הידיים ידי יעקב

הידיים ידי יעקב

את הפנים הטובות שלו אתם מן הסתם מכירים בתור הגיטריסט השמח עם הזקן והפאות שמתרוצץ מסביב לעולם עם חנן בן ארי. יעקב אסרף, מוזיקאי, יוצר ובמאי בן 38, נשוי להודיה ואב לשבעה, גר בפדואל בשומרון והבעלים של סטודיו סולם יעקב, בו הוא מביים קליפים לטובי האמנים. אני תופס את יעקב לשיחה בליל שישי, בחצות וחצי, בחזרה מעוד הופעה עם חנן.

כמעט מדי ערב אתה מופיע, זה בטח מסע מטורף מפוצץ אנדרנלין.

כן. לא משנה כמה זה חוזר על עצמו – אי אפשר להתרגל לזה. זה אולי נראה הפוך, אבל אני אדם שמחפש שקט. במהלך היום עצמו אני מחפש שקט בגלל שאני חשוף לכל כך הרבה רעש בלילה. בתוך הבית ובהתבודדות, או באוטו, אני מחפש רגעים קטנים של שקט – ביני לבין עצמי, לבין הקדוש ברוך הוא ולבין אשתי, בשביל לפצות על הווליום החזק של עולם ההפקה והמוזיקה. מה שכן, אני משתדל מאוד – וגם הערב זה מה שקרה – להזכיר לעצמי שאני לא שם בשביל ווליום, אלא כדי להסתכל לאנשים בעיניים. אני יכול להגיד 'הייתי בבמה גדולה מול אלפי אנשים', אבל גם להגיד 'אני יכול להסתכל לאלפי אנשים בעיניים, דרך הלב, ישר לתוך הנשמה' ונוצר מפגש שייחלתי לו כל החיים שלי. זה הכוח שמושך אותי כל הזמן: אנשים וחיבורים. אני פועל מתוך המקום הזה, זה מקום שנותן המון כוח.

איך אתה יכול להסתכל כשהתאורה עליכם והם צופים בכם בחושך, ובכלל – מדובר אלפי אנשים.

אפשר לראות את הקהל. זה פרט טכני שכדאי לדעת – יש אור קהל. אבל גם אני פיתחתי לעצמי כל מיני טכניקות. 

איזה טכניקות?

אני רוצה להיות עִם עם ישראל כמו שהוא. חלק מהדברים אצלי זה להרגיש ולראות שדווקא כשאני בהופעה גדולה מול אלפי אנשים – להתרכז ולמצוא בן אדם אחד, להסתכל רק עליו ולהתמקד בו. אני מוצא אחד כזה ואז משדר לו: אני מנגן עכשיו לך, לנשמה שלך, ללב שלך. 

כשלמדנו בישיבה בפדואל לימדתי חבר'ה צעירים. תלמיד אחד שאל אותי: "איך אפשר לעבוד על אהבת ישראל?" אמרתי לו: "לך שבוע שלם ותזרוק את כל התפילות שלך על חבר, נגיד על משה. 'רפאנו השם ונרפא' – תתפלל עליו. 'השיבנו לתורתך', 'שים שלום' – הכל על משה החבר". יש כוח במיקוד, כמו להדליק פנס בחושך: זה נותן לך מסלול מאוד מסוים לאן אתה אמור להגיע ככה. בהופעות אני מנסה להתמקד על בנאדם ולהסתכל לו בעיניים וממש לשדר לו – 'אני עכשיו מנגן אליך'. 

נראה לך שמישהו מרגיש את זה חוץ ממך?

לפני כמה חודשים מישהו עוצר אותי בתחנת דלק ומחבק אותי. הוא אומר: "הייתי בכמה הופעות שלך והרגשתי כאילו אתה מנגן אלי". אני צחקתי משמחה, למרות שלא זכרתי אותו. שמחתי מאוד שהתחושה הזו יכולה לעבוד הלאה. שואלים אותי לפעמים: איך אתה עם פאות וזקן נמצא בעולם שכולו חול? אני אומר: כשאתה לא מסתכל לבנאדם בקעקוע הוא לא מסתכל בפאות שלך. אני מסתכל לנקודה פנימית של הבנאדם עצמו. אני לא שופט אף אחד, ה' שופט כל הארץ, אני בנאדם ואלו האחים שלי. לא ענייני איך הם נראים. וכמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם. כשאני משתדל לפגוש כל ערב בעיניים, שמרגישות את כל מה שתיארנו בלי מילים, ומחזירות את זה בחזרה – ככה נוצרת אהבה גדולה.

ואיך זה משפיע על אחרים?

הופענו בשבוע אחד כל יום בקיסריה. יש שם שביל גישה אחד ויש פקקים איומים כשאתה נכנס להופעה וגם כשאתה יוצא. מישהי שהייתה שם סיפרה לי איך בהתחלה כולם דחפו והתלוננו וכשיצאו כולם פרגנו ויצאו בסבלנות, למרות שזה דרש לעמוד בפקק במשך שעתיים שלוש, באחת בלילה. כולם מחייכים לכולם. זו המטרה: להיכנס ארבעת אלפים איש ולצאת לב אחד. 

צורת החיים הזו גובה מחירים, איזה מחירים אתה מוכן לשלם?

העולם כולו מעורבב ומסופק. קל וחומר 'התעשייה' והעולם הקולנועי, עולם המוזיקה, העולם התקשורתי וכל מה שכולל שחקנים ודוגמנים – זו תעשייה שלמה, היא מעורבבת ומסופקת יותר מהעולם הרגיל. מתחילת הדרך ידעתי שאם כל אדם חייב שיהיה לו רב – אני חייב פי כמה שיהיה לי רב. אם יבואו לי שאלות שגדולות עלי ואנסה לפתור אותם לבד – אני לא אצא מזה. אפילו בחוזים שלי יש סעיף תנאי שנקרא 'דעת תורה' שאומר שלמרות כל החוזה שחתמתי עכשיו, אם הרב יקבל החלטה שהדבר הזה לא נכון – הוא הסמכות המקצועית שלי והוא קובע מעלי. 

בשיר 'מה אתה רוצה ממני?' של חנן בן ארי, יש סולו שאני לא יודע מה אני הולך לנגן, כי זה אלתור. אני כל פעם אומר לעצמי 'השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך' ולוחץ על הפדאל של הדיסטורשן ומה שיוצא יוצא. לפעמים בשיר אני דומע בתפילה 'תשמור עלי מפני', ואם אני חסום מצד התפילה שלי, אז אני משתדל לחשוב על מישהו אחר ולהתפלל עליו. 

למשל?

למשל בערב פורים האחרון ניגנו לחברה עצומה של כמה אלפי אנשים וכשאני מגיע לסולו הזה בשיר 'מה אתה רוצה ממני? מה?' אני חושב על אסתר המלכה, שהולכת למסור את הנפש מול אחשוורוש, ובדרך אליו היא מרימה את הקפוצ'ון ושמה באוזניות את השיר 'מה אתה רוצה ממני?' ועם הסולו הזה היא הולכת. היא הולכת אל אחשוורוש בחיצוניות, אבל אל השם יתברך בפנימיות. ככה. יוצא שדווקא בכל הרגעים האלה אתה מתקרב לקדוש ברוך הוא באמצע הופעות. ואם יש רגעים שאתה מתרחק – תן לעצמך שתי סטירות ותזכיר לעצמך שאתה סוטה מהדרך.

לקחת חוט ולתפור את הקרעים בעם

באמת חשבת שזו השליחות שלך? מה בכלל הסיפור שלך?

גדלתי בבית מקסים ונהדר לזוג הורים הכי טובים שאפשר לבקש. אבא שלי הוא מגדלור של אמונה תמימה ופשוטה, ואמא שלי עם הלב הכי רחב שאפשר לדמיין. בגיל הנעורים התרחקתי מתורה ומצוות ושקעתי במוזיקה. גדלתי על ברכי הרוק הקלאסי: פינק פלויד ולד זפלינג. כשלמדתי במכינה בפדואל פגשתי את רבי נחמן ושתיתי אותו כמו מים קרים על נפש עייפה. כמו רבים מבני הדור ההוא התחלתי לשמוע את הדיסקים הראשונים שיצאו אז של ברסלב. זה היה יוסף קרדונר, ישראל דגן והרב רונן חזיזה – האולדסקול של הקדושה. אני מאוד אהבתי את השירים. אי אפשר שלא. אבל הייתי רגיל לשמוע דברים בהפקות מקצועיות ופתאום אתה שומע שירים עם גיטרה קלאסית וחלילית.

אמרתי לעצמי: אני הולך לשדרג את הדבר הזה. הדיסקים של סיני תור ועדי רן עשו את המהפכה אבל אני אגלגל אותה לשלב הבא. היה לי חשוב מאוד העטיפה. זה לא רק 'לבושים': ההפקה, התאורה, הבמה – כל אלה חשובים מאוד. אמרתי, אני רוצה להיות מהפכן ולקחת את זה עוד צעד אחד קדימה. חכמינו אמרו 'חכמה בגויים תאמין' – אני אביא את חו"ל לקדוש ברוך הוא. ככה יצא שמגיל 18-19 הייתי מכוונן לדבר הזה. כשהכרתי את חנן בן ארי ראינו שאנחנו מכוונים לאותו הדבר.

למה כיוונתם?

הסיפור שלנו הוא לא עניין מוזיקלי. חיפשנו נתיב ללב של עם ישראל. כשאני אומר 'עם ישראל' אני מתכוון במובן הכי רחב, לא המגזרי. למגזר יש מספיק אנשים ונציגים. השארנו להם את המשימות שלהם וחיפשנו דרך להיפגש עם אנשים ולעקוף את המחיצות שבעשרות השנים האחרנות נוצרו בעם ישראל. זה היה מה שחיבר אותנו בעומק הדברים, על זה הושתת החלום. הסיפורים של הרב קרליבך, על הרצון והיכולת שלו להמיס כל חומה שחוצצת בינו לבין הבנאדם שעמד מולו – היו לנו השראה. זה בא לידי ביטוי בכל הביטויים המתוקים שהוא הרבה להשתמש בהם 'אחים ואחיות קדושים', 'אתה הכי מתוק והכי קדוש בעולם' וכו' – אנשים ראו אותו ואהבו והתקרבו. פתאום משהו היה שם מאוד משוחרר וזה מה שכיוונו אליו.

אני זוכר שגם אתם התחלתם בצד המגזרי. אני זוכר שראיתי ראיון של חנן לפני 10 שנים שבו הוא מתאר הצגה שרצה בישיבות תיכוניות ואולפנות על יחסים של הורים וילדים, והנה עברו עשר שנים והכל כל כך שונה. משהו שם השתנה מן הקצה אל הקצה.

אני אדבר עלי ולא על חנן. כמו שאתה אומר – השינוי ניכר והיה קשה לעיכול לחלק מהאנשים. אבל אני מכוון שבכל הדברים שאני עושה תהיה מטרה אחת וחד משמעית – לקחת חוט ומחט ולתפור את עם ישראל. בשביל זה אני קם בבוקר והולך לישון בלילה. אני תופר את כל מה שאני יכול ועושה כל מה שאפשר לעשות בכישורים שלי כדי לתרום לאנשים שתופרים את הקרעים בעם ישראל.

ולשם כך משקיעים גם בתדמיתנות והלבשה.

עורך דין שמגיע לבית משפט לובש חליפה, למרות שבבית הוא מעדיף טרנינג. הוא אולי יותר אמיתי בעיני עצמו בטרנינג, אבל בלי חליפה אין לו מקצוע. רב הולך עם חליפה של רב שכוללת חולצה לבנה מכובדת. ככה הוא מראה שהוא תלמיד חכם. יש סוגי לבושים לכל הבחינות. ברגע שאתה מכוון לקהל הכללי – צריך להבין כשאתה מגיע עם דגמ"ח וסנדלי שורש – אתה לא יכול לעבור את המשוכה שבנית לעצמך. יש משהו אסתטי שצריך להיות.

הכל מדבר

למה זה ככה?

יש בזה משהו גבוה. השפה החילונית מדברת בהכל: התאורה מדברת, האוכל מדבר, הגוף מדבר, הריקודים מדברים – הכל מדבר. בזמן שקהל עובדי השם נצרך הרבה פחות מזה – הוא יכול לעצום עיניים, לשיר ניגון ולהיכנס פנימה – עם ישראל הרחב לא שם. כשאתה צריך להיכנס לתוך הערפל אשר שם האלוקים, בלי צחוק, אתה צריך להתלבש בהתאם. 

בפעם הראשונה שהייתה לנו סטייליסטית, היא לקחה אותי לסיבוב עם אשתי. אני הגעתי עם חולצה לבנה והיא התחילה לתת לי אופציות. אמרתי לה: "כל מה שתרצי אני מוכן ללבוש, אבל ארבעה דברים אני משאיר בכל מחיר: ציצית, כיפה, זקן ופאות". כשבאתי עם ביטחון – זה הפך להיות הקטע. עכשיו אני במצב שככל שהעולם שלתוכו אני מגיע הוא יותר עולם של חול, עפים עלי ועל הנראות שלי. כשנכנסים לאזורים האלה צריך להיות מאוד שלם עם עצמך ועם המון אהבה פשוטה ותמימה. 

כל החיים אנחנו מדברים על אהבת ישראל אבל זה כזה פשוט: תאהב את מה שאתה רואה ואת מי שאתה רואה. ברגע שאתה כזה, זה חוזר אליך.

אנחנו נמצאים במקום שאתה חייב לייצר אמפתיה בשביל להוריד מסכות ולדבר עם בני אדם. כמו בשיר 'תותים' – רק אחרי שאתה אומר 'קשה', 'קשה', אתה יכול להגיד 'תודה', כי שרת שלושה בתים עד כמה באמת 'קשה'. במובן הזה זה שונה בתכלית השינוי מהרב קרליבך ומכל מה שהיה פה לפני. אמנם זה נשען באופן עמוק על תורות ועל הבנות שהגיעו מתוך הלימוד, אבל הן מונגשות באופן הרבה יותר ישראלי.

אחד הצדיקים אמר: כשהעטיפה יפה, אתה סקרן לדעת מה יש בפנים. יש בגדי עני. אתה יכול להתלבש בבגדי עני, אבל בעולם שמקרין נטפליקס באיכות של 4K אתה לא תשרוד בבגדי עני. יש כאלה שמעדיפים לאמץ את האמרה: כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל. אני מסכים עם זה למי שחי חיי תורה ומסוגל לחיות ככה, לחיות בפשטות ולשמוע ניגון שמשיב את הנפש ודי בזה. אבל כשמדברים על עם ישראל הרחב והמציאות הגדולה – היצר הרע מהסוג השני חוגג באיכויות גדולות. אם אתה מכוון לשם, אתה צריך לפתח את היכולות האלה. ככה אתה מוצא את עצמך מצלם קליפ עם ישי ריבו כשהוא צף באמצע האוקיינוס. כדי שמישהו ישמע את המילים של 'סיבת הסיבות' אתה צריך לתת פייט לעולם של קליפים. אנחנו עושים את זה, וברוך השם רואים שזה מצליח.

אתה חונן לאדם רעיונות הזויים

אפרופו הקליפ הזה שבו ישי ריבו צף באמצע האוקיינוס ושר לקדוש ברוך הוא 'סיבת הסיבות' – ממש רציתי לשאול מאיפה אתה מביא את הרעיונות ההזויים האלה?

פשוט מאוד: מברכת 'אתה חונן לאדם דעת'. 

מה הפשט?

היו הרבה שנים שהייתי מתעכב על 'סלח לנו אבינו כי חטאנו'. אפשר לבכות באמצע שמונה עשרה אם זה תופס את הבנאדם בתקופה של נפילות. זו תפילה ממורקרת. אבל בשנים האחרונות אני תקוע על 'אתה חונן לאדם דעת' וזו תפילת התפילות בעבורי. 

למה?

באים אלי בציפיה שאני אפתור את הסיטואציה ואתן פתרון מבריק, שאכתוב עיבוד, שאביים קליפ, שנגרום לנס לקרות. אני לא יכול לעזור – אני לא כלום. כשאני אומר את זה אני לא מצטנע: אני לא מוריד לעצמי ולא מוסיף. אני בסך הכל ברייה ביצירה של הקדוש ברוך, ורק הוא חונן לאדם את הדעת. אני מזכיר את זה לעצמי כל הזמן.

הצלחה, בדידות ואמונה

אתה לא סומך על הכישרון והניסיון שלך? 

יש מורכבות גדולה מאוד בהצלחה בחיים. כמובן שיש מורכבות גם בכישלון ואי הצלחה, אבל בהצלחה זה בא עם פיק גדול מאוד של גאווה ואגו ועם תיק של ניסיונות. זה בא עם בדידות, אתה מרגיש שכל האנשים סביבך מחפשים אינטרס והם רוצים להגיע דרכך למשהו. וזה מגיע עם התסכול המתמשך בניסיון לשבור את השיאים של עצמך. הוצאת שיר מדהים – אחרי שלושה חודשים אתה צריך להביא שיר שיעבור אותו. נגיד שהצלחת עכשיו, אתה צריך לשבור את השיא של השיא עכשיו. זה יישמע מוזר ומשונה שאני אומר את זה, אבל לפעמים אני מרגיש שאין לי לאן לטפס וזה מתסכל. אחרי כמה פעמים שאתה מצליח לעבור את הנקודה הכי גבוהה שחשבת שתגיע אליה – באים המורכבות והקושי של ההצלחה. 

וכאן התפילה שלי 'אתה חונן לאדם דעת', 'חננו ועננו כי אין בנו מעשים' – אם אתה לא תביא לי את הדעת, מאיפה יבוא לי רעיון? אנשים באים אלי ומבקשים: תבריק לי את הקליפ. תעשה לי את ההפקה – איך אני יכול לעזור להם? כל רעיון טוב שראית – הגיע אחרי תפילה של 'אתה חונן לאדם דעת', כי בלי זה יעקב אסרף הוא ברייה פשוטה עם שכל נמוך. אני מבקש מהשם 'ראוי לעולם שתהיה יצירה טובה לכבודך!' ועל מה שהוא מביא אני אומר תודה. אני מרגיש שאני מקבל מתנות גדולות מהקדוש ברוך הוא וזה גורם לי אושר מטורף.

יש ציפייה לאישור מהעולם החילוני?

אני חושב באמת ובכנות שלא כל מוזיקאי אמור לעמוד בקיסריה. לא כל מפיק צריך להפיק בעולם הגדול. אנחנו צריכים שתהיה גאווה גדולה בעולם התורני מתוך הבנה שיש כאן כבוד לקדוש ברוך הוא. 

לא מזמן בא אלי אברך מאחת הישיבות הגבוהות. הוא מספר לי שהוא מאוד מצליח לעשות הפצות באוניברסיטה והוא רוצה להתחקות אחרי המסלול שלנו. אמרתי לו: אתה איש לימוד ולא שטח, אתה לא תשרוד. אני לא חושב שאתה תעמוד במשבצת שלי ויהיה לך טוב. הוא פתח לי משנה ברורה והוכיח לי מקל וחומר מסוגיה בהלכות שבת שזה פיקוח נפש עבורו. שאלתי אותו: היית בהופעות? הוא אמר לי: לא, אבל ראיתי ביוטיוב. אמרתי לו: בחצי שנה הקרובה לך להופעות בעולם חילוני, תגיד לי אם אתה שורד את זה. הוא אמר: מה הבעיה? אמרתי לו: אתה הופעת וניגנת בחתונה. לא הופעת בזאפה וראית בנאדם אוכל כריך טרף ואתה אומר לעצמך: אם לא הייתי פה שר – הוא לא היה אוכל את זה עכשיו. אתה יודע מה עובר במוח של דוס שנמצא במקום כזה? כשאתה ה'דעת יחיד' האמיתי שאפשר לסמוך עליה? הוא חזר אחרי שתי הופעות כאילו כפאו שד. אמרתי לו: מעולה, אתה לא אמור לדרוך שם. אנחנו צריכים להיות גאים גדולים מאוד במה שבנינו.

אני מסתכל על הילדים שלי: באולפנות ובישיבות ובתלמודי התורה. הם דוסים ואני מקווה שהם יגדלו להיות עובדי ה' בתמימות. אני לא רוצה שהם יבואו לזאפות ולקיסריות. החלום שלי שנהיה מובטלים ונשמע את הלוויים בבית המקדש וכולם יפתחו את הלב ולא נצטרך לכל זה, אבל בינתיים, עד אז – זו עבודת השם שלי. להיות עם כלל עם ישראל. זה מזכיר לי סיפור: חמש שנים הייתי אחראי צוות בזולה של חצרוני שקולטת נערי רחוב בירושלים. היינו הולכים אל הרב מרדכי אליהו והוא היה מתפלל איתנו שהזולה תיסגר. שלא נצטרך להיות ברחובות ולהציל נפשות. שנהיה מובטלים מהשליחות הזאת. במובן הזה אני מתפלל שלא תהיה מוזיקה 'ישראלית' וכולנו נשיר עם הלוויים בבית המקדש. אבל עד אז אנחנו בשטח, מישהו צריך להיות בשטח. אם לא הייתי נולד בנתניה ולא הייתי עובר מה שהייתי עובר ואשתי לא הייתה אשתי, הייתי מוצא את עצמי במקום אחר.

לצלם או לעצום עיניים

בוא נדבר על אירועי 'צמאה'. אני הייתי שם כשזה היה מבחן בתורת חב"ד לבני הישיבות וזה הפך להיות ה'אינדינגב של הקדושה'.

יחד עם הרב משה שילת היזם והמנהל הכללי, ונאור כרמי המעבד המוזיקלי הגאון, עשינו כאן מהפכה בלתי נתפסת. כולם הולכים ל'צמאה'. יש עומק עצום ואינסופי בחסידות: יש אנשים שמתחברים ללימוד של החסידות וזה עיקר העיקרים, יש שאוהבים את הדרך ויש אנשים שמתחברים לניגונים. המהפכה של הרב משה שילת שעומד מאחורי האירועים האלה היא פשוט עצומה. ברבות השנים, כשנסתכל על הגאולה בלשון עבר – נבין כמה הדבר הזה הוא מהפכני.

ומה העבודה שלך ב'צמאה'?

אני זוכה להיות הבמאי של הפרוייקט והמופעים. אתה יודע מה השאלה שלי כל שנה? מה אני אמור לעשות בניגון של 'ארבע בבות': האם לעשות דבר כל כך מדהים שיגרום לך להוציא את הפלאפון ולצלם, או משהו פנימי שיגרום לך לעצום עיניים ולהתפלל? 

ומה הפתרון?

אני מנסה להגיע למציאות הרגש הספציפי הזה: שבנאדם מוציא את הטלפון לצלם ואומר 'וואו', ואז אחרי עשרים שניות הוא אומר 'עזוב אותך מכל העניין הזה, המציאות חזקה מכל סרטון' ועוצם את העיניים ונכנס פנימה. יש חשיבות גם לעיניים העצומות כי לשם אני רוצה להגיע – להסתכלות הפנימית.

איך אתה עושה את זה? 

דרך מסכים ענקיים, תפאורה מפוארת וגם הגברה קיצונית. כמו בהופעות לציבור הכללי, באירועי 'צמאה' אני מנסה להעביר את הבנאדם מסע שבו הוא יכניס את הכל בצורה פנימית. 

ואיך פתרת את הספק של הבימוי 'ארבע בבות'?

השנה ב'צמאה' אביתר בנאי ביצע את הניגון. הוא עמד וכל האותיות מרחפות סביבו. זו הייתה הדילמה שלי: ד' בבות זה ניגון עצום, איך תצמצם ניגון? הרי המהות של ניגון היא שאין לו מילים והוא רחב ולא מצוצמם. אז מה אתה שם מסכים בניגון? השנה ביימתי ככה שמרחפות אותיות ובכל פעם נדלקות אותיות: 'אהבה', 'יראה' וכל מיני מידות שיש בתוך האדם. התלבטתי על זה, אבל הרגשתי שאני הולך למשהו דק שבין ההסתכלות הפנימית לבין הבימוי החיצוני.

כל שנה ושנה הרבה אמנים חילונים אומרים לי: 'מה זה הטירוף הזה? מה קורה שם?' סופסוף, אחרי עשרים שנה שאני חלמתי – העולם נושא עיניים לקודש. לא ברמת הגאווה, אלא כי זה טירוף: גם פנים וגם חוץ. היו שנים שהיינו רק 'פנים'. היהודים הקדושים באירופה של פעם שברו את הגוף כי היה להם כזה 'פנים' שאין להשיג בעולם. אני מרגיש שצריך לשלב את העולמות האלה – לעשות את העטיפה יפה ואת ה'פנים' יפה. 

תכיר את מקומך

טיפ חיובי אחד לסיום עבור אמנים שמחפשים את עצמם בעולם.

אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם הוא 'המכיר את מקומו'. רצון השם – עשה את רצונך כרצונו. אני שואל את השם בהתבודדות כל הזמן: ה', האם אתה רוצה שאני אעמוד פה או לא? אם אני לא אמור להיות פה – תדאג שיפטרו אותי. תקרב אותי לאמת לאמיתה. לא רוצה שהיצר הרע ימכור אותי בכל מיני דברים של הצלחה. הטיפ שלי: בירור אמיתי – שלפי דעתי אפשר לעשות רק על ידי התבודדות. וגם לעשות רב. כל בנאדם וכל ברייה – חייב רב. ואם אתה אמן אתה חייב קשר עמוק עם אשתך. ואם אין לך אישה – אתה חייב לקרוע את השמיים כדי שתתחתן. השלום בבית זה המצפן להצלחה בעולם שלנו. תשאל את עצמך, למה אתה רוצה להיות מפורסם? אולי זו עצת היצר. אם תתפלל על זה 'לעשות רצונך כרצונו' – תכיר את המקום האמיתי שלך ותחפש יחד עם אשתך את ההבנה האמיתית: מה היכולת שלך ומה כוחות הנפש שלך מסוגלים להכיל. 

בדשבורד של הרכב יש לי תפילה שאני אומר אותה כל פעם שאני יוצא מהאוטו: "יהי רצון מלפניך, שאראה רק דברים טובים בעם ישראל ושתהא חזרתי לאוטו כביאתי – ללא חטא".

אני חייב לספר לך סיפור אחרון: פורים האחרון היה מדהים. היו הרבה הופעות, אבל בחג עצמו הייתה לנו סעודה עם אשתי והילדים. ישבנו ואכלנו, אני שתיתי ושמחתי ושרנו. ואז היה בא לי שכולנו נתפלל. אמנם הילדים שלי עשו איתי התבודדות בחצות לילה כמו שנהגנו ואפילו הבת שלי באה להתבודדות, אבל אז באותו הרגע בסעודה היה בא לי שנתפלל ממקום אחר. לא ברור מאיפה השם יתברך הוריד לי את המחשבה הזו

שמתי בפלאפון ביט (מוזיקת רקע בסיסית שכוללת בעיקר קצב. א.ט.) והתחלתי לאלתר ולדפוק פרזות של דיבור חופשי, פריסטייל, במשך שתי דקות של תפילה. הילדים היו בהלם. אמרתי לבת שלי: עכשיו תורך. היא נכנסה לזה. המצאתי פזמון – לחן על המקום למילות הפסוק 'קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת' וככה היה שם לופ של קרוב לחצי שעה שכולם כולם מתפללים ושרים. אחרי שכל אחד סיים את הפריסטייל שלו – כולם שרים את הפזמון ביחד. זה היה מדהים. אתה רואה ילדים מתפללים: זה מתפלל שחברים לא יציקו לו וזה מתפלל שיקבלו אותו לישיבה. ילדה בתיכון אומרת: הלוואי שיהיה לי בעל צדיק – מאיפה זה בא לה לראש? אני אומר לך: לא היה דבר מרגש מזה, זה שיא הרגש. אם מישהו מצליח להתפלל מוזיקה, זה הדבר הגבוה באמת. אמרתי לעצמי: תראה את הילדים שלך מתפללים בהכי אמיתי שיש, זכיתי במתנה לדבר הזה – איזו מתנה זו. ואז חשבתי מה קורה לקדוש ברוך הוא כשאנחנו מתפללים. איזה אושר בשמיים. אם אני כאבא הייתי כל כך מאושר – אז מה קורה שם כשאנחנו מתפללים. דמעתי ודמעתי ושרתי עם הילדים. זו הייתה חצי שעה של תפילה שלא תישכח לי מהלב בחיים. 

אז אם אפשר לסכם את כל הממדים של ההצלחה, מה הטיפ? תפילה. זה חלק מ'המכיר את חלומו' בלברר את הרצון מתוך הפנטזציה, את האמת מתוך החשק.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן