העיירה פלשצניץ, השוכנת ליד מינסק, הייתה בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה חממה של חסידות ועבודת השם, כאשר בצילם של זקני החסידים בקהילה, גדלו דורות של עובדי השם, יראים ושלמים.
אחד מהמפורסמים שבין יוצאי הקהילה, אם לא המפורסם שבהם, היה המשפיע הרב מנחם מענדל פוטרפס זצ"ל. ר' מענדל, כפי שכונה בחיבה מהולה בהערכה, נולד בעיירה בשנת תרס"ח. זמן קצר לפני לידתו חלה אביו במחלת הטיפוס שהשתוללה באותה עת ברוסיה, וממנה נפטר. לאחר שנולד, נקרא הבן על שם אביו, שאותו לא זכה להכיר.
מכורח הנסיבות הטראגיות גדל הילד בביתה של סבתו, רחל לאה. באותו זמן, הנהיג את עדת חסידי חב"ד האדמו"ר הרש"ב, רבי שלום דובער, שהתגורר בעיירה ליובאוויטש. בין הסבתא לבין הרבנית שטערנא שרה, רעייתו של הרבי, נקשרו קשרי ידידות והסבתא נהגה לנסוע מדי פעם לליובאוויטש ולבקר בביתם של הרבי והרבנית.
בשנת תרע"ה, כאשר מלאו לר' מענדל שבע שנים, הביאה אותו סבתו עמה לליובאוויטש, שם הם נכנסו יחד ליחידות אצל הרבי. לאחר שתיארה הסבתא את הרקע הכואב של הילד וביקשה מהרבי לברכו, נענה הרבי ואמר: "שתהיה יהודי ירא שמים, ומתוך אריכות ימים ושנים".
בשנים שלאחר מכן זכה ר' מענדל להיכנס כמה וכמה פעמים ליחידות אצל הרבי, כשהפעם האחרונה הייתה בחודש תשרי תר"פ, עת היה בגיל 12, כחצי שנה לפני הסתלקותו של הרבי.
בשלהי אותה שנה החל ר' מענדל ללמוד בישיבת תומכי תמימים החב"דית בעיר קרמנצ'וג. זמן קצר לפני כן התחוללה המהפכה ברוסיה, והקומוניסטים שעלו לשלטון הכריזו מלחמת חורמה כנגד כל מה שריח דת נדף ממנו. הישיבה הופעלה בצורה מחתרתית על מנת לחמוק מעיניה של הבולשת האכזרית, הנ.ק.וו.ד. (ששינתה את שמה בהמשך לסוכנות הק.ג.ב. הידועה).
ואכן, שנים מעטות לאחר שהחל את לימודיו, נחשפה הישיבה על ידי השלטונות והתלמידים, בהם ר' מענדל, נאלצו לברוח ולעבור ללמוד בישיבות מחתרתיות אחרות שהפעילו אחיהם החסידים. במהלך התקופה הבאה למד ר' מענדל בישיבות שהופעלו בחרקוב, ויטבסק ונעוול.
לאחר שסיים את חוק לימודיו, התמנה ר' מענדל בשנת תר"צ למשפיע ומשגיח בישיבת תומכי תמימים המחתרתית ביקטרינוסלב, אך זמן מה לאחר מכן התגלתה גם ישיבה זו לשלטונות, ותלמידיה ברחו והתפזרו בין ישיבות מחתרתיות שונות.
למען החזקת המוסדות
לאחר שנשא ר' מענדל לאשה את בתו של החסיד ר' בן ציון רובינסון, החל להתפרסם שמעו בין עסקני החסידים ומנהלי רשת הישיבות ותלמודי התורה המחתרתיים, כחסיד כשרוני המלא התמסרות ונתינה לדרכה של תנועת החסידות. משום כך, זמן קצר לאחר חתונתו הוצע לר' מענדל להירתם ולסייע לרשת המוסדות, על מנת לבסס את מעמדה הכלכלי שהיה בכי רע.
ר' מענדל לא היסס ונרתם תכף למשימה המורכבת. הוא החל לעסוק במסחר מתוך מטרה להעביר את הרווחים להחזקת המוסדות, בעוד הוא ומשפחתו יסתפקו במזון ומצרכים מינימליים. בעיסוקו זה ראה ר' מענדל ברכה גדולה, הודות לכישרונותיו ומאמציו העילאיים.
מסופר כי באחת הפעמים, לאחר שהצליח ר' מענדל בעסקה כלשהי וזכה לרווחים נאים, הפציר בו אחד משותפיו כי אל לו לתת את הרווחים כולם לידי המוסדות, וכי נכון יהיה אם ישמור לעצמו מעט מן הרווחים, על כל פנים "מעשר", על מנת שיהיו לו ולמשפחתו, שכן אין לדעת מה ילד יום. לאחר מסכת של לחצים נכנע ר' מענדל, נטל סכום מסוים מהכספים והטמין אותו באדמה, ליום סגריר.
כמה ימים לאחר מכן סיפר ר' מענדל לאותו השותף, כי בלילה שלאחר המעשה הוא התהפך מצד לצד ולא הצליח להירדם, כשבראשו עברה המחשבה – "לבחורי הישיבה אין מה לאכול, ואני קובר לעצמי כסף?!".
לא יכול היה ר' מענדל להתאפק, קם ממיטתו והלך למקום בו הטמין את הכספים, חפר והוציאם ממחבואם, ורק לאחר שהעבירם ליעדם שב לביתו לישון בשקט ובשלווה את שנת הלילה.
מסירות נפש ואהבת ישראל
במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר כוחות הנאצים פלשו לרוסיה והתקדמו לכיוון מוסקבה, נמלט ר' מענדל יחד עם בני משפחתו ושם פעמיו לסמרקנד, עיר באוזבקיסטן שהייתה באותו זמן חלק מברית המועצות, שם מצא ר' מענדל פליטים רבים, בהם גם חסידים שנמלטו מבתיהם בפולין. ר' מענדל נטל על עצמו להקים ולתחזק מוסדות יהודיים בעיר, על מנת למלא את צרכיהם הרוחניים של הפליטים.
לאחר שהסתיימה המלחמה, נוצר בברית המועצות מצב בעייתי, שכן פליטים רבים חצו במהלך המלחמה את הגבול מפולין הכבושה אל תוך ברית המועצות, וכעת עלה הצורך לאפשר להם לחזור לבתיהם. לכן נקבע כי כל אזרח שיציג אישור כלשהו המוכיח כי הוא אזרח פולני, יזכה להיתר חריג לחצות את הגבול ברכבות משא שייחדו הסובייטים לשם כך.
הייתה זו הזדמנות פז עבור החסידים להיחלץ מחומות רוסיה אל ארצות החופש, שכן במצב רגיל היו השלטונות הקומוניסטיים, שהשליטו דיקטטורה עריצה ברחבי ברית המועצות, נוהגים ביד קשה אל מול בקשות אישור ההגירה מהמדינה, כשלעיתים קרובות עצם הגשת הבקשה להגירה הייתה עלולה לעלות לכדי חשד בבגידה, כשהעונש על כך היה סילוק ממקום העבודה, במקרה הטוב, ואף מאסר או עונשים חמורים יותר, במקרה הפחות טוב.
ר' מענדל, יחד עם קבוצה של חסידים מסורים, נרתמו מיד למשימה. הם הקימו ועד פעולה שישב בעיר לבוב, ממנה יצאו הרכבות לפולין ואליה הגיעו החסידים שביקשו להימלט אל מעבר למסך הברזל. במסגרת פעילותם, הנפיקו עבור אותם חסידים מסמכים מזויפים המוכיחים את היותם אזרחים פולנים שנמלטו במהלך המלחמה.
הדבר היה כרוך בסכנת נפשות עצומה, שכן די היה בטעות קטנה וחשדם של סוכני הבולשת שארבו בכל פינה היה מתעורר, ומשם קצרה הייתה הדרך למעצר מיידי, על כל המשמעויות המסוכנות שבדבר.
בהתמסרות ובהקרבה עצומה המשיכו ר' מענדל וקבוצת החסידים שאיתו להפעיל את ועד ההצלה, כשבדרך זו הצליחו להוציא מאות חסידים ובני משפחותיהם מן המיצר אל המרחב. מלבד המאמצים וההקרבה האישית, הם נדרשו גם להשיג כספים רבים לשם ביצוע המשימה, בעיקר עבור דמי "לא יחרץ" שעברו לידי הפקידים השונים.
והנה לא ארכו הימים, והשלטונות החליטו לעצור את ההיתר שניתן לאזרחי פולין לעבור את הגבול. הלחץ על חברי ועד הפעולה הלך וגבר, כשרבים ביקשו להימלט ברכבות האחרונות ולהגיע בעור שיניהם מהסער הסובייטי אל חוף מבטחים.
כשהגיע תורה של הרכבת האחרונה, היה ברור למי זכות הקדימה לעלות עליה ולהצטרף לבורחים – כמובן, לחברי ועד ההצלה. ואכן היו מהם שהגיעו למסקנה כי כך נכון לעשות, אך לא ר' מענדל. הוא עמד על כך שכל עוד ישנם חסידים המבקשים להימלט וביכולתו לסייע להם – הוא יישאר בברית המועצות, יהא המחיר אשר יהא.
כך קרה שר' מענדל, שמתוך מסירות נפש עצומה הציל רבים וטובים משלטון הרשע, נשאר בעצמו מאחורי מסך הברזל כשהוא מקריב עצמו שוב לטובת הכלל.
דרכים בעבודת ה'
זמן מה לאחר מכן, הזדמנה לר' מענדל אפשרות לברוח מברית המועצות בצורה אחרת. אולם כאשר הגיע סמוך לגבול נתפס בידי אנשי המשטרה החשאית, שבידיהם היה כבר מידע רב על מעשיו הבלתי חוקיים. הוא נחקר בעינויים קשים, אולם אף בעת חקירותיו, כשעתידו היה נראה שחור משחור, היה ר' מענדל איתן בדעתו ושלם בהשקפתו.
בתקופה המדוברת ישב על כס נשיאות חב"ד בנו וממשיך דרכו של האדמו"ר הרש"ב – האדמו"ר הריי"צ, רבי יוסף יצחק, שניצל מהתופת בעמק הבכא האירופאי והגיע לארצות הברית. טענתו של ר' מענדל לחוקריו הייתה שאין לו כל רצון לבגוד במדינה או בשלטון, אלא כל חפצו הוא רק לפגוש את הרבי הנמצא מעבר לים, היות וכפי שהצהיר – הוא אינו יכול לחיות ללא הרבי.
"אילו היה הדבר הפוך, שהרבי היה יושב ברוסיה ואני בארצות הברית", אמר לחוקרים, "גם אז הייתי עושה הכל, אפילו אם הדבר היה כרוך בעבירה על החוק, על מנת להיכנס לברית המועצות ולהתראות עם הרבי".
מובן שהדברים לא הרשימו יותר מדי את אנשי הבולשת, והוא הועמד למשפט בפני שלושה שופטים, בו נגזרו עליו שמונה שנות מאסר וגלות עם עבודות פרך בערבות סיביר.
לימים סיפר ר' מענדל על מאורע מפעים, שמימי, שארע לו בתחילת מאסרו. היה זה לאחר ששמע את פסק הדין החמור שנגזר עליו. אז, כאשר כבר סיים לעסוק במחשבות מה לספר בחקירותיו ומה לא, התפנה להרהר במצבו העגום.
לפתע נזכר ר' מענדל בהתבטאות מיוחדת שאמר הרבי, כי כל חסידיו הנמצאים בברית המועצות "שיתעצמו במחשבה עלי – אתעצם במחשבה עליהם". וכך, מיד כשמצא רגע של שקט, עצם ר' מענדל את עיניו והרהר במחשבתו כאילו הוא כותב מכתב לרבי ומתאר בו את העובר עליו.
כעבור שנים, לאחר שכבר יצא מברית המועצות, נודע לר' מענדל שבאותו יום ממש נתקבל בביתו של בנו המתגורר בלונדון מברק מהרבי הממוען אליו, ובו נכתב "המברק התקבל"…
ללמוד מכל דבר
טבע האדם הוא, שבהיקלעו למצב קשה יביט כל העת על הצדדים הרעים והמעציבים שבו, ובמקרה הטוב ינסה להתנחם בכך שהעתיד יהיה טוב יותר. לא כך ר' מענדל. ר' מענדל החליט כי לאורך המאסר, מכל דבר שעובר עליו ינסה ללמוד ולהבין הוראה כלשהי בעבודת ה'. שהרי הכל בהשגחה פרטית.
באחד מסיפוריו המוכרים, תיאר ר' מענדל את אחד האסירים ששהו עמו במחנה. אותו אסיר סיפר לסובבים כי לפני מאסרו שימש כלוליין וביצע תרגילי אקרובטיקה מרהיבים, ואחד מהם היה הליכה על חוט המתוח בין שתי נקודות בגובה רב.
שאר האסירים סירבו להאמין לדברים, והאסיר-לוליין התחייב כי ביום שישוחרר, ובכפוף לאישור המפקדים, יראה לכולם את יכולותיו בתחום.
ואכן, בהגיע יום שחרורו, קיבל האסיר את האישור, מתח חבל בין שני עצים גבוהים ולמול עיניהם המשתאות של האסירים והסוהרים, הלך לאיטו על החבל מקצהו האחד לקצהו השני בלי ליפול.
כשוך תשואות הקהל וקריאות העידוד, פנו כמה אסירים ללוליין בשאלה – כיצד באמת הצליח לעשות דבר שכזה? הרי החבל גבוה והסכנה גדולה.
השיב הלוליין ואמר שיש כלל ברזל אחד: "כאשר אתה על החבל, אסור לך להביט למטה ולראות באיזה גובה אתה עומד. אסור לך להתייחס לתשואות הצופים וגם לא לחשוב על הסכנה. משימתך היא להתמקד במטרה הנמצאת בקצהו השני של החבל, ולהתעלם מכל השאר".
פעמים רבות היה ר' מענדל מספר את הסיפור, ומדגיש את ההוראה אותה למד ממנו: כאשר היהודי עושה את מה שמוטל עליו לעשות, אל לו להביט על הקושי המתלווה לכך או להתייחס למי שמזלזלים בו ובכוונתו. עליו להתמקד במטרה ורק כך יצליח.
בהזדמנויות אחרות היה ר' מענדל מספר על מעשה נוסף שארע בין כותלי הכלא.
אחד מהכללים עליהם הייתה הקפדה יתרה בבית הסוהר, היה האיסור לשחק בקלפים. אולם האסירים הבריחו קלפים ושיחקו בהם. במהלכו של משחק קלפים אסור, נכנס לחדר במפתיע אחד מהסוהרים בשביל לתפוס את המשחקים 'על חם', אך לתדהמתו התברר שאין כל קלפים בסביבה.
לאחר חיפוש מדוקדק בחפציהם של האסירים, נכנע הסוהר ויצא מן החדר. בן רגע שבו הקלפים ממקומם המסתורי והאסירים המשיכו לשחק בהנאה.
ר' מענדל, שהמעשה המוזר התרחש לנגד עיניו, פנה לחבורת האסירים וביקש להבין את פשר הדבר.
כשחיוך מנצח על פניהם הסבירו לו האסירים שהם כַּיָּסִים מקצועיים, ותכף כשהסוהר נכנס לתא הם מחביאים את הקלפים בכיסו של הסוהר עצמו. שם, בוודאי, הסוהר לא חושב לחפש. מיד כאשר הסוהר מתכוון לצאת, הם שולפים במיומנות את הקלפים מכיסו וממשיכים לשחק…
"ההוראה מכך ברורה", היה אומר ר' מענדל. "אדם יכול לחפש את בעיותיהם של האחרים, ובכך לתלות את חסרונותיו שלו. אולם האמת היא שהחיסרון המשפיע יותר מכל על האדם – הוא החיסרון שלו ולא של הזולת".
החלטה איתנה
עוד החליט ר' מענדל מיד בתחילת מאסרו, כי אל לו לתת לרוחו להישבר. יעבור עליו מה, הוא לא יעבוד בשבת ולא יתגאל במאכלים שאינם כשרים.
כך קרה שכבר ביום הראשון לשהותו במחנה העבודה, כאשר עמד לראיון הקבלה בפני פקידי המחנה, הצהיר כי הוא אינו מתכוון לעבוד בשבת. לא. הוא לא תירץ זאת בכך שהוא חולה או בכל הסבר אחר, אלא אמר את הדברים כפי שהם: הוא יהודי. אסור לו לעבוד בשבת. נקודה.
כמובן, הפקידים לא קיבלו בהבנה גדולה את עמדתו הנחרצת של ר' מענדל, ומיהרו להבהיר לו מהי המשמעות של אי ציות להוראות במחנה עבודה קומוניסטי. בדרך כלל, לא היו צריכים הפקידים להרחיב הרבה לפני שהאסיר הבין במה מדובר.
לא כך ר' מענדל. למשמע איומיהם של הפקידים הוא הודיע להם נחרצות – "אתם יכולים להרוג אותי. אני בשבת לא עובד, ויהי מה!".
הפקידים נדהמו למראה התוקף בו הציג ר' מענדל את דעתו ועמדתו האיתנה, ולמרבה הפלא החליטו להשלים עם הודעתו ולאפשר לו שלא לעבוד בשבת.
לימים סיפר ר' מענדל את הסיפור לתלמידיו בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, והפטיר ש"כנראה הדברים נאמרו באמת ובתוקף אמיתי, ולכן הם פעלו את פעולתם".
התרחשות דומה אירעה לר' מענדל, כשהפעם הייתה זו החלטתו לאכול אך ורק מזון כשר. היה זה באחת התקופות הקשות בברית המועצות, כשלאנשים לא היה דבר להכניס לפיהם ורבים מתו ברעב. גם ר' מענדל, כמו אחרים במחנה, סבל קשות מרעב ועמד בפני סכנת נפשות.
יום אחד הגיע למחנה משלוח יקר המציאות – חבית דגים. ר' מענדל בדק היטב, מצא שהדגים כשרים והתכוון לקחת מהם ולהשביע את רעבונו. אולם לפתע שם לב כי החבית מצופה בנוזל מבריק, מה שמלמד על כך שהיא ככל הנראה נמרחה בשומן שייתכן ואינו כשר.
כאן החלו הספקות להתעורר בלבו. מחד, התפתה לטעום מהדגים ולהחיות את נפשו, שכן הדגים עצמם כשרים הם והשומן הוא רק טפל. מצד שני, זכר ר' מענדל את הדין ש"דבר המעמיד" אינו בטל אפילו באלף, ושומן זה הוא הרי "דבר המעמיד".
בעודו מתלבט ומתחבט בינו לבין עצמו, כשמעל מרחפת המחשבה שיתכן ומדובר בפיקוח נפש ולכן מותר לו לאכול, נזכר ר' מענדל באמירה מפורסמת של האדמו"ר הזקן, כי "מוטב לא לאכול טריפות, אפילו במחיר של הפסד העולם הבא".
בו במקום החליט ר' מענדל כי הוא לא יגע ולא יטעום מהדגים, ויהי מה.
כזה היה, לוחם עיקש וחדור מטרה. יהודי שאין לו בעולמו אלא אך ורק קיום רצון הבורא, בכל מחיר ובכל מצב.
היציאה אל החופש
לאחר שסיים לרצות את שמונה שנות המאסר שנגזרו עליו, ניסה ר' מענדל כמה פעמים לקבל אשרת יציאה מברית המועצות, כשבכוונתו לצאת לאנגליה ולהתאחד שם עם בנו ר' בערל, אך פעם אחר פעם נדחתה בקשתו על הסף.
למאמצים להשגת אשרת יציאה עבורו הצטרפו רבים שהפעילו מסכת לחצים על גורמי שלטון במדינות המערב שהיה באפשרותם להשפיע על מקבלי ההחלטות בברית המועצות. שנים ספורות לפני כן הסתלק האדמו"ר הריי"צ ואת מקומו מילא חתנו, כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל, שהיה מעורב אף הוא במאמצים לחילוצו של ר' מענדל.
מאמצי שיא התנהלו כאשר נודע שראש הממשלה הבריטי דאז, מר הארולד ווילסון, עומד לבקר בברית המועצות ולהיפגש עם המנהיג הקומוניסטי ניקיטה חרושצ'וב. לרב אלחנן ליף, ששימש כאחד מראשי אגודת ישראל בבריטניה, הייתה אפשרות להשפיע על ראש הממשלה, ובברכת הרבי הניח על שולחנו של מר ווילסון בקשה ללחוץ על ההנהגה הסובייטית להנפיק עבור ר' מענדל אשרת יציאה לצורך "איחוד משפחות".
נושא הסירוב המתמשך של הסובייטים להעניק אשרות יציאה לצורך איחוד משפחות, עלה כבר בעבר בשיחתו של ראש הממשלה עם המנהיג הרוסי, שעמד על כך שהשלטונות בארצו אכן נותנים היתרים שכאלה. כעת הייתה זו הזדמנות עבור מר ווילסון להוכיח שישנן בקשות שלא אושרו. ואכן, למנהיג הרוסי לא נותר מה להשיב, וזמן קצר לאחר הפגישה קיבלו כמה משפחות היתרי יציאה לצורך איחוד משפחות, בהן משפחתו של ר' מענדל.
ביום ד' בכסלו תשכ"ד יצא ר' מענדל בטיסה ללונדון, לביתו של בנו. מובן כי הדבר הראשון בו החל לעסוק היה להשיג אישור כניסה לארצות הברית, על מנת שיוכל לנסוע לרבי.
ואכן, לאחר שהתקבל האישור המיוחל, עלה ר' מענדל על מטוס וביום י"ט בכסלו הגיע לארצות הברית.
במהירות ובהתרגשות נסע ל-770, בית הכנסת ובית המדרש של הרבי. שנים של השתוקקות, ציפייה וכמיהה התנקזו לאותם רגעים ספורים בהם עמד ר' מענדל בבית הכנסת, כאשר ירד הרבי לתפילת ערבית וחלף על פניו.
משהבחין בו, נתן בו הרבי מבט חודר ועמוק, בוחן, כשר' מענדל אפוף התרגשות עזה ומזדעזע כולו, מתקשה להאמין שאכן הרגע לו ייחל, ציפה והתפלל כל השנים, הגיע.
ר' מענדל, שהקריב את גופו ונפשו על מנת שלא תכבה גחלת היהדות בברית המועצות, ושכל ימיו חלם על הרגע הנכסף הזה, זכה להיכנס פנימה אל חדרו של הרבי, כשכולו רטט ואימת קודש.
במהלך היחידות, ביקש ממנו הרבי לספר לפרטי פרטים את הקורות עימו ואת השתלשלות הדברים במאסרו וימי גלותו.
שלילת העצבות
חיי סבל היו חייו של ר' מענדל. מלבד הייסורים, המאסר והשעבוד שהיו מנת חלקו עת עסק בהפצת היהדות ברוסיה הקומוניסטית, נוספו עליו קשיים רבים. את אביו שעל שמו נקרא, לא הכיר. מתוך ששת הילדים שנולדו לו, ארבעה נפטרו בילדותם ברוסיה, ואילו אחת נהרגה בתאונת דרכים בשנת תשל"א, כשהיא מותירה אחד-עשר יתומים שר' מענדל ורעייתו התמסרו לגידולם.
בין חסידים מפורסם הסיפור שכאשר בנו הנוסף, ר' בערל, חלה בעודו ילד והיה במצב קשה, התפלל ר' מענדל עליו וביקש שבזכות זה שאף פעם לא הקדים לצאת מהתוועדות חסידית לפני שהסתיימה, יבריא בנו ויחיה. ואכן כך היה – בנו ר' בערל הבריא והאריך ימים.
אך טבעי הוא שאדם שכל חייו סבל, יתמות ושכול, המגדל את נכדיו היתומים, יהיה שרוי בעצב ויתמרמר על מר גורלו.
לא כך היה ר' מענדל. השמחה הייתה דרך חיים עבורו כשהוא שולל את העצבות מכל וכל. בכל עת חזר והסביר כי על פי תורת החסידות – העצבות, איזו שתהיה, מגיעה רק מעצת היצר.
את השמחה שהייתה לו הוא לא הותיר לעצמו אלא הקרין אותה אל כל סובביו. ר' מענדל היה איש שמח במהותו, כשכל רואיו לא יכלו שלא להתפעל מכך שעל אף הצרות הקשות שחווה, לא נפל לעצבות אלא הוסיף לשמוח ולשמח.
לזכור ולא לשכוח
בשנת תשל"א נפטר לבית עולמו רבי שלמה חיים קסלמן זצ"ל, המשפיע האגדי בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד. זמן מה לאחר מכן הורה הרבי לר' מענדל למלא את מקומו של ר' שלמה חיים ולהתמנות למשפיע בישיבה.
במקביל לתפקידו כמשפיע החל ר' מענדל לפעול רבות בענייני הכלל, בהם הקמת תלמוד תורה על טהרת הקודש, נסיעות מעבר הים כדי לסייע באיסוף כספים להחזקת מוסדות החינוך ועוד.
אולם, על אף ענייני הכלל הרבים בהם עסק, רבים זוכרים אותו כמשפיע בעל אישיות ייחודית והשקפה חדה כתער, שכל כולו ביטול לרבי ושאיפתו היא אך ורק למלא את הנדרש ממנו בצורה המושלמת ביותר.
המיוחד אצל ר' מענדל היה שדבריו לא נאמרו כמחשבות והגיגי דעות בעלמא. דמותו זעקה את הדברים אותם אמר והחדיר בתלמידיו. כיהודי שמסר את כל כולו למען השלמת הכוונה העליונה, ועבורה הקריב את כוחו, מרצו וחירותו, היה ר' מענדל מגדלור חי המכוון את כל רואיו לדרך האמת בצורה הנובעת מעומק הלב, ודברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם.
בכל עת חזר ואמר לשומעי לקחו, שיש להקפיד על כך שהתפילה לא תיראה כמשא כבד חלילה, אלא חשוב להאריך בה, להתבונן במהותה ובתוכן מילותיה, וזאת לאחר לימוד מעמיק בתורת החסידות ומתוך כוונה ורצון פנימי להתקרב לאמת ולגרום לה להאיר בנפשנו.
וכמו בימים הקשים מאחורי מסך הברזל, גם בארץ הקודש שם ר' מענדל דגש על הפצת היהדות, כשהוא עצמו מקפיד לצאת בתדירות גבוהה ל"מבצע תפילין" בעיר הסמוכה, ראשון לציון. באחת הפעמים בהן הציע ליהודים להניח תפילין, אמר לו מישהו בצורה ברורה שאינו מעוניין בכך, שכן הוא "אינו מאמין". ר' מענדל לא היסס וענה לו בפשטות: "לי לא תספר סיפורים. אתה מאמין, ועוד איך…".
לקראת חודש תשרי תשנ"ה טס ר' מענדל לארצות הברית על מנת לשהות ב-770 בחודש החגים. בדרכו הוא עצר בביתו של בנו בלונדון, שם נפל למשכב ובד' תמוז אותה שנה, נפטר.
בעיני רבים שהתחנכו על ברכיו או שהתחממו מקריאת קורות חייו ומסריו, ר' מענדל הוא מהות של חסיד אמת, מהות שהתבטאה בכל פרט בחייו. כל אישיותו ביטאה שמחה בחלקו ורצון עז לעשות את המוטל עליו, מהדבר הקטן ביותר ועד לגדול ביותר, ובכך להפוך את העולם לדירה מתאימה לו יתברך.
