איך יהודי יכול לעמוד בתוך התופת ולהאמין, וגם לשיר? | החסידים לא מחכים שהגאולה תבוא, הם טועמים מהחבית של הברנדי כבר עכשיו | וורשה > טרבלינקה > שוויץ > ניו יורק – התווים שריחפו מעל האש והעשן כוננו את העולם היהודי בדור שלאחר השואה

לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה – פרק נוסף מסדרת ההסכתים 'הללו' מבית 'צמאה'. והפעם: הרב שמואל אליהו שליט"א לצד החוקרים אבי טיילור, ד"ר זאב קיציס וד"ר מיכל שאול בשיחה על תולדותיו ומשמעותו של הניגון "אני מאמין"

שנת תש"ה, 1945. מלחמת העולם השנייה מסתיימת, ויהדות העולם רק מתחילה להבין את גודל האסון.

בבוקר אחד, בחודש ניסן, מתקיימת בניו יורק סעודת ברית מילה לנכדו של האדמו"ר ממודזיץ דאז – הרב שאול ידידיה אלעזר טאוב זצ"ל, מהגר מפולין שהצליח לברוח ממנה עוד לפני שהנאצים כבשו אותה. במהלך האירוע, האדמו"ר מציג בפני חבריו הרבנים שהגיעו להשתתף בשמחה מעטפה ובתוכה מכתב שקיבל מאחד מפליטי המלחמה הרבים שממלאים את אירופה. במכתב היו תווים של ניגון שמהר מאוד יהפוך לאתוס של דור שלם – הדור הדתי שקם אחרי השואה.

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ,

וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ –

עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא.

לא רק היסטוריה

הפעם אנחנו עם "אני מאמין", ואיתנו ליד המיקרופון אבי טיילור – מוזיקאי וחוקר ניגונים חסידיים, חסיד מודזיץ, שבשנת תשע"א קיים ראיון מקיף עם הרב בן ציון שנקר ז"ל. שנקר הוא מלחין ויוצר מוזיקלי שנחשב לאחד מאבות המוזיקה החסידית של דורנו. הוא חסיד מודזיץ בעצמו, והוא היה שם – באותה סעודת ברית מילה.

אבי טיילור: ראיינתי אותו על נושאים רבים, בעיקר היסטוריים, ועל הדרך גם נגענו כמובן בנושאים מוזיקליים – ניגונים חסידיים, פרקי חזנות וכדומה. אבל אם לחזור אל הנושא בו פתחת אנחנו חייבים מיד לומר שלצערנו המכתב עם הסיפור המופלא הכרוך בו אבד, דבר שגרם לכך שבמשך השנים נוספו פרטים שונים על הסיפור המקורי.

ר' בן ציון אמר לי: אתה יודע כמה טלפונים אני מקבל בהם שואלים אותי על הסיפור הזה?… אם המכתב הזה היה נשמר, הוא היה יכול ליישב כל כך הרבה שאלות וליישר כל כך הרבה דעות, אבל כאמור הוא נעלם.

בכל מקרה, העדות שלו ודאי יכולה לעזור לנו לדעת איזה פרטים אכן הופיעו במכתב ומה לא. וכמובן, העניין כאן הוא לא רק כפרק היסטורי, אלא דרך הסיפור הזה אנחנו רוצים לצלול למשמעותו וכוחו של הניגון בעולם החסידות דווקא ברגעים נוראים כמו תקופת השואה, כמו גם במסר של הניגון הזה אלינו.

טיילור: ובכן, הסיפור המלא היה כך: אחרי שסעודת הברית הסתיימה, האדמו"ר הזמין את הרבנים מידידיו לחדרו האישי, וביניהם גם ר' בן ציון שהיה בעל־המנגן של החסידות ודמות חשובה בה.

ההתכנסות הזו כשלעצמה לא הייתה משהו חריג. בכל פעם שהייתה שמחה בבית האדמו"ר, הוא היה מזמין את מקורביו אחרי החגיגה הציבורית לבוא לשבת איתו ביחד, וכך היו מדברים בדברי תורה, וורטים וסיפורים חסידיים ומנהלים שיח יותר אינטימי.

הפעם, אחרי שישבו משך זמן ושוחחו בדברי תורה, אמר האדמו"ר לנוכחים שיש לו משהו מאוד מעניין להראות להם. הוא הוציא מכיסו מכתב וסיפר שקיבל אותו לפני מספר ימים מיהודי ששוהה כעת בשוויץ. מיהו היהודי העלום הזה? כששאלתי את ר' בן ציון על כך הוא לא ידע להגיד לי דבר בוודאות, אבל הוא כן זכר באופן כללי מה היה כתוב במכתב.

כך כתב האיש – יוצא ורשה – על פי עדותו של ר' בן ציון: "הנאצים העלו את המשפחות שלנו על אחת הרכבות מוורשה לטרבלינקה. בקרון איתנו היה גם החזן הרב עזריאל דוד פסטג. באמצע הדרך הוא התחיל לנגן ניגון עם המילים "אני מאמין בביאת המשיח". לאט לאט הצטרפנו אליו, ואחרי שסיימנו לשיר הוא ביקש שאם מישהו מאיתנו יינצל וישרוד את המלחמה, שידאג להעביר את הניגון הזה לרבי שלו – האדמו"ר ממודזיץ, שגר בארצות הברית".

כשהאדמו"ר סיים לקרוא את המכתב, הוא הוציא דף נוסף עם תווים שהיה מצורף למכתב. מי כתב את התווים האלה – לא ידוע, אבל ברור שאלו לא נכתבו על ידי הרב פסטג עצמו. אמנם במשך השנים נטען בגרסאות שונות של הסיפור שהמלחין עצמו כתב בקרון הרכבת את תווי הניגון בכתב ידו והם ששוגרו אל הרבי, אבל כששאלתי את ר' בן ציון על כך הוא אמר שהפרט הזה לא הופיע במכתב, וגם קשה לחשוב על כך כדבר הגיוני. ראשית, ר' בן ציון שמע מיהודים שהכירו את הרב פסטג שהוא לא היה בעל השכלה מוזיקלית ויכולת לכתוב תווים, ושנית – כמו שמובן מאליו – בתנאים הנוראים של הנסיעה בקרונות הצפופים, מי היה מסוגל לכתוב תווים? רחוק מהדעת לחשוב שהוא בעצמו כתב את זה.

ובמעמד הזה, האדמו"ר ממודזיץ נותן את הדף לר' בן ציון…

טיילור: כן, אחרי שהאדמו"ר קרא את המכתב, הוא ביקש מר' בן ציון – שכמסתבר ידע לקרוא תווים בצורה רהוטה – "כעת תקרא לנו את התווים". וכך, לראשונה לאחר השואה, ר' בן ציון התחיל לשיר בחדרו של האדמו"ר את "אני מאמין".

צלילים בין גדרות התיל

מתי הרב פסטג הלחין את הניגון? רק ברכבת בדרכו למחנה ההשמדה – כמו הגרסאות הטוענות כך – או עוד קודם לכן, בגטו?

טיילור: לפני שאתייחס לשאלה הזו, בשביל להבין את הסיפור טוב יותר צריך קודם להכיר את הדמות של הרב פסטג בוורשה שלפני המלחמה.

ראשית, יש לציין שבפולין לא כל החסידים היו הולכים עם שטריימל – השטריימל הגבוה של הפולנים – אלא רק אדמו"רים, רבנים, דיינים ואנשים חשובים. ובכן, שמעתי פעם שר' עזריאל דוד היה הולך עם שטריימל, וזה סימן שהוא היה יהודי בעל מעמד חשוב בחסידות מודזיץ ובכלל בקרב יהודי העיר.

אומרים שהקול שלו היה אחד המפורסמים בורשה.

טיילור: משפחת פסטג הייתה משפחה גדולה של בעלי מנגנים בוורשה. בימים הנוראים, היא הייתה מרכיבה מקהלה משל עצמה, בראשה עמד החזן ר' עזריאל דוד ולצדו עוד עשרות חזנים ממשפחת פסטג הענפה. מדי שנה הם היו שוכרים אולם גדול בעיר, ושם עורכים תפילה בנוסח מודזיץ עם ניגוני מודזיץ לצד לחנים של ר' עזריאל דוד עצמו. היו מוכרים מראש כרטיסי כניסה לתפילות הללו ואלפים השתתפו בהן, כשלאחר מכן גם פרסמו את הניגונים של הרב פסטג.

כשהגרמנים כבשו את פולין, הרב פסטג ומשפחתו הובלו אל הגטו. חוץ מבת אחת שלו שהצליחה לברוח לפני המלחמה, איש ממנה לא שרד. אמנם הבת שניצלה אינה זוכרת שאביה הלחין את "אני מאמין", אבל יש בידינו עדויות של ניצולים מגטו ורשה שזוכרים ש"אני מאמין" היה ניגון שהושר בגטו בתקופה שהרב פסטג היה בו.

יש אמרה המסופרת על האדמו"ר ר' ישראל שפירא מגרודז'יסק – שגם הוא היה בגטו ורשה – שהוא אמר לחסידים שלו שצריכים ללכת אל המוות עם הניגון של "אני מאמין". אנחנו לא יודעים על איזה ניגון הוא מדבר, אבל לא ידוע לנו על עוד לחן שהיה בגטו ורשה ל"אני מאמין". אני חושב שההשערה הקרובה ביותר לאמת היא שהוא מתכוון ל"אני מאמין" שלנו – הניגון ששרו בגטו ורשה ומיוחס לר' עזריאל דוד.

למרבה הצער, האמרה הזו, אם כן, התקיימה במלואה כשהרב פסטג ניגן את הניגון הזה עם היהודים ברכבת בדרך לטרבלינקה…

טיילור: לפני מספר שנים נפטר ולוול פסטרנק, אחד מידידיו של ר' בן ציון שנקר. הוא עבד יחד איתו בהפקת התקליטים שלו ויחד הם כתבו את התווים שלהם. הוא היה איש מוזיקה גדול, והיה הראשון בארצות הברית שהוציא לאור תווים של ניגונים חסידיים. כשהוא פרסם את "אני מאמין" הוא כתב עליו במפורש "הניגון הולחן בגטו ורשה" – והוא מוסיף את המידע שקיבל משותפו הרב שנקר – "על ידי עזריאל פסטג".

אני מניח שהציבור מודע לגרסה היותר מוכרת לסיפור הזה, שמבוססת על מה שכתב סופר עיתון 'המודיע' פישל פלקסר בשנת תשי"ב. לפי הגרסה שלו, הרב פסטג הלחין במהלך הנסיעה ברכבת את "אני מאמין", לימד את הניגון לכל השוהים בקרון ואז פנה אליהם והבטיח: "מי שיקפוץ מהרכבת ויביא את הניגון לרבי שלי בארצות הברית יקבל את העולם הבא שלי". שני צעירים ששמעו את הדברים התנדבו למשימה, חוררו חור בקיר הקרון, טיפסו וקפצו מהרכבת הדוהרת. אחד מהם נהרג והשני ניצל, והוא זה שהביא את הניגון אל האדמו"ר.

טיילור: צר לי, אבל פלקסר בעצמו לא היה בשואה. הוא היה בארץ ישראל, והוא לא נחשב כמקור ראשוני לסיפור הזה. הפרטים האלה הם ככל הנראה תוספות ספרותיות שהוא הוסיף לסיפור עם המכתב שעליו הבאנו את עדותו של הרב שנקר. ר' בן ציון אמר שהפרטים הללו בוודאות לא היו כתובים במכתב.

מה שקרה הוא שהתוספות הספרותיות של פלקסר גרמו לחלק מהאנשים לפקפק בסיפור כולו…

טיילור: אכן, מצד אחד אפשר לראות ביצירה הספרותית רצון להעביר לקוראים את האווירה ואת ההתייחסות לאירוע הנורא הזה של העם היהודי; מאידך גיסא, כשלא מדייקים בפרטים – וזה נכון בכלל כשאנחנו מדברים על סיפורים חסידיים – ואחר כך בודקים את העובדות והן לא תואמות, נגרם נזק גדול, כי זה גורם שעל הדרך מדחיקים גם את הפרטים האמיתיים. לפעמים כדאי לדייק יותר בפרטים העובדתיים ופחות בנופך הסיפורי, כדי שהסיפור בכללותו יישאר אמין…

גאולה מתחילה מבפנים

המפיצה העיקרית של הניגון הזה בעולם היהודי שאחרי השואה, הייתה שארית הפליטה של חסידות מודזיץ בארצות הברית ובישראל. אבל כל מה שסיפרנו עד עתה הוא לא רק בירור היסטורי על השתלשלותו של ניגון; הפרטים הללו מתארים את הסיפור כולו: העובדה שהרב פסטג, המלחין והבעל־מנגן של חסידות מודזיץ, מחבר בימי המלחמה לחן למילים "אני מאמין בביאת המשיח" ושר אותם בגטו וברכבת בדרכו אל מותו, נוסכת עומק חדש במילים העתיקות שניסח הרמב"ם כחלק משלושה עשר עיקרי האמונה.

חסידות מודזיץ היא חסידות המזוהה יותר מכל עם השירה והניגון – כמו תנועת החסידות בכללה, אבל הרבה יותר. האדמו"ר רבי ישראל טאוב, המכונה ה'דברי ישראל' ממודזיץ, הלחין בעצמו מאות ניגונים. רק כדי לסבר את אוזנכם – תחת הכותרת 'ניגוני מודזיץ' שוכנים יותר מחמשת אלפים ניגונים!

ניגון, הוא לא רק ניגון – הוא חוויה של עומק שאפשר להיכנס לתוכה כמו לעולם אחר. על מקרה מיוחד שכזה מסופר ביחס לאדמו"ר ממודזיץ עצמו, רבי ישראל, שפעם היה צריך לעבור ניתוח אלא שהמנתח התעכב בגלל שלא השיג חומר הרדמה. אמר לו האדמו"ר: "אני אנגן ניגון, וכשתראה שאני נכנס כל־כולי לתוכו תתחיל במלאכתך ואני לא ארגיש דבר"… כך היה, האדמו"ר ניגן והרופא ביצע את הניתוח.

בקיצור, הניגון בעולמו של חסיד מודזיץ הוא אולי הכלי המרכזי ביותר בסל הכלים המלווה אותו בעבודת ה'. אבל האמת היא שהשאלה זועקת: גם חסיד כמו ר' עזריאל דוד פסטג, מהיכן הוא שואב את הכוח בתוך רכבת הדוהרת לטרבלינקה, כשהוא כבר יודע שזו כנראה הדרך האחרונה שלו, להתחיל לנגן?

בשביל זה אנחנו צריכים להבין את החידוש הגדול של החסידות בעניין השמחה והניגונים, ועל כך אנחנו רוצים לשמוע ממך – ד"ר זאב קיציס, חוקר ומרצה לחסידות באוניברסיטת בר אילן, ועורך ראשי של פרויקט הסיפור החסידי 'זושא'.

ד"ר זאב קיציס: ליהדות בכלל יש עסק מורכב עם השמחה… מצד אחד, במקרא כתוב הרבה מאוד פעמים, בעיקר בספר דברים, שצריך להיות בשמחה: "ושמחת בחגך", "ושמחת בכל הטוב" וכדומה, אבל אם אפשר להצביע על נקודת זמן בה הכל התהפך – הרי שאחרי שנחרב בית המקדש השני הפכה השמחה להיות דבר מאוד מורכב. איך אפשר לשמוח עכשיו? "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?!" איך יהודי יכול לשמוח כאשר בית המקדש נחרב? יש אוסף ארוך של תקנות שתיקנו קהילות יהודיות בכל רחבי תפוצת העם היהודי כדי לצמצם את השמחה בגלל כל מיני אירועים שקרו. כלומר, יהודים ששמחו הרגישו לפעמים לא בסדר עם זה… הם הרגישו שהם עושים כמעט עבירה. איך אפשר לשמוח?!

זאת הייתה תפיסת העולם – ככל שאתה יותר מתאבל על חורבן ירושלים, כך אתה תזכה ותראה בבניינה. מתוך כך ברור איך התפתחה המסורת לפיה בעלי נפש היו קמים בכל לילה לתקן תיקון חצות ולבכות על חורבן בית המקדש כשאפר מקלה על ראשם, ובכלל – ההבנה הייתה שכל מי שהיה יכול להתאבל יותר ולקחת על עצמו עוד עוד תענית, עוד כאב, הוא עושה בזה דבר טוב.

ואז באה החסידות לעולם…

ד"ר קיציס: לבעל שם טוב הייתה תפיסה אחרת לחלוטין על השמחה. לא לחינם מצטטים רבות בשם הבעל שם טוב את הדרשה – שמקורה כבר בזוהר – האומרת "כי בשמחה תצאו", על ידי השמחה תצאו מהגלות ומכל הקשיים. זה היה ממש היפוך תודעה. הבעל שם טוב אומר: לא הכאב, הייסורים, הסיגופים והתעניות הם אלה שיזרזו את הגאולה לבוא; בדיוק להפך: היכולת של האדם לשמוח אפילו בגלות, שמחה של "אף על פי כן", כך שלמרות הסיטואציה החיצונית של הכאב יהודי מצליח להיות שמח – זה מה שבסופו של דבר יקרב את הגאולה ויביא את המשיח.

רק לחשוב על כך שהבשורה הזו של הבעל שם טוב בעניין השמחה מופיעה בזמן קריטי, כשעם ישראל חווה פרעות וגזרות קשות…

ד"ר קיציס: יש חוקרת המתארת בצורה דרמטית כיצד באותה תקופת שפל – במובן של עלילות דם, אלימות שלטונית, דתית ועממית, אנטישמיות בכל הרמות ושנאת ישראל בצורה המזוקקת – הבעל שם טוב בא ומציע את האופציה של שמחה, כשהוא כביכול אומר: חברים, אף על פי כן.

אין ספק שהעניין הזה קשור לאישיותו של הבעל שם טוב בכלל, שיש בה משהו שהייתי קורא לו 'חוסר פחד'. במקום להתכווץ מול הסיטואציה מסביב, הוא דווקא מגיב בביטחון. הוא נכנס אל המקום המפחיד הזה ובתוכו יוצר איזו תנועה של רוגע. זה בא לידי ביטוי גם בכך שהוא יוצר קשר עם אנשים שרחוקים ממנו ברמתם הרוחנית, כמו פשוטי העם, ובכך הוא מנסה לשחרר את הכיווץ הנפשי שהיה ליהודים באותה תקופה, כשבוודאי עולם השירה והניגון הוא חלק בלתי נפרד מכל זה.

הכוונה ב"ניגון" היא לא רק לניגונים בעלי קצב שמח, אלא גם למה שמכונה בחסידות 'ניגוני דביקות'.

ד"ר קיציס: גם בניגוני דביקות יש שמחה עמוקה מאוד – שמחה שיש בה גם מרירות שהולכת איתה כאחד. חסידים מאוד אוהבים את הרגש המעורבב הזה, של שמחה שיש בה גם דמעה, כך שזה לא בהכרח סותר זה את זה. "הזורעים בדמעה ברינה"… יש רינה שיש בה גם כאב, והחסידים מאוד אוהבים את הגוון הזה. אז בין אם זו שמחה ממש מפורשת, בניגון פריילאך כזה, ובין אם זה במגע אחר, שגם הוא מגע עם הנפש, יש בדבר הזה גאולה אישית. אדם פוגש את עצמו על ידי הניגון, ומתוך כך הוא פוגש גם את הקב"ה. ליבו נפתח, ומעכשיו יש מקום לרגש שלו ולביטוי האישי שלו.

למעשה, החסידות נותנת לאדם אפשרות לבחור להתרומם גם במצבים של חוסר אונים כביכול.

ד"ר קיציס: הבחירה בשמחה היא היכולת של האדם לא להיות מוכתב על ידי האירועים החיצוניים שקורים סביבו בחייו. זו היכולת להרים את עצמך בציצית ראשך, ולגאול קודם כל את הנפש שלך. זה מה שהציע הבעל שם טוב: הבחירה בשמחה היא הבחירה לגאול את עצמך, ולהבין שברגע שאתה תשנה מבפנים את התחושה הפנימית שלך ואת ההסתכלות שלך על העולם ותצליח לראות את נקודות האור גם בתוך החושך, זה גם ישפיע כלפי חוץ. זאת בחירה מאוד עמוקה, והיא בחירה מאוד דווקאית – בחירה של "אף על פי כן", כמו שקראתי לזה. והרי בסופו של דבר, החסידות לא רצתה רק להביא לגאולת הנפש הפרטית, היא בהחלט מכוונת אל הגאולה האמיתית והשלמה, אבל היא מתחילה, כמו תמיד, מבפנים.

כלומר, השמחה הזאת היא לא רק מצב תודעתי שעוזר לאדם להתמודד במצבים קשים, אלא יש לה הכוח לשנות את המציאות.

ד"ר קיציס: בדיוק, השמחה האישית היא זו שתיצור בדרכה גם את המציאות החיצונית. ביחס לגאולה אמר הבעל שם טוב את המילים של הפיוט 'לכה דודי' – "קרבה אל נפשי גאלה". כלומר, הגאולה מתרחשת קודם כל בתוך הנפש, והממד הזה הוא שבסוף יחולל גם את השמחה והגאולה בחוץ, את התיקון השלם של המציאות.

במילים אחרות: החסידים הפסיקו לחכות שהמצב האובייקטיבי ישתנה, שתבוא הגאולה השלמה ואז נפתח בקבוק ונעשה 'לחיים', אלא הם רוצים כבר עכשיו לטעום מהשמחה של ביאת המשיח…

ד"ר קיציס: יש בדיחה חסידית יפהפייה שאני מכיר מבית הוריי על העניין הזה. המשיח סוף־סוף הגיע, והחסידים מגישים לו חבית של משקה. הוא פותח את הברז של החבית כדי ללגום קצת מהברנדי שהביאו לו – המשקה שנשמר לו מזה עידן ועידנים – והוא מגלה שהחבית ריקה… כבר שתו הכל. בסוף, איכשהו, משכיבים את החבית על צידה ומצליחים לחלץ ממנה כמה טיפות ומגישים למשיח. המשיח אומר בציניות, "פששש, תודה רבה, כל כך הרבה?!" והחסידים לא נשארים חייבים ואומרים לו: "מה לעשות? אתה אשם. חיכינו וחיכינו. כמה אפשר? היה פה מקרה חירום ולקחנו קצת, ואז במקרה אחר עוד קצת… תגיד תודה שהגעת היום! אם לא היית מגיע היום, גם את זה לא היית מקבל…"

ובכן, בהחלט כן, החסידים מתחילים לשתות ולטעום את הטעם של הגאולה עוד לפני שהיא עצמה הגיעה, וזה דבר עמוק מאוד שהבעל שם טוב התחיל אותו. הוא אמר: אמנם כתוב בפסוק "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" – מתי? "בשוב ה' את שיבת ציון". אז, אז… – יש איזה "אז" כזה שהעם היהודי שומר את החבית שלו ל"אז", אבל החסידים לא כך. הם כבר התחילו לטעום את הגאולה מתוך תפיסה שאם אני אעשה גאולה כאן בעולם הזה, בהווה, זה יקרב את הגאולה גם במישור החיצוני, במישור הלאומי ובמישור העולמי.

מבינים גם בלי מילים

מצטרפת אלינו ד"ר מיכל שאול, חוקרת שואה וראש תוכנית עמיטל לחקר השואה במכללה האקדמית אונו, ומי שחיברה דוקטורט שלם על הניגון "אני מאמין".

אני רוצה לשאול אותך: אם נחזור לאותו חסיד, ר' עזריאל דוד פסטג, שיושב ברכבת בדרך לטרבלינקה ומתחיל לשיר "אני מאמין", אפשר לשאול: מה "אני מאמין"? הרי הוא יודע בדיוק לאן הוא נוסע, הוא נוסע לטרבלינקה! לחזור משם הוא לא יחזור, אז מהי האופטימיות והתקווה הזאת?

ד"ר מיכל שאול: אני חושבת שזה סיפור על מצב של חוסר אונים. הרי לא היה דבר ספציפי שאם היית עושה אותו היית יכול להינצל בוודאות. הם נמצאים במציאות בה גם הצדיקים הגדולים ביותר, שהתפילה שלהם קרעה את השמים ברגעים האחרונים שלהם, שצעקו "שמע ישראל" ומסרו את הנפש – זה לא מנע את מותם. והאדם המאמין עומד מול הדבר הזה. ובכן, מה יהודי יכול לעשות מול מציאות כזאת? להתפלל.

הסיפור הזה הזכיר לי את תפילת משה. ה' אומר לו שהוא לא ייכנס אל הארץ, והוא מתפלל – וזה משה רבינו! – והוא זועק, ולא. הגזרה נגזרה ושום דבר לא עוזר לו. הרי באופן טבעי אנחנו מצפים, גם מצד הז'אנר המוכר של הסיפור החסידי, שיבוא איזה ניגון שיבקיע רקיעים, הרכבת תיעצר והיהודים יינצלו… זה מה שאנחנו רוצים שיקרה. אבל הם שרים וזועקים ומוסרים את הנפש על קידוש ה', ודבר לא עוזר. אני חושבת שהסיפור הוא בדיוק זה – יש בו מסירות נפש גדולה, ומצד שני האסון לא נמנע.

ד"ר קיציס: להבנתי, באופן כללי, החסידים תופסים את הרגע של הניגון כרגע שהגאולה מתרחשת בו כבר כאן ועכשיו. זה רגע של הווה, זה לא רגע של עתיד. כשיהודי שר "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", הוא לא מתכוון לביאת המשיח בעתיד. באותו רגע עצמו שהוא שר את המילים האלה, המשיח נמצא איתו. הוא עומד עכשיו ברגע גאולי. כשהחסיד שר שירת אמונה ושירת תקווה, הוא טועם ברגע זה את הגאולה. זה בדיוק החידוש של הבעל שם טוב בעניין הגאולה – אדם יכול לחוש אותה בהווה, ולא רק להרגיש איך יהיה בעתיד.

מבחינה זו, באותה שעה נוראה בקרון הרכבת – ר' עזריאל דוד פסטג היה גאול לחלוטין. אולי חמש דקות אחר כך לא, אבל באותו רגע הוא הצליח לייצר את תנועת הנפש שהוא למד מתורת החסידות ומרוח ניגוני מודזיץ שבה צמח, והוא הצליח להיות באותו רגע אדם שנמצא בעולם גאולי. היכולת להיות גאול בתוך רכבת שנוסעת לטרבלינקה, זה משהו שנמצא עמוק מאוד בתורת החסידות. לא משנה מה קורה מבחוץ, תפקידו של האדם להצליח מתוך עצמו לייצר רגעים של גאולה, זה ביכולתו וזה מחובתו. יכול להיות שזה גם יעזור לו אחר כך במובן החיצוני ויכול להיות שלא, אבל זה לא משנה. באותו הרגע התקיים בו "קרבה אל נפשי גאלה". הוא היה קרוב אל עצמו, קרוב אל נפשו, וממילא קרוב אל אלוקיו. הוא היה ברגע של גאולה.

זה השיעור החשוב שהוא מלמד אותנו. הוא לא מתכוון שאם תשיר ניגון אז לא תגיע לטרבלינקה. הניגון והמלחין אומרים לנו שאפשר לייצר גאולה אמיתית בכל רגע ובכל מצב – אפילו בתוך הדבר האיום והנורא הזה.

הרבי מלובביץ' היה שר את הניגון הזה פעמים רבות, ופעם גם התבטא שכיוון שאת הניגון הזה שרו יהודים בזמן שהלכו למסור את הנפש בפועל ממש על קידוש ה', הניגון התקדש יותר ויותר, והוא גם נותן לנו את הכוח שכל מי שישיר אותו יקבל חיזוק ותוספת כוח לעצמו לעבוד את ה' במסירות נפש – בחיים כמובן, ומתוך שמחה ובריאות.

ד"ר שאול: כשעבדתי על הדוקטורט של "אני מאמין", כתבתי פרק על התפקיד של הניגון בשיקום של החברה החרדית אחרי השואה – על כוחו של הניגון במקום שאין בו מילים. השנה בה כתבתי את הדברים היא תשס"ה – השנה של הגירוש מגוש קטיף. החורבן הזה, המכה הכל כך קשה הזאת, קרתה בתשעה באב, ואחרי הגירוש, לקראת שבת נחמו הרגשתי צורך עז לנסוע לבית הוריי ולהיות יחד. נסעתי עם המשפחה שלי, וישבנו יחד עם כל היישוב בשעת סעודה שלישית כשמילה לא נאמרה – רק שירים. שירים ושירים ושירים, אחד אחרי השני.

ואז, בתוך כך, נפלה בי ההבנה שיש הרבה דברים שאתה חושב שאתה יודע, אבל פתאום אתה מבין אותם. כאמור, כתבתי במחקר שלי על המשמעות של הניגון אחרי השואה, כשלאנשים אין מילים לומר, אבל פתאום הם יושבים ביחד בניגון, בשירה משותפת, ושם ישנה איזו חוויה של ביחד, של שותפות גורל, של הבעת רגשות. זה משהו מאוד מציף ומאוד חזק. אז הבנתי את זה.

כשחזרתי אחר כך לכל העדויות שקראתי מפי ניצולי שואה (להבדיל כמובן), קראתי על מוסדות שהגיעו אליהם בני נוער שאיבדו את כל המשפחה שלהם, והם יושבים במשך שעות ושרים שירי שבת, שירים מבית אבא. אלו ילדים שעדיין מחביאים את האוכל מתחת למזרן ולא משתפים בכלל במה שעבר עליהם, הם כל כך נפגעי טראומה, אבל פתאום לשירה יש עניין תרפויטי, מרפא, וכך הם יושבים ושרים ביחד כשלדבר הזה יש כוח עצום.

הייתי בכפר מימון כשהגיעו חלק מהמגורשים, ישר מהאוטובוסים, ואני זוכר שפשוט נעמדנו במעגל אחד גדול כולם ביחד ושרנו "אני מאמין".

ד"ר שאול: כן. זה מסתדר לי. הרגע של עכשיו הוא רגע של משבר, אבל יהודים לא היו יכולים לחיות בלי התקווה הזאת שיש משהו אחר. יש גם מחקרים גדולים על ההשפעה של היהודים על הוליווד. ה"הפי אנד" זה הדבר כי יהודי שיש – בסוף יהיה טוב, בסוף תבוא גאולה.

פלא הדורות

לקראת סיום, יש לנו הזכות לארח את הרב שמואל אליהו שליט"א, רבה הראשי של צפת.

הרב אליהו: כשמתבוננים בנס הזה של האמונה של עם ישראל, זהו פלא שאין כדוגמתו. אי אפשר בכלל לשער את גודל האמונה. הרי כל אחד מאיתנו שחי כאן בארץ ישראל, או כל יהודי בעולם שלא התבולל, הוא צאצא לעשרות דורות של צדיקים גמורים שהאמינו ולא התבוללו ולא התייאשו. כל אחד מאיתנו צריך לכרוע ולהשתחוות לאבותיו ואבות אבותיו, שבמשך אלף תשע מאות שנה – מגזירות אנטיוכוס, גזירות היוונים וגזירות הרומאים וגזירות הנוצרים ומי לא – מסרו נפשם על האמונה. זה פלא מדהים.

בעיניי, עכשיו הקב"ה אומר: עם כזה, מגיע לו הכל. על כל המסירות נפש הזו מגיע לו גאולה, מגיע לו ישועה, מגיע לו ירושלים, מגיע לו בית מקדש, מגיע לו שיתקיימו בו כל נבואות הנביאים. אני לא מדבר על היום, כי היום קל להאמין. אתה רואה את כל הנבואות של הנביאים מתגשמות. אבל תחשבו על המצב לפני מאה שנה, לפני שמונים שנה, באושוויץ, ברכבות. אם יהודים בשנת תש"ה יכלו לעורר שמחה גדולה מאוד, מה אנחנו נאמר כיום? בן אדם צריך לפקוח את העיניים ולצאת בריקוד מתוך שמחה.