"מראש חודש אלול, אפילו ממוצאי תשעה באב, אני כבר מתחילה להתרגש והלב שלי מתחיל לדפוק, אבל זה לא תמיד היה ככה", מספרת תמר נזרי, מאמנת אישית ואמא לשמונה מהיישוב עמיחי. "ימי התשובה זו תקופה יקרה מאוד לליבי, גם בגלל ההתחדשות שהזמן הזה מביא אתו, וגם כי אני קשורה אליהם באופן אישי כי נולדתי בחג ראשון של סוכות. אני רואה את המהלך של החגים כמהלך שמוביל אותנו אל שמחת חג הסוכות, שהיא בעיניי שמחת עשיית השינוי בפועל, במו ידינו, בבניית סוכה ונטילת לולב. אחרי שעברנו את יום כיפור שהוא מעין עולם הבא, כשהרגשנו איך הנשמה כמעט יוצאת מרוב השתוקקות, מגיע הזמן שבו אנחנו מורידים את כל העוצמה הזו לרמה המעשית.
"אני זוכרת את המהפך שקרה לי", היא משתפת קצת ממערכת היחסים שלה עם היום הקדוש, "ממצב של רצון שהימים האלה כבר יעברו והתפילות כבר ייגמרו, למציאות של רצון גדול להיכנס לתוך התפילה ולעבור שם מסע. היום אני ממש מחכה ליום הכיפורים. אני מרגישה שלהיכנס לתפילה ארוכה זה כמו להיכנס לתוך מסע שיש בו ציפיות ואכזבות, ולפעמים גם שעמום… יש בו פתיחת לב גדולה, בכי, השתוקקות וכיסופים. וכשמגיעים לסוף וכולם שרים ביחד: 'יהא שלמא רבא, מן שמיא, וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל', אני מרגישה שאנחנו ציבור שעבר עכשיו יחד מרתון, או מסע מים-אל-ים. וזו שמחה גדולה.
"בילדותי הייתי באה עם אמא שלי לתפילה, ולפעמים הייתי קצת נבוכה לידה כשהיא הייתה שרה מכל הלב, בלי להסתכל מסביב אם מישהו מביט בה. היא פשוט נהנתה, וזה היה מורגש. אני חושבת שכשאת רואה את אמא שלך נהנית מלהתפלל, זה גורם לך בסופו של דבר גם לאהוב את התפילה. האמת שעוד לפני שהייתי הולכת עם אמא, הייתי הולכת לתפילה עם אבא", היא נזכרת פתאום בעוד פרט חשוב שהשפיע עליה. "אנחנו ארבע בנות, אני הבכורה. והתמדתי במנהג הזה עד השלב שכבר לא היה מתאים שאכנס לעזרת גברים. שני ההורים שלי אוהבים להתפלל. אבא שלי תמיד היה חזן, וכל השבת וכל החגים היו מנגינות של תפילה ושירים. אני חושבת שפשוט גדלתי ליד הורים מתפללים".
בואי נדבר קצת על תשובה. כמאמנת אישית שעוזרת לאנשים לעשות שינויים חיוביים בחיים, איפה הנושא הזה פוגש אותך?
"המילה תשובה פשוט מעוררת בי אושר", תמר עונה בהתרגשות, "בגלל שזה עיקר העיסוק בחיים שלי. לעזור לאנשים לעשות שינוי, זה בעצם לעזור להם לעשות תשובה. גם בימים אלו", היא מזהירה מפני הסכנה הרוחנית שעלולה לארוב לנו, "תשובה יכולה להישאר רעיון תיאורטי, בין אם אנחנו מדברים על העול שבתשובה, ובין אם על הנועם שבה. אבל ליצור את התשובה בפועל, זה בעצם ליצור את השינוי שאני רוצה, ולצמצם את הפערים בין המציאות הנוכחית שלי לבין המציאות הרצויה לי. וכשיש לנו כלים לעשות את זה, זה כיף גדול.
"ברוך ה' אני זוכה כבר כמעט עשרים שנה ללמד את הכלים האלה, ובעיניי זה פשוט מרגש שיש לנו בחיים את הרעיון הזה של תשובה, ויש לנו גם פרקטיקה איך באמת לשנות. אני יודעת את זה מהחיים שלי. עשיתי הרבה שינויים וצמצמתי הרבה פערים. במילים אחרות, אני יכולה לומר שעשיתי תשובה במובנים רבים, וזה לא נגמר לעולם. אני ממש זוכה לראות את התשובה מול העיניים, את השינויים שחלים. לכן זה ממלא אותי באושר, כי זה פשוט לחוות במציאות את המילים של רבי נחמן: 'אין ייאוש בעולם כלל'. תמיד אפשר לתקן".
אז איך עושים את זה בתכלס? תמר מסבירה את הצעד הראשון בתהליך: "השינוי מתחיל קודם כל בזיהוי של הרצון. זה נשמע פשוט, אבל יש כאן חידוש. כי בדרך כלל כשבן אדם מגיע עם קושי, כלומר: עם רצון לתקן ולעשות שינוי, הוא לא מדבר על מה הוא רוצה, אלא על המציאות הנוכחית שהוא לא מרוצה ממנה. נשים מגיעות אליי ואומרות, למשל: 'אני כבר לא יכולה שהזוגיות היא כזאת מאתגרת!', 'אני לא מצליחה להפסיק לאכול', 'אני לא מתפללת כמו שהייתי רוצה…'. ואז אני שואלת אותה: 'תגידי, מה היית רוצה שיהיה?' עצם הדיבור על הרצון כבר יוצר מציאות חדשה בנפש. בדרך כלל היא עוצרת ואומרת: 'רגע, לא חשבתי על זה!' אז על מה היא חשבה כל הזמן? על הבעיה. לעצור ולחשוב מה אני רוצה שיהיה, ולהיות לרגע ברצון, זה דורש מאיתנו ליצור ציור פנימי חדש בנפש שלנו, לתכנת מחדש את החשיבה שלנו. הרב קוק אומר שהרצון הוא יסוד החיים. אז הבסיס של התשובה הוא לדעת קודם כל לאן אני רוצה להגיע.
"לפעמים אני עושה שינוי כל כך גדול שאני כבר לא זוכרת את 'תמר הישנה'", היא אומרת, ומספרת סיפור שממחיש את כוחו העצום של השינוי. "לפני כמה חודשים השתתפתי בפודקאסט של מאיר שרפר, ואחרי שיחת ההכנה שעשינו הוא שאל אותי אם ארצה לדבר על התמודדויות של מופנמים. שאלתי אותו למה הוא מתכוון, ואם הוא חושב שאני מופנמת, והוא ענה שלדעתו כן. פתאום קלטתי שבאמת אני מופנמת. זאת אומרת, ידעתי את זה, אבל אני כבר כל כך הרבה שנים יוצרת קשרים עם החוץ ומביאה את עצמי לקדמת הבמה, ששכחתי שבכלל הנטייה הטבעית שלי היא להגיע למקום ולא לדבר עם אף אחד, ושבפשטות הרצון שלי הוא לקרוא, ללמוד, לעשות התבודדות, לנגן בגיטרה ולהיות עם עצמי עוד ועוד, עד אינסוף. אלה כמובן לא המקומות שבהם אני צומחת, אבל אלה המקומות הטבעיים שלי. כל מפגש עם החוץ הוא דבר שדורש ממני, אבל עשיתי שינוי כל כך גדול עד שאני כבר לא מזהה את עצמי כמופנמת".
לרוץ אל ה'
"אבל מה עושים כשרוצים לעשות הרבה דברים טובים, אבל פשוט עייפים ואין כוח?" אני שואלת את תמר שאלה מהרהורי ליבי, שמבוססת על סיפור אמיתי… "אין כוח זו אחת הבעיות הכי גדולות", היא עונה בטון מלא אנרגיה, אך משתתף בצער בו זמנית. "כי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו צדיקים, כולנו יודעים את התורה, אבל אם אין לנו כוח, אז נישאר בטטות שפשוט יושבות על הספה ונמצאות בוואטסאפ ובפייסבוק ולא עושות כלום. ולכן 'אין כוח' הוא הדבר בה"א הידיעה, ואחד הדברים הראשונים שצריך לעבוד עליו הוא מצב האנרגיות שלנו.
"'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד' זה במילים אחרות לדאוג לאנרגיות שלנו. 'כי בשמחה תצאו' – על ידי השמחה יוצאים מכל הגלויות, כי השמחה מעלה את האנרגיה. אז הדבר הראשון שאני עובדת עליו בחיים, והוא מבחינתי בסיס לתשובה, זה לדאוג להיות באנרגיות גבוהות. זה בידיים שלנו!" היא מדגישה באופן חד משמעי. "ואיך עושים את זה? זה מאוד אישי. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה מעלה לנו את האנרגיות, ולהכניס 'עוגני כח' בחיים שלנו.
"אני למשל יודעת שפעילות גופנית זה דבר שאני צריכה אותו כמעט כל יום", היא אומרת לשם הדוגמה, "ובימים שדורשים יותר, כמו היום למשל כשאני עומדת להוציא ריטריט לנשים של שלושה ימים, אני קמה בבוקר עם חששות והמון תפילה, ואז שואלת את עצמי: 'מה, להתחיל עכשיו בריצה, בבוקר כזה?' ועונה לעצמי באותה נשימה: 'ברור! אם לא בבוקר כזה, אז מתי?' גם באסרו חג של שמחת תורה – יום אחרי פרוץ המלחמה – קמתי, לבשתי בגדי ריצה ויצאתי לרוץ. כי אני צריכה להיות במיטבי, במיוחד בזמנים כאלה שדורשים ממני יותר. אם זה אחרי שקורה חלילה אסון כזה בעם ישראל, אם זה לקראת משימות שלקחתי על עצמי, או אם זה בהורות, בזוגיות, או בכל דבר. כשאני צריכה להיות במיטבי, אני דואגת לעשות את מה שעוזר לי להיות שם.
"לכל אחד יש את העוגנים שלו. יש כאלה שזה מקלחת, יש כאלה שזה התבודדות, זה יכול להיות שיחה עם חבר טוב, שינה, אוכל מזין, או לשמוע שיעור. לפעמים כשאני קצת מדוכדכת", היא מוסיפה, "אני שמה שיעור של הרב שמואל אליהו, ועושה דברים בבית שלא דורשים ממני חשיבה, כמו שטיפת כלים או קיפול כביסה. אחרי 40 דקות אני בן אדם אחר. מה קרה? שני דברים טובים: גם שמעתי תכנים שהרימו אותי, וגם עשיתי פעולות. יש המון ברכה בפעולה".
זה לא סוד שהציפייה וההתרגשות לימי התשובה הגדולים מלווה גם בחששות ואתגרים מסוגים שונים. כשאני שואלת את תמר מה מאתגר אותה, היא עונה תשובה מעט מפתיעה. "אני חושבת שהאתגר הגדול מבחינתי זה לא הצום, אלא החזן. בגלל שאני כל כך אוהבת את התפילה, אז יש לי סוג של תכנית בראש, מה בדיוק צריך לקרות. ואם יש חזן שנניח מאוד מאריך במקום מסוים, או מתחיל מנגינה שלא כולם מכירים, והוא פתאום שר עם עצמו, אז זה קשה לי. רבי נחמן קורא לזה: 'כי תצא למלחמה' – כשאדם רוצה משהו מסוים, והדברים לא מסתדרים לפי רצונו, זו 'בחינת מלחמה'. אצלי זה ממש המקום של הגאווה שאני מרגישה בתפילה, 'אנא אמלוך', הרגשה שאני יודעת מה צריך להיות פה, ואני יודעת איך הדברים צריכים לקרות, ואז למעשה אני לא פתוחה למציאות שמתרחשת.
"האתגר שלי הוא לקבל שכל מה שקורה בתפילה זה רצון ה', שזה בעצם להמליך אותו עליי. וזה לא פשוט", היא משתפת בכנות, "כי האגו מאוד חזק. כשאני מצליחה לעבור את המשוכה הזאת, ולהסכים למציאות האלוקית על כל גווניה, אז אני באמת מצליחה לנכוח, וגם לעבור תהליך משמעותי תוך כדי התפילה. אני עובדת עם האתגר הזה גם דרך האמונות שלי וגם דרך הרגשות שלי. אני מספרת לעצמי, וממש מאמצת את האמונה, שהחזן הזה, או כל מה שקורה, הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות עכשיו. וכשעולה בי כעס אני שמה לב אליו, מחפשת איפה אני מרגישה אותו בגוף. כי דווקא כשנותנים מקום לרגשות אז הם משתחררים ונעלמים.
"פעם הייתי בהלוויה של אמא של חברה", היא ממחישה את העיקרון של העבודה עם הרגשות, "זה היה בימי חול המועד, שבהם נוהגים שלא להספיד. הרב שניהל את הטקס, במקום הספדים התחיל להגיד דבר תורה ארוך מאוד. אני ממש כעסתי, כי באתי לכבד את החברה ולשמוע על אמא שלה, ואם אי אפשר להספיד, נסיים את הקבורה ונלך, אבל מה קשור עכשיו דברי תורה? מכיוון שזה לא יהיה מעשה ראוי ומכבד מצידי לצאת באמצע, נשארתי שם והרגשתי כמו קהל שבוי.
"פתאום התבהרה בי מחשבה: אמרתי לעצמי, 'את חושבת שנכון שיהיה משהו אחר, ואולי את גם צודקת, אבל בפועל מה שקורה עכשיו זה מה שיש. אז יאללה, בואי תעשי עבודה בענווה'. נתתי לעצמי להרגיש את הכעס, התסכול והבאסה, ופשוט התבוננתי על זה. זה היה מדהים. תוך שתי דקות נהיה לי סוויץ' של 180 מעלות, וההתנגדות שלי הפכה להקשבה. פתאום הדברים שלו התיישבו לי על הלב, דיברו אליי, ואפילו קיבלתי ממנו רעיון לסרטון שהוצאתי באותו שבוע. זה היה פשוט מדהים איך מעבודה נכונה עם הרגשות אנחנו יכולים לעבור ממקום שממש מתנגד וכועס למקום שמתחבר, מטמיע ונתרם בצורה כל כך משמעותית".
תפילת הבמבה והבימבה
"הרצון העמוק שלי הוא להגיע לתפילות יום הכיפורים", משתפת תמר, "בלב פתוח לאנשים מסביב, לתפילה ולריבונו של עולם. להרגיש שכל מילה שלי היא משמעותית ומשפיעה באין ספור עולמות". בשביל להגיע אל המטרה הזו, כדאי להשקיע בהכנות. "בכל שנה בחודש אלול אני יוצאת לארבעה ימים של שתיקה, שבהם עיקר מה שאנחנו עושים הוא לפתח את החושים הרוחניים שלנו. אני מאוד מחכה לימים האלה, זה כמו מסע פנימי שאני עוברת לקראת השנה החדשה".
אבל לא רק ביום כיפור, אלא גם את התפילות של כל השנה אפשר לקחת למקום גבוה יותר, כשיודעים להיעזר בכלים של עבודה פנימית: "יש לי משהו שמאוד עזר לי בחודשים האחרונים. אני שואלת את עצמי: 'תמר, אילו היית רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, וכל מילה שלך הייתה ממש נספרת ומשנה עולמות, מה היה קורה?' ואז אני מנסה להתחבר לנקודה הזו, ולחבר את עצמי לכלל ישראל. להיות לרגע אחד הנציגה של החטופים, ואז של החיילים, של הפצועים, של מתמודדי הנפש ושל המשפחות השכולות. אני נציגה של מדינת תל אביב ושל ציבור המתנחלים, של העירוני והפריפריה, ושל יהדות התפוצות. וכשאני מחברת יחד את שני העניינים, גם לחשוב שהתפילה שלי בוקעת רקיעים כמו ר' לוי יצחק, וגם לקשר את עצמי לכל עם ישראל – אז התפילה שלי פשוט נראית אחרת".
כאמא לילדים קטנים, התפילה בימים נוראים מקבלת גוון שונה לחלוטין. לי אישית, בשנים הראשונות זה היה מאוד מאתגר, ונראה שכל שנה מחדש יש צורך לשמוע את המילים הנכונות שיעשו יישוב הדעת בהקשר הזה. "כשהייתי אמא צעירה", תמר נזכרת, "מאוד רציתי להרגיש את ראש השנה ויום הכיפורים, אבל להיכנס לבית כנסת עם חבורת ילדים קטנטנים זה לא היה רלוונטי בכלל. אז הייתי מביאה מחצלת, במבה ומשחקים, ויושבת איתם בחוץ בשיא הנינוחות, אבל קולטת את התפילות והניגונים. עכשיו, כשהילדים כבר גדלו, באופן טבעי חזרתי להתפלל, וזו ממש אהבה שלי. ביום שישי האחרון הבת שלי הביאה אותי לשמור על הנכד שלי", היא ממשיכה, "זה קצת החזיר אותי אחורה, וממש הבנתי למה אימהות לילדים קטנים פטורות מתפילה. הוא דרש את תשומת הלב שלי כל הזמן. אם הייתי מנסה להתפלל, זה היה יוצר לחץ ועצבנות. אני רוצה לומר לאמהות צעירות, שגידול הילדים הוא תפילה אחת גדולה. אי אפשר לגדל ילדים בלי להתפלל. זה להיות בתפילה מתמדת. זו תקופה שאת כל כולך למען הצרכים של כל הקטנטנים האלה שמסביבך.
"כתוב על ספירת המלכות ש'לית לה מגרמה כלום' – אין לה מעצמה כלום. אז התקופה הזו, שאת כולך רק למען, זה שיא המלכות, שיא התפילה. אמא לילדים קטנים היא כל הזמן במצווה, ו'העוסק במצווה, פטור מן המצווה'. אני כמובן לא אומרת את זה מתוך גישה הלכתית", היא ממהרת להדגיש, "אני לא רבנית. אני אומרת את זה מתוך מה שאני פוגשת ומהשטח.
"בעיניי, מי שרוצה להכניס תפילה, צריכה להיזהר שזה לא יבוא על חשבון הנינוחות שלה ומאור הפנים שלה לילדים. היה ראש השנה אחד", היא נזכרת, "שהייתי בחברת שכנה שרצתה לסיים את כל ספר התהילים עד סוף החג, ואני פשוט זוכרת אותה בגן המשחקים צועקת על הילדים, כל ילד פשוט היה הפרעה להשגת היעד שהציבה. אני ישבתי לידה וממש הצטערתי. אמנם גם מאוד הערכתי אותה, ברור שזו אישה ששואפת לקדושה ומלאה ברצונות טובים. אבל אם עכשיו אני רוצה לגמור את התהילים ובגלל זה אין לי סבלנות לילדים שלי, זה נראה לי ממש חבל. אני חושבת שאמהות צעירות צריכות פשוט להתחזק בזה שהן עושות את הדבר הכי חשוב שיש: לגדל את הילדים שלהן בכמה שיותר מאור פנים ויישוב הדעת, וחבל שיעמיסו על עצמן עוד דברים שהן לא חייבות".
לטפח את התרנגולת
חוץ מהאתגרים שקשורים לתפילה, תקופת החגים מזמנת לנו, ביחד עם החיות וההתחדשות, גם הרבה עומס, דרישות וחוסר שגרה. אז איך מתמודדים גם עם האתגרים הגשמיים הללו? אני שואלת את תמר. "מה זה אומר שגרה בשבילך?", היא מחזירה אליי את השאלה, "מה בא לך בשגרה הזאת? שגרה יכולה להיות כמו שם קוד לצרכים כמו זמן לעצמי, או שקט לעצמי. צריך לראות למה בדיוק אני מתגעגעת, ואיך אני מייצרת לעצמי את הדבר הזה בתוך תקופת החגים האינטנסיבית – מה הדבר הקטן שאני כן יכולה לעשות.
"דבר שני, אם באמת יש לנו צורך שכרגע לא יכול להתמלא, אם זה שגרה או כל דבר אחר, אז עצם הזיהוי של הצורך הזה, יחד עם הידיעה שיהיה זמן שהוא עוד יתמלא, יכול בהחלט לעזור לנו. זה כמו שאנחנו נוסעות על כביש 6 למשל, אין לנו מים ברכב ואנחנו נורא צמאות, אבל אנחנו יודעות שיש עוד 20 דקות יציאה וחנות שנוכל לקנות בה מים, אז למרות שהצימאון מציק משהו בתוכנו נרגע. אני עם עיניים פקוחות, וברגע שאוכל אני אתן לעצמי את הדבר שאני זקוקה לו.
"עוד דבר חשוב, זה שאישה היא כמו תרנגולת שמטילה ביצי זהב", היא מוסיפה ומשתמשת בדימוי החביב עליה, "ובתקופת החגים התרנגולת הזאת צריכה להטיל לא מעט: גם סעודות, סדר וארגון, וגם מאור פנים, נינוחות והרחבת הלב. אז מה צריך לעשות בשביל שהכל באמת יצליח לקרות? לטפח את התרנגולת! שזה אומר לדאוג להזנה שלך – פיזית, נפשית ורוחנית. כי איך התרנגולת תטיל ותטיל אם היא לא מילאה את עצמה? זה סוג של גאווה לחשוב שאני א־לוהים ואני יכולה לתת בלי להתמלא. אנחנו נבראנו כבני אדם, ואנחנו צריכים להתמלא בשביל לתת.
"אני זוכרת את אחד מערבי יום כיפור", היא נזכרת, "עוד כשהיינו גרים בעמונה. קמתי בבוקר ועשיתי את הריצה הארוכה שלי, עשרה קילומטר מעמונה לעופרה ובחזרה. השעה הייתה כבר שמונה בבוקר, כשתוך כדי ריצה אני מריחה את כל המרקים שמתבשלים לסעודה מפסקת, רואה אנשים הולכים לכפרות, והיה בי איזה צד שהסתכל על עצמי ואמר: 'תמר, תראי מה הם עושים ומה את עושה? הם מכינים סעודה מפסקת ואת רצה, מה קורה איתך?'. הרגשתי קצת בושה, ואז אמרתי לעצמי: 'לא. את מכינה עכשיו את האישה, את האמא ואת עובדת ה' הכי טובה לקראת יום כיפור. לכל אחד יש את הדרך שלו, וזו הדרך שלך, אז אל תתביישי בזה'".
כתוב בספרי החסידות – אני שואלת את תמר – שבחגי תשרי מושפע עלינו אור גדול ומיוחד לתקופה זו. אנחנו מבקשים מהשם יתברך 'והשיאנו את ברכת מועדיך' – שהאור של החגים ימשיך וילך איתנו כל השנה. אז איך עושים את זה בפועל? איך מכינים כלים לקבל את האור הזה?
"אני חושבת שזה מאוד קשור לכל הנושא של הכרת הטוב, להגיד תודה", היא מסבירה. "על כולנו מושפע המון שפע טוב, אבל אנחנו ממש יכולים להיות עיוורים לזה. כי השאלה היא לא מה הגיע או מה קרה, אלא מה נרשם. זה כאילו יש לנו סרט צילום, ובסוף היום אנחנו שואלים את עצמנו: 'מה צילמתי היום?' את הדשא הרטוב והנעים שהלכתי עליו בבוקר יחפה? את הבוגנוויליות הצבעוניות ליד הכנרת בדרך לצפון? או את הפרצוף המבואס של הבעל או הילד, ואת הצעקה שצעקת? זה נקרא להיות נוכחים. ככל שאנחנו יותר נוכחים ל'טוב החלקי הקיים' בשפה של ימימה אביטל ע"ה, כך אנחנו אוספים עוד ועוד הוכחות וחיבור לטוב האלוקי שנשפך עלינו.
"אבל בשביל זה צריך לאסוף הוכחות. אני עושה את זה בהתמדה כבר בערך 12 שנה על ידי כתיבת הודיות. יש לי יומנים שמלאים בהודיות שלי מכל השנים האלה, ההודיות האלה עוזרות לי לרשום בנפש את הרגעים הטובים, רגעי השפע. אני חושבת שעוד דבר חשוב", היא מוסיפה לסיום, "זה לצאת מעצמנו ולתרום לעולם. ככל שאנחנו תורמים יותר ועוזרים יותר, ככה אנחנו מרגישים טוב יותר. כשאדם תורם לסביבה, הטוב האלוקי עובר דרכו ונעשה הרבה יותר מורגש".
