"זה כמו להגשים חלום, שנתיים התפללתי לעשות את זה", אמר שורד השבי בר קופרשטיין עם הגעתו לכיכר החטופים בתל אביב ביום שישי האחרון, למעמד הנחת תפילין המונית ומרגשת, בתפילה להשבתם של החללים החטופים שנותרו מאחור.

בימים שקדמו לאירוע, לא היה אדם בישראל שלא נחשף בתקשורת לפנייתו המרגשת של קופרשטיין, לבוא ולהניח איתו תפילין: "עם ישראל היקר, שנתיים שאני בשבי, שנתיים שאני חולם כל יום ומתפלל כל יום להניח תפילין. יום שישי בשעה 10:00 – אני עושה הנחת תפילין המונית למען שחרור כל אחינו שנמצאים שם עדיין בשבי. בואו איתי, בואו תגשימו איתי את החלום, בואו תתפללו איתי ביחד – נניח את התפילין למען שחרור כל חטופינו שנמצאים עדיין שם".

המוני אנשים הגיעו להשתתף באירוע, ובנאום שנשא מולם סיפר קופרשטיין על הרגעים הקשים בעזה ועל האמונה שהחזיקה אותו במשך 738 ימים בשבי חמאס. "היו רגעים לא פשוטים בשנתיים האחרונות", הוא שיתף, "רגעים שהיו בי שאלות, שאיבדתי כוח. אבל בכל פעם כזו תפסתי את עצמי וזכרתי: אסור לי לאבד את מי שאני".

"הייתי שומע אותם – את השובים שלי – מתפללים בערבית, והבנתי", סיפר קופרשטיין. "אם הם מתפללים, אני חייב להתפלל עוד יותר. אם הם מתפללים על הרצח שהם מאמינים בו, אני אתפלל על החיים.

"בהתחלה אסור היה לי להוציא קול, אז התפללתי בשקט, בלב, בבטן, בפנים, במקום הכי עמוק, איפה שנמצאת הנפש. בהמשך כבר התפללנו בקול והרעדנו את המטרו. אני בטוח שזו האמונה שהוציאה אותי משם. אני יודע שהאמונה המשותפת שלנו היא זו שתחזיר את החללים שעוד שם, ותאפשר לנו כחברה לחזור לחיות בבית של תקווה, של ריפוי, של אמון אחד בשני".

על הבמה שיתפה ג'ולי, אימו של בר, אודות הרעיון להנחת התפילין ההמונית שיזם בר בעצמו. "כל כך מרגש שבר נמצא איתנו ועם הרעיון המטורף הזה", היא אמרה בהתרגשות. "לפני שהוא נחטף, בר לא ממש הניח תפילין. כמה שהצקתי לו וחפרתי לו, זה לא עבד. אחרי שנתיים בשבי, אחרי חשבון נפש, זה היה החלום שלו – לזכות להניח תפילין. זה ריגש אותי כל כך".

כנראה שהפעולות הרוחניות שנעשו לשחרורו של קופרשטיין, השפיעו לא מעט. עוד במהלך תקופת השבי הוקם בכיכר החטופים דוכן תפילין שנשא את השם המקורי: 'בר תפילין', ביוזמת מרכז חב"ד בתל אביב ובשיתוף הוריו של בר, טל וג'ולי, ובתיאום עם מטה החטופים. מאז הקמתו, שימש הדוכן מוקד לפעילות רוחנית ענפה: שליחי חב"ד בעיר הפעילו אותו מדי יום, אלפי יהודים הניחו בו תפילין, נשים אספו ממנו נרות שבת, ונאמרו בו תפילות לזכות החטופים.

בר קופרשטיין הוא לא החטוף היחיד שחווה התחזקות רוחנית ורצון עז להניח תפילין דווקא במהלך השבי בידי חמאס. חודש בלבד לאחר שנחטף, התעקש מתן אנגרסט להניח תפילין ואף הקפיד על תפילות. הוא ביקש משוביו שיספקו לו תפילין, סידור ותנ"ך בהם יוכל להתפלל וללמוד. לאחר התעקשותו, המחבלים הצליחו להביא לו את הפריטים, לאחר שאספו אותם משטחים בהם שהו כוחות צה"ל, וכנראה שכחו אותם בדרכם ליעד הבא. מתן העיד כי כחלק מהשגרה הוא התפלל במנהרות שלוש תפילות פעמים ביום – שחרית, מנחה וערבית.

"התעקשתי להניח תפילין ולקבל סידור ותנ"ך, דרשתי מהשובים לקבל את הפריטים", סיפר אנגרסט. למרבה הפלא השובים נענו והביאו לו את מבוקשו, כולל סידור תפילה שהועבר על ידי בכיר בחמאס. מאותו רגע הפכה התפילה לחלק בלתי נפרד משגרת יומו במנהרות החשוכות והלחות. "זה שמר עליי, זה נתן לי תקווה", העיד אנגרסט. הוא תיאר כיצד האמונה הפכה בו למקור כוח, למרות ההתעללויות שספג: "היה לי ברור שאצא מהשבי. המקומות שבהם הייתי הופצצו על ידי צה"ל, אבל לא נפגעתי – רצף של ניסים".

גם החטוף אליה כהן, ששוחרר משבי חמאס לפני כחצי שנה, סיפר על האמונה שהחזיקה אותו בתקופת השבי, ועל כך שלמרות שלא הצליח להשיג זוג תפילין בפועל, הוא ניסה לגשר על הפער כמיטב יכולתו: "הייתי הולך בכל בוקר לצד של החדר, ומדמיין איך אני מניח את התפילין. התפילין זה משהו שהציל לי את החיים הרבה לפני שמחת תורה. זה היה משהו שמאוד חסר לי, כל העניין של להניח תפילין. כל בוקר הייתי עושה במנהרות 'סדר הנחת תפילין' – בלי תפילין, מדמיין איך אני מגלגל את התפילין על היד ועל הראש, עם הכיפה, ובאמת עושה סדר הנחת תפילין, ברכות השחר. כל יום היינו מתפללים, פתאום כולם התפללו, מצאתי את עצמי מקדש להם בכל שישי, עם מים".

תמי ברסלבסקי, אמו של שורד השבי רום ברסלבסקי, סיפרה כי שוביו רצו שיתאסלם והבטיחו 'לפצות' אותו באוכל, ואמרו לו שאם יקרא בקוראן או יצום ברמדאן – יקבל מתנות קטנות ואוכל. אך לרום היה חשוב לשמור על יהדותו, ולדבריה הוא חזר ואמר: "אני יהודי, אני חזק, אני לא נשבר". "איך שהוא חזר, הוא הניח תפילין", אמרה בהתרגשות.

חוזר מנכ"ל חוזר בתשובה

תופעת ההתחזקות במצוות והקרבה למסורת לאורך השנתיים האחרונות מאז פרצה המלחמה, הולכת וצוברת תאוצה. אך אם נמקד את התופעה, הרי שהמצווה החביבה ביותר שזוכה להתעניינות שיא – היא המצווה היום־יומית של הנחת תפילין (לצד הציצית, כמובן, כוכבת המלחמה). יעידו על כך יותר מכל החטופים שחזרו מהשבי שבוחרים להתחזק דווקא במצווה זו, אך במקביל מגיעה תהודה רבה גם מהעורף שמבקש להתקרב אל ה' באמצעות חיזוק קשר התפילין.

נערים למשפחות לא־דתיות הבוחרים להניח תפילין דווקא בין כותלי בתי הספר החילוניים בהם הם לומדים, לא פעם תוך כדי עימות עם ההנהלה – זו אחת העדויות לתופעה המתפרצת במלוא עוזה שאף זכתה לכותרות רבות בשנה האחרונה. כך למשל, בחורף אשתקד, התעוררה סערה בתיכון 'אוהל שם' ברמת גן לאחר שמנהל בית הספר השעה תלמיד בעקבות הנחת תפילין בשטח המוסד החינוכי.

האירוע הסלים לאחר שתלמידים בבית הספר היוקרתי, בו לומדים כ־1,400 תלמידים, אספו כספים ורכשו במשותף זוג תפילין להנחה במהלך ההפסקות. לדברי אוראל מליק, התלמיד שהוביל את היוזמה, לאחר אירועי השביעי באוקטובר התעורר בקרב התלמידים רצון להתקרב למסורת ולהניח תפילין. במשך חודשיים הם אספו תרומות קטנות עד שהצליחו לרכוש זוג תפילין ראשון.

המיזם הפך פופולרי במהירות, ומשך תלמידים רבים שהמתינו בתור להניח תפילין בהפסקות. אולם הנהלת בית הספר לא ראתה בעין יפה את היוזמה. מורים הסירו מודעות שפרסמו את מיזם התפילין ברחבי בית הספר, וכאשר תלמיד מכיתה ט' הציב זוג תפילין נוסף מחוץ לכיתתו, הוא הושעה מהלימודים. בתיעוד שפורסם, נראה עימות בין מנהל בית הספר לבין התלמידים, כאשר המנהל טוען שבשטח בית הספר אסור להניח תפילין. בעקבות האירועים, זומן גם מארגן המיזם לשיחת נזיפה ואזהרה. התלמידים לא איחרו להגיב והצביעו ברגליים. יום לאחר מכן, עשרות הגיעו לחזק את אוראל ואת תלמידי התיכון, ובמקום התרחש מעמד מרגש של חיזוק והאדרת היהדות.

גם נערים מתיכון 'דרור' שבמועצה האזורית לב השרון הקימו דוכן תפילין בשטח המוסד החינוכי. מספר בני נוער שהתחזקו לאחרונה ומשתתפים בשיעורי תורה, החליטו להניח תפילין יחד עם חבריהם מהתיכון. אחד הנערים אף רכש על חשבונו דוכן תפילין, זאת במטרה לזכות גם את חבריו. אלא שכאן החלו להיתקל בבעיות, לאחר שמנהלת התיכון החרימה את הדוכן על דעת עצמה בטענה ש"התקבלו מספר תלונות נגד הדוכן", והיא לא תאפשר "הדתה" בבית הספר. הנערים המתחזקים החליטו שלא לשתוק עוד, ובעקבות כך הביאו תפילין מביתם והתמקמו על אחד השולחנות בחצר בית הספר, שם הקימו דוכן תפילין אלטרנטיבי במקום זה שנלקח מהם. "הגענו כמויות של נערים, לא כהתרסה, אלא להראות שגם אנחנו רוצים להניח תפילין ולא ימנעו מאיתנו לעשות את זה. קיימנו תפילה להחזרת החטופים, השמענו שירים ועשינו שמח", הם אמרו.

חשוב לציין כי בעקבות הסערות החוזרות ונשנות, משרד החינוך צפוי להסדיר לראשונה את מעמדה של מצות הנחת תפילין בבתי הספר הממלכתיים. ועדה מקצועית תקבע באיזה מקום בשטח בית הספר ובאיזה אופן תלמידים יוכלו להניח תפילין. בהנחיית שר החינוך יואב קיש, החלו צוותי המקצוע של המשרד בגיבוש חוזר מנכ"ל שיקבע נהלים ברורים. בהודעת המשרד נכתב כי "כל תלמיד שירצה להניח תפילין במסגרת בית הספר, יוכל לעשות זאת". "להניח תפילין זו זכות בסיסית וערך יסוד במדינה יהודית", אמר שר החינוך יואב קיש. "מערכת החינוך בהובלתי מחזירה את הזהות היהודית והציונית למרכז, והנחת תפילין היא חלק בלתי נפרד מכך. נסדיר את הסוגיה באופן חד וברור באמצעות חוזר מנכ"ל ייעודי".

עוצרים וקושרים

בין שלל מיזמי התפילין הפורחים לאחרונה, נמצאת כמובן חסידות חב"ד הפועלת בתחום כבר עשרות שנים. את דוכני התפילין של שליחי חב"ד ברחבי תבל כבר מכירים מיליוני יהודים. המונים זוכים בכל יום לעצור לצדם לכמה דקות, להתפלל ולהתחבר. אם בימי שגרה הביקוש הולך וגובר לקיום מצווה זו, הרי שבעת מלחמה, כאשר הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" מתגשם לעיני כל, המוני יהודים מבקשים ומצפים למצוא את העמדה הקרובה אליהם ולזכות במצווה.

במהלך ימי המלחמה, העמיד ארגון 'חב"ד לצעירים בישראל' כ־40 עמדות תפילין חדשות ומפוארות ברחבי מוסדות אקדמיים ובתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ. כך מדי יום, בשעת ההפסקה, עומדים הנערים והסטודנטים וזוכים להתעטף בטלית ולהתעטר בתפילין. לאחרונה קיבל המבצע תפנית נוספת, כפליים לתושייה – הכפלת מספר העמדות ברחבי הארץ. 40 עמדות חדשות, עשויות עץ מלא וצבועות במיתוג ססגוני הגיעו מבית היוצר למרכז הארגון בכפר חב"ד, ומשם יצאו לעשרות נקודות שונות ברחבי הארץ.

מה שמייחד את גל העמדות הנוכחי, הוא הקדשתן לעילוי נשמת נופלים במלחמת 'חרבות ברזל'. בשיתוף פעולה עם השליחים המקומיים ועם משפחות החללים, הוקדשו הדוכנים לזכר חיילי צה"ל שנפלו במלחמה, ואף יותר מכך: הסניפים קיבלו דוכנים מעוטרים בתמונות הלוחמים הי"ד, והציבו אותם בבתי הספר בהם למדו. "המראה של החייל שנפל בקרב גבורה", מסביר מנהל הארגון הרב משה שילת על העוצמה הרבה הטמונה בדוכנים החדשים, "בתוככי בית הספר או האוניברסיטה בה למד, על גבי דוכן התפילין, גורם לכל עובר ושב לעצור לרגע, להביט בו ולחשוב מה ניתן לעשות לזכרו ולעילוי נשמתו".

הרב מנדי ידגר, שליח חב"ד לנוער בנתיבות, משתף אותנו בתחושותיו כאשר ראה לראשונה את הדוכן עם תמונת החייל 'שלו': "כאשר הגעתי למטה חב"ד לצעירים לאסוף את הדוכן, עצרתי לרגע והבטתי בפניו התמימות של החייל לזכרו הוקדש הדוכן שלנו – אבשלום פרץ הי"ד שלמד בתיכון העירוני בנתיבות והיה שותף מלא לפעילות מועדון חב"ד לנוער. בעקבות האובדן הקשה, החלטנו לקחת את הצער ולתעל אותו למקום של קדושה ושליחות. אני בטוח שברגע שנציב את הדוכן בבית הספר התיכון בעיר, הוא יהווה מוקד של חיבור ועניין לכלל התלמידים ויגרום לצעירים נוספים להצטרף למעגל מניחי התפלין בקביעות".

הרב מוישי חזן, שליח חב"ד לנוער בכפר סבא, נפעם גם הוא מול תמונתו של החייל משה בר און הי"ד המעטרת את דוכן התפילין שלו: "אני זוכר אותו כנער נלהב משתתף בפעילויות שלנו. הוא אפילו נטל חלק בטיסות שערכנו למחנות הקיץ בתאילנד ובקפריסין לנערי חב"ד לנוער. לא שיערתי אז שברבות הימים הוא יהפוך לקצין נועז, מפקד פלוגה בגולני. אין לי ספק שהוא מרוצה מאוד למעלה מהפעולה המיוחדת הזו".

בערים רבות נוספות ברחבי הארץ, כמו אשדוד ועכו, הוכנסו דוכני תפילין חדשים לתיכון העירוני כשעליהם הקדשה לבוגרי בית הספר שנפלו על קדושת ה' והארץ, והשליחים מספרים כי אם עד היום 'מבצע תפילין' היה מוקד מרכזי לחיבור שלהם עם הנוער, הרי שבזכות הדוכנים החדשים מעתה והלאה המבצע יגבר מעלה מעלה ויגיע לשיאים חדשים.

נער אחד, דוכן אחד, אלפי מניחים

ההתלהבות הסוחפת למצוות תפילין קיבלה ביטוי גם במסגרת האירוע השנתי של חב"ד לנוער שהתקיים לאחרונה בבנייני האומה, בו נטלו חלק 3,500 נערים מכל הסניפים. הפתעת הערב הייתה הופעתו של החטוף ששוחרר בחסדי ה', סשה טרופנוב. סשה, שזכה לקדש שם שמים בהנחת התפילין המתועדת מיד לאחר שחרורו, התקבל בהתרגשות רבה על ידי הנערים והוא דיבר אליהם בדברים היוצאים מן הלב על הסבל הרב שעבר ועל חובתו של עם ישראל – ובפרט הצעירים שבו, דור העתיד – להרבות באחדות ואהבת רעים.

"תמיד הייתי אדם עם הרבה כוחות, אבל את הכוחות שהיו לי השקעתי בעיקר בעצמי – פיתחתי קריירה, יצאתי לבילויים, השקעתי בחברים, בטיפוח אישי ובכל מה שעשה לי טוב. נהניתי והייתי מרוצה מעצמי ומהחיים", סיפר טרופנוב. "בשבי, נשארתי בלי שום דבר חומרי. הדברים הבסיסיים והמובנים מאליהם – נלקחו ממני, החופש נלקח ממני. לא היה לי מספיק אוכל, לכל דבר הייתי צריך לקבל אישור, לא היו מים זורמים ומקלחות, הייתי פצוע ללא קבלת טיפול ראוי, הייתי לבד בלי אף אחד כשכולם סביבי דוברים ערבית, שפה שאני לא מבין, והכי גרוע – הם עלולים להרוג אותי בכל רגע. הייתי חייב למצוא עידוד ואופטימיות גם בתנאים הקשים האלו. וכך, דווקא במקום הזה, מתוך חיפוש אחרי כוח שיחזיק אותי, גיליתי שהוא נמצא בתוכי".

"היה לי הרבה זמן לחשוב", שיתף סשה. "לחשוב על כל מה שקורה סביבנו, להבין שיש מי שמנהל את כל האירוע הזה. התבוננתי סביבי, כי לא היה לי משהו אחר לעשות, וראיתי איך המחבלים מתפללים כמה פעמים ביום. חשבתי לעצמי: אם אפילו המחבלים הארורים האלה מרגישים צורך לפנות לגורם עליון, אני צריך להבין יותר את הדבר הזה – מהי המשמעות של תפילה. לא הכרתי את העולם של התפילה, אבל במקום שבו הייתי הרגשתי צורך להתחבר לכוח עליון וגבוה ממני. מצאתי את עצמי מתחיל להתפלל, במילים שלי, ולדבר עם בורא עולם בשפה הכי פשוטה. הרגשתי שזה נותן לי כוחות ומשרה בי שלווה, גם בתקופות הקשות והחשוכות ביותר שחוויתי".

במהלך הכנס, עלו לבמה מספר צעירים ששיתפו את הנוכחים על חוויות אישיות של הצלה בימי מלחמת ישראל־איראן ועל כוחן של האמונה, התפילה והתפילין. אחד מהם היה אסף ענבר, בוגר חב״ד לנוער נס ציונה, בן עשרים ושלוש. "ב־27 באוקטובר הייתה הכניסה הראשונה לעזה, והחטיבה שלי נכנסה ראשונה. הייתי סמל מחלקה בגדוד ההנדסה 601 תחת חטיבה 401. התפקיד של גדוד ההנדסה היה לפרוץ את המכשול ההנדסי הראשון, והכניסה לעזה הייתה מאוד משמעותית בשבילנו. למרות שאלו גם היו רגעים קשים ומפחידים – האמנו והרגשנו שזה שלנו, ואין סיכוי שאנחנו נפסיד את המלחמה הזו. ידענו בתוכנו שאנחנו הרבה יותר חזקים מהם, ולא משנה מה הם עשו לנו לפני כן", הוא שיתף.

"מה שהחזיק אותנו – גם אותי כמפקד וגם את כל החיילים – הייתה האמונה. כשנכנסנו לסגאעיה בפעם הראשונה, אחרי שכבר סיימנו את ההתקפה ונכנסנו להגנה, הנחתי תפילין ואמרתי תודה לה'. חלצתי את התפילין, ופתאום חייל אחרי חייל ביקשו ממני להניח תפילין – לא משנה כמה הם דתיים ובמה הם מאמינים. זה כל כך איחד אותנו", הוא סיפר בהתרגשות. "באחת ההתקפות חטפנו טיל נ״ט לנמרה, שפגע שני סנטימטר ממוקש נ״ט שאם הוא היה מתפוצץ – אני לא רוצה לתאר מה היה קורה לנו. אני מאמין שזו הייתה שמירה אלוקית שזכינו לה גם בזכות המצוות שעשינו. כמובן, בירכתי ברכת ׳הגומל׳ אחר כך. אני מאמין שיש לנו את ההגנה הפיזית ולצדה ההגנה הרוחנית. יש לנו נשק וכלים, ויש לנו גם הגנה אלוקית שמבחינתי זכינו לה בזכות התפילין שהנחנו כל יום. זה מה ששמר עלינו".

עידן קורן, מחב"ד לנוער גבעתיים, טס בשנה האחרונה לשבתון העולמי של חב"ד לנוער בניו־יורק, בו משתתפים אלפי בני נוער מכל העולם. במהלך הביקור הוא הגיע נרגש לפקוד את קברו של הרבי מלובביץ', שם קיבל החלטה טובה – להביא תפילין לבית הספר ולהציע למי שרוצה להתפלל בהם. "כבר ביום הראשון הניחו בערך עשרה נערים, ופתאום מיום ליום הגיעו המונים ונוצר לזה הד חזק בבית הספר. תוך כדי פעילות גילינו שיש כמה נערים שעדיין לא הניחו תפילין מעולם, פשוט לא עשו להם בר מצווה, וזו הייתה הנחת התפילין הראשונה שלהם. התפילין פתוחות וזמינות לכולם כל הזמן, וכל מי שרוצה יכול לבוא ולהניח", הוא הכריז.

את הרב שניאור בקשי, שליח חב"ד לנוער באילת, הכיר הנער רון בן חמו בזכות התפילין, ואת כל הטוב שקיבל מהקשר הזה הוא מבקש להעביר הלאה. "לפני כמה שנים יצאתי באחד מימי שישי מבית הספר הביתה, וראיתי את הרב שניאור מניח תפילין לתלמידים. כשעברתי לידו, הרב שניאור שאל אותי אם הנחתי תפילין, ומשם כבר הכל היסטוריה", הוא שחזר. "קיבלתי אז על עצמי לעמוד באופן קבוע בדוכן בטיילת באילת ולהניח תפילין לאנשים. לאחר שלוש שנים אני יכול לומר שהנחתי תפילין לאלפי אנשים! תיירים, צעירים וגם אנשים מבוגרים".

"כשיהודי מניח תפילין, למעשה הוא קושר את עצמו עם הקדוש ברוך הוא", הוא אומר. "אני זוכר שיום אחד למדנו במועדון שהתפילין של הראש הן כנגד המוח והתפילין של היד הן כנגד הלב. כלומר, זה מאפּס לנו את המוח והלב, כך שיהיו מאוחדים עם הקדוש ברוך הוא. כשהגעתי לרבי עם הקבוצה מחב"ד לנוער אילת, פתאום תפסתי שאת כל הטוב הזה של דוכן התפילין שלי למדתי מהרבי. הדרך של הרבי אומרת שאם יש לך משהו טוב, אל תשמור אותו רק לעצמך, אלא לך ותזכה איתו את הרבים. אני יודע שכיום הרבה נערים רוצים להכניס תפילין לבית הספר, אבל אולי יש להם קצת חששות ופחדים: מה יגידו עליהם ואיך יתייחסו אליהם… אני אומר לכם: אל תחששו, אל תפחדו. אני ממש שלם עם זה, ובאמת אין סיפוק יותר גדול מזה!".

בוקסה

כשהתפילין יצאו לרחוב

'מבצע תפילין' הוא המבצע הראשון מבין עשרת 'מבצעי המצוות' עליהם הכריז הרבי מלובביץ. על המבצע הוכרז ימים ספורים לפני מלחמת ששת הימים, בשנת תשכ"ז, ובמסגרתו נתבקשו חסידי חב"ד לצאת לזכות יהודים במצוות תפילין, כסגולה לניצחון במלחמה.

במהלך תהלוכת ל"ג בעומר הגדולה של ילדי ישראל, שנערכה מול מרכז חב"ד העולמי בניו יורק באותה שנה, נשא הרבי שיחה בפני אלפי הילדים, ובין הדברים אמר: "אחיכם ואחיותיכם שנמצאים בארץ ישראל נתונים כעת במצב שבו הקב"ה מגן עליהם ושולח להם את הברכה, ההצלחה והישועה שלו, במידה גדולה עוד יותר, כדי שהם יצאו – והם אכן יצאו – מהמצב הנוכחי בהצלחה". הרבי קרא לנוכחים להוסיף במצוות לזכות אחיהם שבישראל, שעל ידי זה יתקיים הפסוק "וישבתם לבטח בארצכם".

באותם ימים הכריז הרבי על 'מבצע תפילין' וקרא לכל הגברים היהודיים באשר הם, ובכללם חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, להניח תפילין בכל יום חול ובכך להגשים את הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", דברים המכוונים לתפילין. הרבי שיגר מברק מיוחד לחיילי צה"ל ובירכם להצלחה במלחמה ואיחל שיחזרו בשלום לבתיהם. בכך הצליח הרבי להביא להתעוררות רוחנית גדולה, ותורים ארוכים השתרכו ליד דוכני התפילין שהקימו חסידי חב"ד בכל רחבי הארץ כדי להעניק הגנה רוחנית לחיילים שבחזית.

שנתיים לאחר הכרזתו על 'מבצע תפילין', קבע הרבי כי "הסיבות למבצע עדיין תקפות", ואף ביתר שאת. במכתב ששיגר באותה עת כתב הרבי: "דעתי ברורה אשר ההתעוררות והבקשה והדרישה על־דבר 'מבצע תפילין', שמדובר בהן זה שנתיים ויותר – בתוקפן עומדות גם עתה. ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז".

מאז מפעילים חסידי חב"ד דוכנים של 'מבצע תפילין' במקומות ציבוריים וגם אייקוניים – ליד הכותל המערבי, בתחנות מרכזיות וגם בשדות תעופה בעולם. כך למשל, דוכן קבע מפואר פועל גם באולם היוצאים בנתב"ג, בו מניחים תפילין מאות אנשים מדי יום.