לילה. הרגשתי במקום אחר. צעדתי לכיוון הבית של המארחים, הגעתי ובקשתי טלפון. התקשרתי לפילדלפיה והודעתי להם שאין פגישה ואין חוזה ואין כלום. התקשרתי גם למנהטן ועדכנתי את הכוריאוגרף הגדול שאני מבטל ולא מגיע. למחרת, ביום ראשון בבוקר, הגעתי לישיבת אור שמח והצטרפתי לשיעור התורה הראשון שלי בחיי כאדם דתי, שיעור במסילת ישרים.

יד ההשגחה העליונה

כיום אני מבין שזה היה מדויק. במבט חיצוני, בחרתי לעשות צעד מסוים ולחזור בתשובה ולהיכנס לעולמה של תורה, אבל היה פה משהו הרבה מעבר למה שאני עשיתי. זה היה גדול ממני. כאילו הייתה החלטה בשמיים שאני פשוט צריך להגיע ולהיכנס תחת כנפי השכינה. התחושה הייתה שהקדוש ברוך הוא לקח את נשמתי ושלף אותי מעולם הפרסום ושתל אותי בעולם האמונה, כמו שערה שמוציאים מכוס חלב. מכאן ואילך זה ממש לא היה פשוט כמו שזה נשמע. היו חבלי לידה רבים והנפילות והקשיים שבאים בדרך הם ללא סוף, אבל עצם הדבר הזה של ההחלטה לחזור הייתה כאילו יד נוטלת אותי ממקום אחר ומניחה אותי במקום שלי.

אחרי החזרה בתשובה, חזרתי ארצה והשתקעתי בישיבת אור שמח בירושלים, התחתנתי ולמדתי כאברך. כדי להתפרנס, התחלתי כל מיני עבודות מזדמנות. מכרתי בחנות תקליטי 'גל פז', מילצרתי במסעדה וכאלה. שנה אחת הייתי אפילו עוזר צמוד של השר הרב יצחק פרץ, שר הקליטה מתנועת ש"ס. זו הייתה עבודה שהצריכה יצירתיות וכישרון הבעה. הימים היו ימי העלייה הגדולה מרוסיה של תחילת שנות התשעים. הייתי כותב, ומקבל קהל. זו הייתה עבודה חשובה מאוד, אבל חשתי שעדיין אני לא מוצא את עצמי. ניקר בי כל הזמן הרצון לחזור ליצירה ולהפקות אבל לא ידעתי מה לעשות.

היו לך הצעות בתחום הזה?

היו, אבל הייתי עדיין טרי בתשובה. יום אחד הטלפון צלצל וקבלתי מחבר מתל אביב הצעה ענקית: לבוא לעשות כוריאוגרפיה לפסטיבל גדול. סיפרתי את זה לרב שלי, אמרתי לו שזה הרבה מאוד כסף. זה יכול לפרנס אותי שנה שלמה ואני אוכל לשבת בכולל וללמוד בראש שקט. הרב שמע ואמר שיחשוב על זה.

בלילה שמעתי לפתע דפיקות בדלת ביתי. מי ניצב מולי? לא אחר מאשר הרב אורי זוהר. הרב אמר לי ששמע על ההצעה שקיבלתי, והוא התיישב לדבר איתי על מה זה תורה ומה זו אמנות. ואז הוא אמר לי: "תעשה מה שאתה רוצה, אבל אם אתה שומע לעצתי אני מציע לך שלא תיקח את זה. אתה תצטער על זה". הוא סיפר לי על עצמו שפעם אחת הוא ניסה לחזור למשהו אמנותי, אבל זה לא היה לו טוב. בעקבות השיחה איתו החלטתי שלא לקחת את ההצעה.

האם הרב אורי צדק? שאלה טובה. היום אני מבין שכדי לחזור לאמנות היה עלי להתבסס עמוק באמונה. יש שלבים בתשובה, אבל אז זו הייתה החלטה קשה. ממש לכבוש חלק מעצמי.

איך אתה ממשיך הלאה? אני מכיר אותך כאיש חינוך, איך הגעת לזה?

אחרי עבודה עם שר הקליטה ואחרי שנים של עבודות מזדמנות, למדתי בכולל 'נהר שלום'. אחד מאנשי הכולל, קרוב משפחה של אשתי, שיתף אותי שהקהילה מחפשת 'רבה' ל'חדר' שלה, מחנך לכיתה של ילדים קטנים. הסברתי לו שאני לא בנוי לזה, ממש לא בשבילי, ושאחפש להם מישהו. קפצתי לביקור ב'חדר', הוא הכניס אותי לכיתה קטנה עם ילדים בני שלוש וביקש ממני לספר להם משהו מהתורה. ראיתי אותם ואת העיניים הטהורות והתמימות והוקסמתי. איזה מתוקים ואיזה טהורים. פתאום מצאתי את עצמי לבד בחדר. הוא פשוט השאיר אותי להתמודד. הבנתי שאין לי ברירה.

אמרתי לעצמי: "אתה הרי שחקן, ספר להם איזה סיפור. תמחיז להם משהו שהם צריכים ללמוד מהתורה". ואז זה קורה: התחלתי לעשות את מה שאני יודע מאז ומעולם. יצא ממני השחקן המציג. וזה היה מדהים. פתאום חיברתי את הסיפור של התורה עם האמנות שלי. הצגתי והילדים הטהורים בלעו אותי בשקיקה. יצאתי מהכיתה, ובאותו רגע גמלה בי ההחלטה: אני נשאר פה. כבר באותו שבוע נרשמתי למכון להוראה, ומשם נפתחה הדרך להוראה ולניהול חינוכי.

לגרום לתלמידים להתרגש כל יום מחדש

מאז נסללה דרכי כמלמד תינוקות של בית רבן ומהר מאוד נוסף ניהול חינוכי. במשך כעשר שנים ניהלתי מוסד חינוכי בברזיל, וגם כמה מוסדות בארץ. כיום אני אחראי על כמה מתוכניות ההדרכה למחנכים. לפני כמה זמן הצלחתי להעביר קורס שלם – סמינר של חצי שנה – לרבנים ומורים, שנעשה בשיתוף עם סמינר הקיבוצים ומכון אחיה, ללמד מורים איך ללמד בתנועה. הקורס נועד למלמדי תינוקות של בית רבן בגיל הרך, והמטרה הייתה שילמדו איך לעבוד עם הגיל הרך כבר מהשלבים הראשונים. הקורס ממחיש להם מה זה תנועה, שירה, תיאטרון, בובות והצגת עולם הרגשות.

מה המסר החינוכי העיקרי שלך בסדנאות ובהשתלמויות שאתה מעביר?

הבשורה שאני מביא בעצם, זה לקחת את המשמעות של להיות מורה ומחנך כדמות של אדם שהוא משפיע. בעיניי, השפעה קשורה לאמנות ההוראה. מעבר לכלים של הנושא של ההוראה כשלעצמו, אני מאמין שתפקיד המורה-המנהיג הוא להפיח חיים בדרכי ההוראה. צריכים לייצר אצל הילדים חוויה לימודית. לשם כך חובה על כל מי שבא לתחום ההוראה להכשיר את עצמו ברמה המקצועית, להכיר את עולמו של הילד ומעל הכל – לגרום לילד להתרגש מחדש כל יום. תדאג לכך שכל שיעור יהיה חוויה .לכל מורה כישורים משלו, אך הוא חייב להביא מתחומו יכולת ליצור חוויה לימודית עשירה. בסדנאות למורים אני בעצם משקף את עולם הילד. אני מציג את עולם הילדים כדי שהמורה יידע להתחבר לעולם הילדות, הרגשות, דרך הכלים הדידקטיים אבל הרבה מעבר להם.

המוטו שלי של חיבור בין אמנות לאמונה התחיל בתחום החינוך, אולם מאז ועד היום החזרה לעולם האמנות הולכת ומתעצמת. למעשה החזרה הזו זה דבר שהלך איתי כבר שנים רבות, אבל להאמין שאני צריך לחזור ולממש על במה אמיתית את האמן שבי, את הייעוד שחשתי – זה עדיין לא הגיע לבשלות עד השנים האחרונות. את החיבור האישי שלי לאמנות ולאמונה והחזרה ממש לכתיבה ולאמנות הבמה, עשיתי הרבה בזכות המפגש שלי עם שיטה שהפכה להיות חלק מעולמי, שיטת 'הדמיון הנובע'.

שנים רבות הייתי מחנך ולאחר מכן מנהל חינוכי. כעשר שנים הייתי מנהל חינוכי במוסד בברזיל, אבל הקורונה החזירה אותנו לישראל, ורציתי להעשיר את התרמיל החינוכי במשהו טיפולי. חשבתי על פסיכודרמה, ואז נזכרתי בידיד מן העבר שגם הוא בעל תשובה, עמית קדם, שיש לו שיטת טיפול שנקראת 'דמיון נובע'.

מאז , התהליכים שעשיתי באמצעותה החזירו אותי לעסוק באמנות, והפעם מתוך חיבור שלם בין אמנות לאמונה. התחלתי להוציא סרטונים כמעט כל יום. במהלך לימודי דמיון נובע קיבלתי עוד הפעם קריאה להשתתף בצילומים בסרט בפולין, תפקיד ראשי בסרט על הבעל שם טוב. נפתחו לי ערוצי יצירה רבים, וכיום אני כותב ומביים ומופיע בהצגות וסרטים. לאחרונה קבלתי תוכנית רדיו לילית ברדיו קול חי על דילמות חינוכיות וערכיות.

רפאל, נדמה שאתה לא מפסיק לחלום ולא מפסיק להפתיע. מה החלום הבא?

החלום הבא הוא מופע יחיד שבו האמונה והאמנות מחוברות ממש, בדיוק כמו שראיתי והבנתי בתהליכי הדמיון שעברתי. בזכות המסע הארוך שעברתי מן האמנות אל האמונה ושוב אל האמנות, היום אני יודע שהאמנות היא הכלי שמקשר אותך לעצמך, למקום שממנו אתה מוציא את הקול שלך, אבל הקול בנוי מהאוויר שיוצא מבפנים. אם הפנימיות והאמונה שלך לא מגובשות – אתה לא יכול לצאת שחקן טוב. הדמיון גילה לי שאין סתירה בין אמנות לאמונה. הוא גרם לי להבין שיש פה הרמוניה, ושהכול ביחד מרכיב את החיים השלמים, החיים שבורא עולם הועיד לי.

לו"ז לחופש הגדול

שאלנו את רפאל, איש החינוך והתרבות, איך עוברים את החופש הגדול עם הילדים. וקבלנו טיפ ענק: תכנון ושיתוף. "אענה ברמה העקרונית. לכל סיטואציה עם הילדים חשוב לא התגובה כשזה קורה כמו שחשוב התכנון המוקדם או הרפלקציה, השיקוף והשיחה שעושים איתם לאחר האירוע, לקראת הפעמים הבאות", הוא מקדים. "לפני תחילת החופש, אנחנו יושבים ומתכננים אותו עם הילדים. חשוב לבנות תוכן שמוציא מהם הרבה עשיה ויצירתיות אישית ושיתוף פעולה בין כל הילדים, לא פסיביות".

לדבריו, התכנון יכול להיות ברמה החודשית, ברמה השבועית וגם תזכורת ברמה היומית: מה עושים היום? "בונים תכנון מראש מה אנחנו עושים לא רק היום, אלא בכל יום", הוא מדגיש. "זה עובד כך: נכנס את כל בני המשפחה מסביב לשולחן, אם אפשר עגול, העניין של המעגל הוא משמעותי, וכל אחד מבני המשפחה שרוצה להציע איזה רעיון יאמר לכולם מה הוא רוצה שנעשה בחופש. כל ההצעות מתקבלות בברכה, מתוך אמירה שלא את הכל אפשר לממש. אבל חשוב שכל אחד יוציא את משאלות ליבו, ויבטא כמה שיותר רצונות וחלומות ויצירתיות".

לאחר מכן, עוברים לחלק כל משימה לרמות ביצוע. משימות וחוויות בבית, ומשימות בחוץ. "נעודד חוויות אתגריות בחוץ. נעודד עבודת יצירה בבית. לבדוק ולייצר מפגשים עם קדרות, נגרות, תכשיטנות ואפילו בשלנות. אפשר לקיים ערב בישול בו כל המשפחה מבשלת, כאילו במסעדה. הילדים מכינים תפריט, והם מבשלים כולם וכך נערכים לארוחת ערב משותפת ומגוונת.

"כל מה שקשור ליציאה מהבית הוא מבחינתי מבורך ומוציא כוחות טובים, עם עדיפות למקומות שיש בהם חוויות מגע במים. זה אומר לטפס ולהעפיל, להכיר דרך הרגליים את ארץ ישראל. מכינים מראש תוכנית, וכל אחד אחראי במשפחה על מקטע מסוים בטיול, באתגר. ככה יוצרים רמה של 'אנחנו הולכים למשימה משותפת'.

"לגבי מה שנקרא תרבות המסכים: גם כאן, לא לעודד פסיביות אלא פיתוח ביקורת אישית על ידי שיחה מקדימה ופתוחה על כך. להקדים רפואה למכה!", מבקש קליינמן. "לא כל חוויה אפשר למנוע, אך אפשר למסגר להם אותה ולפתח אצלם ביקורתיות. שיחה מקדימה של מה זו צפייה מבוקרת, איזה תכנים וכמה זמן. גם מול חוסר צניעות בטבע, נעודד פיתוח אישי של אמות מידה ראויות לפי אורחות חיינו. חשוב ליצור שימור ערכים כדי שלא לאבד שגרה טובה. עומדים על כך שהולכים לבית הכנסת למניין בלבוש הולם, קביעת עיתים, לימוד אבות ובנים ועשייה התנדבותית".

חופש הוא גם זמן שמועד למריבות בבית. מה עושים? איך מגיבים?

"להצטייד בהרבה איזולירבנד ולהדביק להם את הידיים ואת הפה. סתאאם", הוא צוחק. "גם כאן אני אומר להקדים תרופה למכה. בזמן המריבה יש מעט מאוד מה לעשות. מחכים לתזמון הנכון כדי לדבר עם הילד ולהקשיב מה באמת קרה. לפעמים ילד יכול להרביץ או להתפרץ, אבל הסיבה היא לא בגלל ש'הוא לקח לי', הסיבה היא שהוא אפילו לא ביקש רשות. ננסה למצוא את נקודת הזעם ולגלות מה הטריגר. הקשבה, הזדהות, אמפתיה – מנטרלות ומביאות לכך שהוא יציע פתרון יצירתי. אומרים לו: בוא נמצא פתרון. איך היית עושה את זה אחרת?

"הבית צריך להיות מקום עם קודים ברורים. מטמיעים בשיחה כללי התנהגות שאנו מאמינים בהם. למשל, אומרים: "לא רבים אצלנו בבית, לא צועקים אצלנו בבית, תלויה כאן בפתח ביתנו 'ברכת הבית' – 'בזאת הדירה תהא שרויה השכינה'. ילד, קשה לך? לא מרביצים. יש דרכים אחרות. אתה רוצה שאני אנסה לעזור?".

דבר אחרון והכי חשוב: הילד חייב להרגיש שייכות. "שייכות זה היסוד", הוא מזכיר. "עליו להרגיש שהוא חלק חשוב בבית ויש לו מקום משמעותי במשפחה. החוזק הכי גדול של ילד – כאשר הבית הוא מבטחו ומבצרו. אם אנו לא נותנים לו את זה דרך שיתוף, הקשבה ונתינת אחריות שבה הוא חש משמעותי – הוא מרגיש לא שייך, והוא ירצה להיות שייך במקום אחר. ואז הדרך לרחוב קצרה, חס וחלילה. השותפות הופכת אותו בעצם לחלק מתוך משהו. צריך לתת לכל ילד מטלה בסידור השולחן, במיון הכביסה, ללכת למכולת. לתת לו להרגיש שהוא שייך לאחד היפה והגדול. כל ילד צריך להרגיש שיר בסימפוניה משותפת ושמה – המשפחה שלנו".