עשרים שנה עברו מאז אותו פשע של חורבן יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. הייתי נשואה טרייה, שבועות ספורים אחרי החתונה שלנו, כאשר באוויר התחיל לרחף שמה של 'תוכנית ההתנתקות'. למרות שכבר הכרנו מקרוב אירועי עקירה והרס של נקודות התיישבות חדשות, לכולנו היה ברור שהרס בסדר־גודל כזה, זה דבר שפשוט לא יכול לקרות.

באחד הבקרים בחודש סיון התשס"ה, ארזתי תיקים כדי לצאת למחרת לשלושה ימי טיול בצפון. בעלי שהיה אמור לחזור כבר, לא ענה לי במשך שעות ארוכות… עד שקיבלתי טלפון מחברה שעדכנה אותי שהוא עצור בשב"כ יחד עם כמה מחבריו בעוון ניסיון מניעת הגירוש, כמובן. לאחר שבועיים בחקירות השב"כ הוא הועבר לכלא מעשיהו, לאגף מיוחד שהממשלה בנתה לצורך כליאת מתנגדי הגירוש, ובסך הכל ישב במעצר שלושה חודשים. 

הסיפור המשפחתי שלנו – היה רק קצה הקרחון שרמס ודרס את מתיישבי גוש קטיף ותומכיהם. כל מערכות המדינה התגייסו במלוא המרץ ותוך רמיסת הדמוקרטיה, כדי להוציא לפועל את התוכנית המפוקפקת. מי שהעז להביע דעה אחרת, הודח מתפקידו. כששמעתי את הכאב העצום של המרואיינים לפרויקט, את התחושות הקשות של חוסר התמיכה שנותרו צרובות וצורבות עד היום, לצד כמובן הערכה רבה למי שכן תמך ועמד לצידם, אני מוצאת נקודה טובה בזה שלפחות זכינו להיות בצד של הטובים, שהשתדל ופעל כפי יכולתו, מתוך הבנה שעדיין מוטלת עלינו החובה לפעול כפי יכולתנו – לעולם לא לאפשר עוד עקירת יהודים מארץ ישראל. 

כמעט קשה להאמין, אבל שני עשורים חלפו מאותו קיץ קשה. יותר מהזמן שחלף בין נפילת העיר העתיקה ושריד בית המקדש בידי הלגיון הירדני, ועד לשיבת עם ישראל לירושלים הבנויה במלחמת ששת הימים. 

את האיוולת הביטחונית בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, למד עם ישראל תוך זמן קצר – ובעיקר מאז טבח שמחת תורה והמלחמה המתרחשת מאז וגובה מעם ישראל מחירים כבדים. אבל עקירת יהודי חבל עזה (וגם השאיפה והדרישה לשוב לשם שקולה הולך וגובר בשנתיים האחרונות) אינה מתחילה ונגמרת בשאלות ביטחוניות. היא מושתתת על רבדים נוספים, גלויים וסמויים. על שאלות של זהות יהודית, על אובדן הרוח וצדקת הדרך, וגם על מאבקי כוח שנועדו לדכא את הציבור האמוני במדינת ישראל.

כדי לפגוש את הסיפורים, להבין את התחושות וגם לשמוע על המסקנות והתוכניות לעתיד, קיבצנו שמונה ממגורשי יישובי חבל עזה ממגוון של יישובים וגילאים:

• פרופ' סודי נמיר, הרופא המיתולוגי של הגוש, ואשתו רבקה. גרו בנווה דקלים במשך 16 שנה, וכיום מתגוררים ביד בנימין.
• עוז יצחק נמיר, בנם התשיעי מתוך 11 ב"ה של סודי ורבקה. היה בן שנתיים בזמן הגירוש, וכיום חייל סדיר בגולני המשרת בעזה. 
• מיכל שומרון. היא ובעלה ד"ר מוטי, האגרונום של מכון התורה והארץ, גרו בנווה דקלים מעל שני עשורים, וכיום גרים (בינתיים) ביישוב בני דקלים. שלושה מתוך ארבעת ילדיהם משרתים כקצינים בצה"ל.
• אביאל טוקר, נשוי לאסנת ואב לשבעה. גדל בנצר חזני והתחתן עם השכנה. הקימו יחד משפחה ומשק חקלאי לגידול שרי אורגני וירקות חסלט. בזמן הגירוש היה בן 32 עם שלושה ילדים קטנים, וכיום מתגורר ביישוב נצר חזני. 
• שילה ביטון, היה בן 7 וחצי בזמן הגירוש. כיום גר בכרם רעים, נשוי לאלירז ואב לארבעה. אביו, גבריאל ביטון הי"ד, נרצח בפיגוע אוטובוס הילדים בכפר דרום בשנת תשס"א. 
• חנה פיקאר, כיום תושבת ירושלים. גרה עם בעלה מיכאל ותשעת ילדיהם בנווה דקלים במשך 11 שנים, עד שהצטרפו להקמת היישוב שירת הים, בו התגוררו בארבע השנים האחרונות עד הגירוש.
• איילת שליסל הגיעה לנצרים כבת שירות, ואחר כך נשארה לגור שם. כיום היא נשואה ליצחק, אם לחמש בנות, מתגוררת באביתר כשנה וחצי, יועצת תקשורת ואסטרטגיה ודוברת תנועת 'נחלה'. 
• אביטל רייכנר, כיום תושבת רמלה, נשואה ליואל ואם לשמונה ילדים. מעבירה הרצאות על הגירוש כמעט 20 שנה, גדלה במושב קטיף והייתה בת 19 כשגורשה ממנו.

לשאלה מה הוביל למציאות הנוראה שבה יהודים מחריבים חבל ארץ פורח, לפרופ' סודי יש תשובה חד־משמעית. "זה מתחיל בהנהגה מתרפסת שאיננה מצליחה לראות את המציאות כפי שהיא, ומחדירה לציבור את תפיסתה המעוותת", הוא אומר בחדות. "באמצעות שכנועים שקריים על עלות כספית גבוהה וסכנות ביטחוניות, המסקנה המתבקשת כביכול הייתה שצריך לעשות משהו יצירתי כדי להיפטר מהנגע הזה שנקרא עזה. הייתה אז תקשורת חד־צדדית ואנשים האמינו לכל ה'לוקשים' שמכרו להם ולדמיונות השווא על תועלת עתידית, כמו שלכאורה צמחה מהסכם השלום הבזוי והמזויף עם מצרים, שלמעשה כבר הופר מזמן. הכל נעשה תוך התעלמות מזכויות האדם הבסיסיות ביותר: זכותו של האדם להישאר בביתו. בעזרת שטיפת מוח שכונתה 'הכנה מנטלית', הצליחו לשכנע 99 אחוז מהחיילים שזה מעשה נכון ומוסרי, וכך רוב הציבור בישראל, כולל חובשי כיפות, השתכנע או רצה להאמין שזה הדבר הנכון". 

מעבר למה שהתרחש במציאות, פרופ' סודי מסביר גם את התפיסה הגלותית שעמדה מאחורי המעשים הללו. "יש כאן תרבות שפיתחה תפיסה שכיבוש זה דבר אסור, שאין זכות לפגוע בערבי גם אם הוא מחבל, ושכיהודי אתה צריך להצדיק את עצמך כדי להתקיים. החשש מ'גזענות' גורם עד היום לשיבוש ואף סיכון חיי יהודים".

רבקה מוסיפה על דבריו של בעלה עוד נדבך משמעותי. "אני חושבת שהבעיה המרכזית הייתה העובדה שהעם לא מספיק הכיר. גם טכנית – לא הכירו את המיקום והאנשים, וגם מהותית, לא הכירו בערך של תושבי גוש קטיף כשומרים על הגבול הדרומי של ארץ ישראל. לא היה לנו מספיק גיבוי של העם, ובוודאי לא של הממשלה", היא אומרת בצער, וגם מסיקה מסקנות: "השליחות של אנשי גוש קטיף, זה להבין שיש לנו גם את עם ישראל וגם את ארץ ישראל, ובאמת חלק מתושבי הגוש עוסקים היום יותר בהסברה מול העם ברחבי הערים, וכמובן יחד עם זה יש צורך גם להמשיך את ההתיישבות במקומות אחרים, וב"ה הילדים שלנו פעילים בשני התחומים הללו". 

עוז יצחק, שאמנם עוד לא ממש עמד על דעתו בתקופה ההיא, הספיק לבסס עמדה ברורה בשנים שחלפו מאז. "בגירוש הייתי רק בן שנתיים, ולמרות זאת הסיפור הזה הוא חלק בלתי נפרד ממני. זה חלק מהמהות של המשפחה ושל הדרך שאנחנו עושים, וזה בא לידי ביטוי בהרבה דברים", הוא נותן הקדמה חשובה, ומסביר: "לדעתי המצב שהוביל את עמ"י למעשה הפשע הזה, זה פשוט הצלחת הסטרא אחרא. אין דרך הגיונית להסביר בגידה כזאת של עם בארצו ללא שום תועלת. כמובן, כמו בכל פורענות אחרת, מי שביצע את הפשע הוא שליח של הקב"ה, אבל הם עשו את זה בערלת לב ובחדווה מקוממת שפשוט אין איך להסביר אותה, וחלקם לצערנו עד היום לא מוכנים להתנצל ולהגיד 'טעינו'…". 

הוא מוסיף תובנה חשובה שתופסת אותו. "כידוע, בתחילת דרכו, אריאל שרון היה ממקימי היישובים האלו. אבל כשכל הגישה האידיאולוגית מנותקת מערכים, מיהדות ומההבנה הפשוטה שארץ ישראל שלנו פשוט כי הקב"ה החליט, זה מאפשר לאותה יד שבנתה גם להחריב ולהרוס, כי חסרה כאן ההבנה של עומק הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. במבט לאחור אני חושב שהיה אפשר למנוע את הגירוש", הוא מציע תפיסה שלא כולם יסכימו עליה, "אבא תמיד אומר שזה לא הגיוני, אבל קשה לי לקבל את זה כי אני מאמין במאבק. כשאלפי אנשים – משפחות עם ילדים – מובילים ונלחמים על הערכים שחשובים להם מתוך אמונה גדולה בה', זה כוח רוחני מאוד חזק שאי אפשר לעצור. הבעיה הייתה שאנשים פחדו מקרע בעם, והתקפלו בשם האחדות. בעיניי זה עיוות בחשיבה, כי בזמן שיש צורך במאבק, ריקודים וחיבוקים לא יעשו את העבודה. למרות כל זה", הוא מסכם, "היום אני אופטימי מאוד, כי אני מאמין שהקב"ה מוביל אותנו במסע המטורף הזה ו'כל דעביד רחמנא לטב עביד'".

כששירי אהבה לארץ נעלמו ממצעדי הפזמונים 

שילה אומר שלדעתו הניתוק מערך יישוב הארץ והמחשבה המדומיינת שמסירת שטחים מארץ החיים תביא לביטחון ושלום, הם שהביאו אותנו למצב הזה. חנה מסכימה עם האמירה הזו, ומאמינה שהתפיסות השגויות הללו הן תוצאה של שטיפת מוח שהציבור עבר. "יש הרבה חברות וקבוצות שביצעו פשעים נוראיים בעקבות שטיפת מוח, וזה מה שקרה גם כאן. לשמחתנו כיום התקשורת התרחבה והתגוונה, ויש לזה השפעה אדירה". היא מסכימה גם עם התפיסה שאידיאולוגיה שאינה מעוגנת ביראת שמים עומדת על כרעי תרנגולת, ומסבירה את תהליך הקלקול מנקודת מבטה: "באותם ימים התנהלה נגד אריאל שרון חקירה קשה, וכל תכנית ההתנתקות הייתה עצת אחיתופל של עורך דינו כדי להסיט את תשומת ליבו של הציבור. למרות שמלכתחילה הוא היה איש ימין, ברגע שהוא העמיד את צורכי הכלל מול מצבו האישי, הוא העדיף להציל את עצמו. התחושה הייתה של בגידה", היא משתפת בכאב. "גם אלפי החיילים והשוטרים לא הבינו שיש פקודות שהן לא חוקיות בעליל, והפכו את העיקר לטפל בכך שהעדיפו את מדינת ישראל על פני ארץ ישראל". 

מיכל מוסיפה על דבריה של חנה, כשהיא מסבירה את השיטה בה השתמשה התקשורת כדי לשטוף את מוח העם: "התקשורת יצרה עלינו דה־לגיטימציה, וטרחה להסביר לכל הציבור כמה גוש קטיף מסכן את השלום הנכסף והמיוחל, וכמה שהייתנו שם מסכנת את החיילים. היינו מקבלים טלפונים מאנשים שהיו אומרים לנו: 'צאו משם, אתם מסכנים את הבנים שלנו…'. כשניסינו להסביר שארץ ישראל היא הבטחה של הקב"ה, הדברים נפלו על אוזניים ערלות. לא משנה מה עשינו, שטיפת המוח הייתה באותו זמן חזקה יותר. אבל בסופו של דבר, אחרי כל ההסברים חשוב לזכור שהייתה פה גזירה של הקב"ה". 

אביאל חושב דווקא שלא חל שינוי ממשי בעמדות הכוח של האליטות הישנות במערכת המשפט ובאמצעי התקשורת. "לצערי הרב, בנקודה הזו לא הרבה השתנה מאז, ואנחנו עדיין מוקפים באותם כלי תקשורת המסיתים ומלעיטים את העם בשקרים והסתות, ולמעט כמה ערוצים שנותנים תקווה זה לא ייאמן שעשרים שנה חלפו והם עוד שם ללא שינוי, ובית המשפט עודנו מייצג את השמאל הקיצון, "מקום המשפט שם הרשע". ההסתה הגדולה שהייתה נגדנו בתקשורת תודרכה באדיקות על ידי ממשלת שרון שהשחירה את פנינו ושפכה את דמנו. הרגשנו גם שאנשים עסוקים רק בחומר ובתקשורת, ולא מבינים את העניין של החיבור לאדמה ואת הצורך להיאחז בארץ הקדושה". 

הוא ממחיש את הנקודה על אובדן הקשר לארץ, בכך שבמשך עשרות שנים נעלם מקומם של שירים על הקשר הפשוט לארץ ישראל מהתרבות הישראלית וממצעדי הפזמונים ברדיו – עד פרוץ מלחמת שמחת תורה. "באופן פלאי אני מרגיש שהעם היום הרבה יותר מחובר לארץ וליהדות, ובניגוד למשודר בתקשורת, יש פה הרבה אהבה, ערבות ואחדות". בכל מקרה, הוא מזהיר: "אסור להירדם בשמירה. צריך לחזק את ההתיישבות, וכמובן לתקן את השטות של העקירה מגוש קטיף כמה שיותר מהר".

לדעתה של אביטל, השורש לכל הוא העובדה שבמשך שנים נרקם בציבוריות הישראלית חלום של שלום. "חלום של היהודי הנודד שהגיע סוף סוף לארץ ורוצה שלום עולמי. זה מאוד מובן, כי מי לא רוצה שלום? אבל הייתה תמימות גדולה וחוסר הבנה מי האויב שלנו ומה המטרה שלו. וכדי לקדם את החלום הזה השרישו תפיסה שאנחנו – המתנחלים – מונעים את השלום, ופתחו בקמפיין עם מסר ברור ומלחיץ שקשה להישאר אדישים כלפיו. אמרו עלינו שבגללנו נהרגים חיילים, שתושבי הגוש הם אנשים משוגעים שסוחבים את הילדים שלהם למקום סכנה בשביל אדמה, ועוד האשמות כיד הדמיון הטובה על כל מי שביקש להשחיר אותנו".

מהפכת התקשורת – מהפכה אמונית

"היום כל אזרח יכול להביע את דעתו ברשתות החברתיות, ולהגיע לעשרות ומאות אלפי אנשים", מצביעה אביטל על נקודה חשובה, "אבל בתקופת הגירוש ובשנים הקודמות לה לא היה פייסבוק וטוויטר. קולנו לא נשמע. כשרצינו לזעוק על העוול, כמעט לא היה לנו איך. עברנו בית־בית בערים ברחבי הארץ במבצע שנקרא 'פנים מול פנים'. ניסינו לחבר את העם לערכים, לתורה ולחיבור המיוחד של עם ישראל לארץ, וגם להזהיר אותם מפני גודל האסון שעלול לקרות. במשאל שעשינו בין מתפקדי הליכוד אמנם הצלחנו, אבל זה לא עזר כי הדורסנות של אריאל שרון המשיכה לדהור במלוא העוצמה, תוך שיתוף פעולה עם בג"ץ וכל מוסדות השלטון".

"כשעברנו בין הבתים במבצעי 'פנים מול פנים', הבנו שיש כאן משהו עמוק יותר", אביטל מסבירה נקודה בעלת השלכות משמעותיות, שהתבהרה לה באותו זמן. "הבנו שיש לצערנו אנשים רבים בעם שלא מחוברים לתורת ארץ ישראל המיוחדת, כאלה שהלכו שולל אחר הבטחות התקשורת – שאם ניתן לערבים רובים, אדמה ומדינה יהיה לנו שקט. הרגשנו שאנחנו מתקנים את חטא המרגלים במאמץ שלנו לחבר את עם ישראל לארץ, משימה שאנחנו ממשיכים אותה עד היום ברמה הציבורית והמשפחתית. הגרעינים התורניים, המפעלים וארגוני הקירוב השונים שקמו בעקבות הגירוש, היו תוצאה ישירה של התובנות הללו, כמו גם הפעולות שנעשות בימים אלו במטרה ליצור חיבור פנימי של הציבור לחבל עזה – נחלת שבט יהודה – והחתירה לניצחון ולהשבת אחינו השבויים מתוך עוצמה וזקיפות קומה".

"אני חושבת שכל העשייה שלי בחיים מאז", אומרת אביטל, "כל מקום שאני בוחרת לגור ולעבוד בו נובע מהמשך המשימה שלקחנו אז כנוער גוש קטיף, למען התורה, העם והארץ. המגורים ברמלה, העובדה שבמשך שנים אני מעבירה שיחות על הגוש ופועלת למען החזרה, ההשתדלות שלי לפעול בעוד עניינים ציבוריים למען עם ישראל, וגם 'מרכז המשפחה' ברמלה שאני זוכה לנהל – הכל נובע מהרצון שנולד אי־אז בחולות בשנת תשס"ה לחבר את העם".

איילת היא כיום פעילה מרכזית בתחום החזרה לחבל עזה, ולדעתה אם היו שואלים אותה אז מה אִפשר את הפשע הזה היו לה תשובות אחרות, אבל בפרספקטיבה של 20 שנה יש לה כבר תובנות מעמיקות יותר. "אני לא מדברת רק על עצם המאבק אלא על העובדה שפחדנו לומר את האמת. ניסינו להציג את גוש קטיף רק במונחים ביטחוניים או באיכות חיים – 'בית עם גינה ולול'. חששנו לומר בפה מלא: גוש קטיף זה ארץ ישראל. האמונה שאם נרכך את המסר נצליח לשכנע – התפוצצה לנו בפנים".

"הציבור היום פחות תמים", אומרת איילת בביטחון. "הוא מבין שיש בעולם רוע, ושזה לא עניין של ימין ושמאל אלא של עם וארץ. גם בתחום התקשורת יש מהפכה של ממש. בעבר התחננו שמישהו ייתן לנו במה, היום יש לנו עיתונות אמונית, טלוויזיה לאומית, תחנות רדיו עצמאיות וכמובן הרשתות החברתיות המאפשרות להעביר מסרים בלי צנזורה. אני חייבת לפרגן גם לעלון שבו מתפרסמת הכתבה הזו", היא אומרת בחן, "כי עצם קיומו של שיח כזה – יהודי ואמוני – זו בשורה גדולה וזה לא מובן מאליו. הציבור רוצה לשמוע אמת, וב"ה יש לו איפה לשמוע אותה. ועדיין", היא מביאה גם את הצד שמבקש לשמור על ערנות ציבורית, "לפעמים מרחפת באוויר השאלה האם דבר כזה יכול לקרות שוב. פינוי עמונה, שקרה חודשים ספורים לאחר הגירוש, הוכיח שכן, אבל שם גם נולדה תנועת 'נחלה', מתוך הרוח וההכוונה של הרב לוינגר זצ"ל להקים עוד ועוד יישובים ביהודה ושומרון, ובבוא היום גם בעזה. מאז ההתיישבות פורחת, הנקודות מתרבות, וזו הדרך היחידה להבטיח שלעולם לא נחזור לאותו כשל".

לתקן את חטא המרגלים 

שילה, לעומתה, חושב שאחרי שהציבור בישראל הבין את המחירים הבלתי־נתפסים עליהם התריעו ערב העקירה, וראה כיצד הם התממשו באופן מזוויע ומדויק – אירוע בסדר גודל של הגירוש לא יקרה עוד, אבל העובדה שנקודות התיישבות ברחבי יהודה ושומרון עדיין מתמודדות עם פינויים חוזרים ונשנים, מלמדת על זה שיש לנו עוד ללמוד בתחום ההבחנה בין אויב לאוהב. פרופ' סודי מתייחס לסוגיית השינוי במציאות משני צדדיה. "מצד אחד ההמון הגדול עדיין שבוי בחוסר רצון לעמוד על שלנו, אבל מצד שני אפשר לראות גם הרבה שינויים, כמו ערוצי תקשורת שמעבירים מסר של גאווה לאומית וביטחון. יש היום הרבה יותר הצדקה לחיות ביש"ע, גם בזכות הממשלה הנוכחית, וב"ה קמים הרבה יישובים. אנחנו רואים את הלוחמים הגיבורים, ולכן אני מאמין שמה שהיה בגוש קטיף לא יכול לחזור על עצמו כיום", הוא מסכם מתוך עמדה של תקווה.

עוז יצחק מסכים עם שילה על כך שהמחירים הכבדים ששילמנו הבהירו בצורה חד־משמעית שהייתה כאן טעות מרה, אבל חשוב לו להדגיש נקודה מהותית: "זו לא רק טעות אסטרטגית ביטחונית, אלא מעידה רוחנית, בגידה בארץ המובטחת. אני לא מבין בחשבונות שמים", הוא אומר בזהירות, "אבל לדעתי הרבה מהמחיר ששילמנו קשור לחטא המרגלים הזה. כיום, כשאנחנו קוראים לחזור ולהתיישב בחבל עזה, חשוב לי מאוד שזה לא יהיה רק מכוח זה ש'התיישבות מביאה ביטחון'. ביטחון זה חשוב, אבל זה לא הכל. צריך לעשות תשובה גדולה, לפייס את אמא אדמה ולחזור ליישב את האדמות שהפקרנו, מכוח הזכות הבלעדית שלנו על ארץ הקודש".

מיכל מתמקדת בנושא הדה־לגיטימציה, שלמרות השותפות המדהימה והכואבת במלחמה עדיין טעון תיקון גדול, להרגשתה, אבל ביחד עם זה יש גם שינויים גדולים במציאות שהיא ובעלה מוטי פוגשים בשטח. "אנחנו שומרים על קשר עם אנשי בארי וניר עוז, ואנחנו רואים ומרגישים את השינוי שחל באדם היהודי כפרט וכקהילה. אמר לנו חבר שהוא דור שלישי בבארי: 'אני אחזור לבארי כשמהחלון שלי יראו את הים ואת הפרחים ואת השדות'. הוא היה אחד מאלה שהיו לוחמי השלום. יש אנשים שדעתם השתנתה ב־180 מעלות". 

לדעת אביטל יש שינוי גדול בעקבות הגירוש, בעקבות העשייה החברתית הגדולה שצמחה בעקבותיו ולצערנו גם בעקבות הטבח הקשה שחווינו בשמחת תורה. "אני חשה שעם ישראל הרבה יותר מחובר לתורה ולריבונו של עולם, מחובר לארץ ולהבנה שאנחנו שואפים ליישב את כל חלקי ארצנו מתוך עוצמה ומתוך הבנה שזו נחלתנו ושזה הדבר שיביא ביטחון. נכון, ממש לא כולם, אבל העם הולך לכיוון הזה. הימין התחזק, הציבור המסורתי התחזק והשמאל ירד". 

"קבוצת תמיכה" לריבונו של עולם

כיהודים עובדי ה', ברור לנו שגזירה מהסוג הזה דורשת מאיתנו מאבק למען העם והארץ, אבל ביחד עם זה גם הבנה שהכל ממנו יתברך, ויש לנו פה הרבה מקום גם לתפילה, גם ללמידת השיעור שריבונו של עולם מלמד אותנו וכן, גם לכאב גדול ולשאלות קשות. שילה אמנם היה רק בן 7 וחצי בזמן הגירוש, אבל הוא זוכר היטב שלצד תחושת התסכול והעצב הייתה גם אמונה גדולה, בה' ובצדקת הדרך. "התפילות שלי היו מול ה' שלא יתחלל שמו", נזכרת רבקה, "שיכירו כולם שהארץ הזו שייכת לריבונו של עולם, ושברגע שאנחנו מתפללים – הגזירה תשתנה. היה לי קשה מאוד שהקב"ה לא קיבל את בקשתי. אחד הדברים הכי חזקים שהבנתי הוא – כמה אני לא מבינה. ה' הוא המחליט ולא אני, גם אם אני מתפללת. ה' החליט ששם שמים יתחלל, וזה היה חילול ה' גדול", היא אומרת באופן חד־משמעי. "זה אחד הכאבים הגדולים מעבר לכאב הפרטי. זה מהלך שגם עשרים שנה אחרי אני לא מצליחה להבין מה הוא".

"הדבר שהכי גדלתי ממנו", היא לוקחת את המשבר למקום של צמיחה, "זה להבין שלאבא מותר להגיד לא, ושאני הקטנה כבת מלך מודה לו על מה שהוא נותן לי. שלושה שבועות אחרי הגירוש ילדתי תינוקת מתוקה שנתנה לי הרבה כוח, וגם זה ממנו. אנחנו צריכים לזכור שכל מה שאנחנו מקבלים זה ממנו, והדברים שפחות נוחים לנו – זה רק כי אנחנו לא מבינים. נקודה נוספת שהתחדדה לי זה שכשאין לך בית, את יכולה קצת להבין מה זה אומר שלקב"ה אין בית כבר 2000 שנה. כמו שאומרת הגמרא: "דיו לעבד שיהיה כרבו". בתחושה שלי הייתי קצת כמו קבוצת תמיכה שמבינה מה ריבונו של עולם עובר כשאין לו בית. מאז אני מתפללת בכוונה גדולה יותר: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'".

פרופ' סודי מוסיף ושם זרקור על החשיבות בלראות את הטוב שקורה ולהודות עליו: "הקב"ה זורק לנו נסיונות. לא תמיד אנחנו מרגישים שהתפילות שלנו נענות, אבל הן תמיד עושות את שלהן, וצריך לראות גם את כל הניסים שזכינו להם. כיום אנחנו יודעים שאם כל הצבאות של האויבים היו תוקפים יחד, היינו היום במקום אחר לגמרי… וכמובן, ההתקפה באיראן הצילה אותנו משמד וחורבן. צריך רק להגיד לו תודה, ולהתפלל שהגאולה תהיה ברחמים ולא בדין. אין לי שום טענות ומרירות כלפי הקב"ה", הוא אומר בביטחון. 

לחנה, לעומת זאת, היה משבר קשה מול התפילות שלא התקבלו. "גוש קטיף היה מבחינתי גן עדן עלי אדמות. אם היו שואלים אותי מה זו אחדות ישראל ואהבת ישראל, הייתי אומרת: 'בואו לגוש קטיף!' בגוש היו כל חלקי עם ישראל, ותמיד הייתה תחושה של יחד. לא יכולתי לדמיין הרס של המקום הזה", היא אומרת בכאב גדול, "וההתמודדות הרוחנית לא הייתה פשוטה. הרבה אנשים שרו אז "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", אבל אני לא הצלחתי לשיר". חנה חיפשה תשובות שירגיעו את נפשה, ולבסוף מצאה אותן בכתבי רבי נחמן. "התחלתי לשמוע שיעורים, נסעתי לאומן והתחזקתי מאוד באמונה שהכל לטובה ואנחנו לא מבינים כלום. היום אני בהודיה לה' שפתח אותי לתורה הזו ולחסידות בכלל, והחזיר בי את האמונה התמימה שהייתה בי".

"מהרגע שהגענו לגוש קטיף הרגשתי שהקב"ה לוקח אותנו בבחינת 'משכני אחריך'", נזכרת מיכל בערגה. "היישוב היה קטן מאוד, שום דבר לא פרח, והייתה אפילו תפיסה שכדי לשתול צריך להביא משאיות של אדמה. לאט לאט, עם השנים, הרגשתי שהקב"ה מזכה אותנו ליטול חלק במהלך גאולת העם והארץ, עם כל הפריחה של האדמה, וגם של תלמודי התורה. הרגשתי שאנחנו חלק ממהלך הגאולה הגדול. אחת השאלות ששאלתי את עצמי אחרי הגירוש היא: איך יכולה להיות נסיגה במהלך גאולה? והבנתי שכן, זה יכול להיות". 

"היה ברור לי שיהיה נס ברגע האחרון וזה לא יקרה", היא מוסיפה לספר. "בשבת האחרונה בנווה דקלים, נשארנו קומץ של כמה משפחות. במוצאי שבת לא היו חיילים ביישוב, השער והמחסום היו פתוחים. אחת הבנות תלתה שלט 'ושבו בנים לגבולם'. התקשרנו לאנשים שפונו למלונות בירושלים ואמרנו להם: 'תחזרו! הבתים שלכם עדיין מלאים בכל טוב'. קיווינו שאולי עכשיו יקרה הנס. מאז מלווה אותי התחושה שאולי החמצנו. אולי אם היה לאנשים כוח באותו מוצאי שבת, הם היו חוזרים. אני חלילה לא שופטת את האנשים, היום אני מבינה את המקום שלהם, שאז לא הבנתי".

התפילות שמהדהדות בין החולות

"יש זיכרון שמלווה אותי עד היום מליל ט' באב בבית הכנסת בנווה דקלים", נזכרת מיכל בהתרגשות באירוע שהשאיר את חותמו. "היו שם כאלפיים אנשים שעמדו בצפיפות ושרו 'שייבנה בית המקדש'. עמדתי שם עם עיניים עצומות ובכי קורע לב, יחד עם כל הציבור שזעק לריבונו של עולם. היה לי ברור כשנפתח את העיניים, משיח צדקנו ירד מן השמים. גם באותם רגעים הרגשתי את הכאב הגדול מכך שאין בית לה', והבכי הזה הוא בקשה שהקב"ה יבנה לנו את בית המקדש".

"אני חושב שבכל תקופת העקירה של גוש קטיף, הייתה התעלות של אמונה בה' ותפילות מתוך תוכו ועומקו של הלב, והרגשתי את זה בעוצמות גדולות בקהילה שלי בנצר חזני", מספר גם אביאל ואומר בגעגוע: "הלוואי והייתי יודע לחזור ולהתפלל מעומק ליבי כמו אז. הבנו באופן ברור שאנחנו בניסיון, והתעקשנו לעמוד בו יחד עד היום האחרון עם רגליים על הקרקע ועיניים לשמיים. היו כאלו שזלזלו באנשי גוש קטיף והיו שציפו ליותר דם, אבל אני אישית מרגיש שקהילת נצר חזני הלכה באמונה שלמה. כמי שגדל כל חייו במושב, לעולם לא אשכח את השיעור באמונה שקיבלתי מהחקלאים המחוספסים שראו את מפעל חייהם נחרב, אבל המשיכו לשאת עיניהם לשמיים באמונה שלמה ותמימה. 

"על השער של המושב נתלה שלט ענק, שהפך לסמל שלנו: 'בנצר חזני מאמינים בקדוש ברוך הוא באמונה שלמה'. מספר ימים לפני הגירוש, חנן פורת זצ"ל הגיע לחזק את התושבים ונתקל בשלט. הוא לא היה יכול לעמוד בהתרגשות שאחזה בו, ירד מהרכב, נשק בדמעות לשלט ורק אז נכנס לישוב כשהוא נרגש ומשתומם: אנשים שביתם ופרנסתם עומדים להיחרב, ומה שחשוב להם זה לזעוק לריבונו של עולם שלא משנה מה יקרה, הם מאמינים בו באמונה שלמה! השער הועלה באש ונפרץ על ידי שופל צבאי ענק, וטורים ארוכים של חיילים במדים שחורים צעדו לתוך המושב, אבל בנצר חזני עדיין מאמינים בקדוש ברוך הוא באמונה שלמה. אפשר להרוס את השער ואת הבית, אבל לא את האמונה והרוח שמובילות את הקהילה עד היום הזה".

לאביטל הנושא הזה נוגע בנימים עמוקים ביותר, ויש אצלה חלוקה ברורה בין התפילות של לפני הגירוש והתפילות של אחרי. "אי אפשר לתאר את העוצמה של התפילות האלו, עד היום אני מתגעגעת אליהן… במהלך כל השנה וחצי של המאבק לא היו לי בכלל תפילות אישיות", היא מספרת בכנות על התפילות 'של לפני'. "הרגשנו שאנחנו נאבקים לא על הבית הפרטי שלנו אלא למען העם והארץ, וכדי שלא יהיה חילול ה'. אמרתי לקב"ה: בשבילך אנחנו פועלים, תעזור לנו לדייק את המעשים הנכונים שיביאו לעצירת התוכנית הנוראית, תכוון אותנו איך נכון לחבר את עם ישראל לארץ הטובה. אלו היו תפילות גדולות עם עוצמות גדולות שהלכו וגדלו ככל שהתקרב הקיץ. היו תפילות המוניות בגוש, בכותל וכמעט בכל מקום". 

"תפילה אחת שאי אפשר לשכוח, זו התפילה בתשעה באב האחרון", היא נזכרת ברטט. "התכנסנו בבית העלמין, כשכולנו בצום. במשך שעות שרנו ובכינו, ופתאום מישהו פשוט התחיל לצעוק בכל הכוח: 'אבאאא!!!' וכולנו צעקנו איתו… עד היום הצעקה הזו מהדהדת לי. בתחושה שלי היא עדיין קיימת ומסתובבת בין החולות, בין החטופים שלנו, בין החיילים שלוחמים שם עכשיו. זה היה משהו שמיימי. הרגשתי שאחרי זעקה כזו אין אופציה אחרת – משיח יגיע בצאת הצום".

התפילות של אחרי, כבר היו ליגה אחרת של כאב. "היה שם בכי שאי אפשר לתאר, עם כאב חד. כל מילה בתפילה מקבלת משמעות עמוקה יותר, כשהציפייה והתפילה לבניין ירושלים באה מתוך הרגשה מוחשית של חורבן גדול. בתקופת החגים הראשונה אחרי הגירוש, 'גרנו' אז עדיין באולפנת כפר פינס, ובכיתי מתחילת התפילה ועד סופה, בלי יכולת לעצור. עד היום יש על המחזור סימנים של דמעות מאותה תפילה. החזן היה דוד חטואל, שאיבד את אשתו ובנותיו בפיגוע בגוש. מאז, בכל שנה בימים הנוראים אני מתחברת לאותה תפילה כואבת ועוצמתית, שגם בה התפילות האישיות היו זניחות כי הרגשנו חלק משבר גדול של עם, ביחד עם עוצמה גדולה ואחריות כבדה".

למרות הכאב הרב, והתפילות שלכאורה לא התקבלו, האמונה של אביטל רק התחזקה. "הבנתי שבאמת אנחנו לא מבינים כלום. לא את התהליכים שהקב"ה מוביל אותנו, וגם לא למה הוא אפשר לפשע הזה להתקיים. אולי יום אחד נבין ואולי לעולם לא, אבל אנחנו מאמינים בו שהוא איתנו תמיד. אנחנו מצווים לפעול ככל יכולתנו בדרכה של התורה, והוא אחראי על כל השאר". 

גם עוז יצחק נזכר בחיוך בתפילת הילדים הקבועה שלו כילד קטן במלון שאליו פונתה המשפחה. "לפני השינה, אחרי קריאת שמע היינו אומרים במנגינה מתוקה של ילדים: 'ה' שבשמיים, שמור על עוז יצחק ועל כל המשפחה ושנחזור לגוש קטיייייף'. התפילה הפשוטה הזו משקפת איך בגילאים מאוד קטנים ניטעה בנו האמונה שאנחנו לא כאן סתם, אלא יש לנו אמונה גדולה ודרך חשובה לעשות כדי לתקן את העוול הנורא".

יד מושטת לא פוגשת יד אחות

כציבור שחונך ללכת עד הסוף גם עם אהבת העם וגם עם אהבת הארץ, הצורך להיאבק באחים יצר קונפליקט לא פשוט. "הרגשתי שזה כמו משפט שאתה צריך לבחור בין שני ילדים", אביטל נזכרת בתחושה הבלתי־ניתנת־להכלה. "איך אפשר? שניהם אהובים ויקרים. אני זוכרת דיונים רבים במטה המאבק סביב הנושא הזה. אחד מהאנשים במטה אמר שאם יהיה משאל עם והעם יחליט שצריך לעזוב, הוא יקום ויעזוב. זו הייתה עבורי אמירה מאוד קשה. מובן שהמורכבות הזו השפיעה על אופי המאבק וההתנהלות מול הכוחות המגרשים. היה ברור לנו שאנחנו לא פוגעים באחים, אבל גם היה ברור שלא נקום ונלך. האמת היא שזה אחד הדברים הכי קשים שהיו", היא מודה בלב כבד, "לשלוח אלינו את האחים שלנו כדי לבצע בנו את הפשע הזה".

גם אביאל מזדהה עם התחושה המורכבת שתושבי גוש קטיף נקלעו אליה בעל כורחם. "אחרי שעשינו הכל בצורה חוקית כדי לנסות לעצור את הגזירה, ואריק שרון עם חבורתו המושחתת רמסו הכל ברגל גסה, התחלנו להכין תוכניות לעצירת הגירוש בצורה פיזית, האמנו וקיווינו שעם ישראל יגיע במאות אלפים לעזור לנו, אבל זה לא קרה", הוא אומר באכזבה. "היו כמה אלפי צדיקי אמת שכן הגיעו, אבל זה לא היה מספיק כדי שנוכל לעמוד מול אלפי החיילים. ההבנה הזו הייתה קשה לנו מאוד, ובאופן מיוחד הכאיבו לנו אירועי כפר מימון. כי כשבאו החיילים היה נכון לסלק אותם עם מקלות, אבל ככאלה שגדלו על העקרונות של על עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, לא ידענו להרביץ לחיילים… הגנרלים והפוליטיקאים ידעו זאת היטב וניצלו את הקונפליקט הזה באופן מחושב, עד הסוף".

"הרבה שנים לקח לנו להתאושש מהבגידה הזו", הוא משתף, "ואחת התובנות שלקחנו היא שהמדינה היא שלי ולא של מנהיג מושחת או גנרל כושל כזה או אחר. הם ייעלמו מדפי ההיסטוריה ועם ישראל חזק מהם. ועוד תובנה חשובה היא שהקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו, ותפקידנו רק להשתדל. לא נסלח לפושעים, אבל ממנו נקבל הכל באהבה. ברור לי", הוא מוסיף, "שמי שחווה את ההתרוממות של התפילות והאמונה שהיו בימים האלה, נושא אותם עימו עד היום הזה".

"ניסו לשכנע אותנו שאם ניאבק נאבד את הציבור", נזכרת איילת. "היום אני מבינה שזה בדיוק להפך. ככל שמחזקים את אחיזתנו בארץ – העם מתקרב ומתחבר". "אהבת העם והארץ באות יחד מבחינתי", מוסיף שילה. "אמנם כן יש סוג של תחושת בגידה – איך אחרי כל מה שעברנו בגוש העם מפנה לנו גב – אבל ח"ו זה לא פגע באהבת העם. אני חושב שאחד הדברים שהציבור שלנו הבין מאז, זה שצריך להתנחל בלבבות ולהפריח את רוח ה' ואהבת הארץ בלב היהודים כולם ולא רק ה"מתנחלים"… 'לזרוק נשמה באומה'".

"מבחינתי, המשבר היה להמשיך לעשות תורנויות בהתנדבות בחדר מיון ולטפל באנשים שלא מעניין אותם שמחריבים לי את הבית והורסים לי את החיים", אומר פרופ' סודי. "התחושות האלה נמשכו כחצי שנה־שנה, אבל היום אני הרבה אחרי זה. יש לי מסר ברור בעניין הזה למשפחה שלי, ולכולם: יש לנו מצווה לשרת את העם הקדוש. אני לא זוכר שירמיהו הנביא או זכריה קיללו את העם כשהם חטאו ועבדו עבודה זרה, אלא התפללו עליהם. אז איך מתמודדים? לומדים תורה, מתחזקים, מקרבים את המשפחות ומחזקים את המיואשים. חשוב מאוד להעצים בעם את ההרגשה שה' איתנו ושאנחנו מנצחים".

עוז יצחק היה כנראה קצת קטן מכדי להבין את המילה 'קונפליקט', אבל זה לא אומר שהוא דילג עליו. "כחצי שנה אחרי הגירוש היה לי חלאקה, ולקחו אותי למערת המכפלה". בכניסה למערה עמד חייל שראה ילד חמוד בלונדיני עם עיניים כחולות, והוא אמר לו: "תן כיף". עוז יצחק ענה לו: "לא רוצה". כשהחייל המופתע ביקש לדעת למה הילד החמוד מחרים אותו, הוא ענה לו בקולו הזעיר: "כי אתה גירסת אותי מגוס קטיף…". 

"הכעס על המערכת ועל הצבא בעקבות חלקם בפשע הזה, זה נושא טעון שבמשך השנים למדנו להתמודד איתו", הוא אומר בפרספקטיבה של 20 שנה ובקול קצת יותר עבה, "וגם כלוחם כיום אני חווה קונפליקט גדול מהמחשבה שאני לובש מדים שלבשו כוחות הגירוש, ונלחם עם המדים האלה בעזה, על חורבות היישובים מהם גורשנו". 

עזה כמוות – אהבה 

הטבח האיום בתושבי עוטף עזה והמלחמה שמתחוללת מאז – זעזעו לבלי הכר את החברה בישראל, אבל עבור מגורשי גוש קטיף מדובר באירוע טקטוני שפרץ את סכרי הזיכרון, הדמעות והחלומות. 

"העוצמה שבה פרצה המלחמה חידדה את ההבנה שרק אם היינו נשארים בגוש קטיף, האסון הלאומי הזה לא היה קורה. ביחד עם זה, כשהתחלנו לקבל את התמונות של הבנים מגוש קטיף, זה היה ברור שאנחנו עוד שניה חוזרים הביתה", אומרת מיכל שמבחינתה הציפייה לחזרה הביתה לא היה חלום מנותק שנגנז לאורך השנים, אלא אמונה מציאותית לחלוטין. "מהשנה הראשונה אחרי הגירוש, בכל שנה בליל תשעה באב נסענו למחסום כיסופים לקרוא את מגילת איכה ואת הקינות שנכתבו על גוש קטיף, מתוך מחויבות להעביר לדורות הבאים את הרצון והחלום לשוב הביתה. מורה הדרך שלנו היה הרב חנן פורת זצ"ל, שסיפר לנו כי במשך 19 שנים, כל שנה ביום נפילת גוש עציון הם היו נוסעים לרמת רחל – הנקודה האחרונה הכי קרובה בירושלים שממנה צופים על הגוש, משקיפים משם על האלון הבודד ואומרים "לשם נשוב". עם מורי דרך כאלה ברור שממשיכים את הדרך". 

שילה מתאר תחושה מורכבת, של כאב גדול לצד התרגשות מהחזרה לגוש. "נכנסתי לעזה בתור לוחם מילואים חודש אחרי שמחת תורה. זה היה מיוחד ממש. מעבר להתרגשות של כל אחד מבני הגוש שחזר הביתה, במקרה שלי זה יצא בדיוק ביום האזכרה של אבי הי"ד, והרגשתי סגירת מעגל ותקווה גדולה שהפעם נחזור, לתמיד!"

איילת מספרת שברגע הראשון הרגישה כמובן כאב גדול. "הקיבוצים שהפגינו נגדנו נפגעו קשה, הייתה תחושה שכל האשליות קרסו". אבל כמו שלפני הגירוש היא בחרה להיות פעילה ככל יכולתה, גם עכשיו היא החליטה ללכת עם האמרה של ר' נחמן: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן", ולפעול במלוא המרץ לתיקון העוול. "שבועיים אחרי תחילת המלחמה, התכנסו – תנועת נחלה עם ארגונים נוספים – בביתו של הרב אליקים שרייבר, רבו של כפר דרום יבב"א, כדי לחשוב על תיקון. התחלנו באירועים קטנים, ומשם הלכנו וגדלנו. היה כנס באשדוד, בבנייני האומה, צעדה של 50 אלף איש בשדרות, חגים בשטח וצעדה עוצמתית מיד מרדכי לצפון הרצועה. האמירה בכל האירועים האלה מאוד ברורה: חוזרים הביתה. צפון הרצועה תחילה.

לצד הכאב הגדול, אביאל הוצף בתחושה של בזבוז נוראי על דברים ברורים ופשוטים שלא הופנמו בגלל עיוורון ושקר. "הערבים אמרו כל הזמן מה הם בדיוק רוצים, אבל עם ישראל סירב להקשיב. העדיפו לתת פרס נובל לשלום ליאסר ערפאת הרוצח. מצד שני, כשחיילי צה"ל וביניהם גם הילדים שלי, צעדו בגוש קטיף, וכשהתחלנו לקבל תמונות מהחממות והמחסנים שלנו, הלב רעד מהתרגשות. אנחנו ללא ספק בדרך חזרה הביתה, וצריך לומר זאת בקול רם ולפעול לכך", הוא אומר באופן חד משמעי.

אביטל מתקשה לתאר את התחושות מאותם רגעים. "בכל אזעקה בשנים האחרונות ובכל סבב לחימה, בא לי לצעוק מכאב. היה ברור שזה יקרה, עברנו בית־בית וסיפרנו שיגיעו טילים לאשדוד וצחקו עלינו, אמרו שביום שזה יקרה ימחקו את עזה. מעבר לתחושות שכולם חוו הרגשתי תסכול מטורף, כי התרחיש הזה היה ידוע מראש. זה כאב גדול שאי אפשר לתאר, מחשבות של 'איך לא הצלחנו לעצור את זה'? באמת עשינו כל מה שיכולנו, ויותר ממה שיכולנו. אני לא נמצאת במקום של כעס או של 'אמרנו לכם' כלפי העם" היא מסבירה, "כי מדובר באחים שלנו. אלא בתחושה של כאב עצום. מה שכן יש לי זה כעס גדול על המנהיגים וראשי הצבא ששיתפו פעולה ולא זעקו על האסון שעומד להתרחש עלינו. את חקירת מחדלי ה־7 באוקטובר צריך להתחיל מהגירוש ומהסכמי אוסלו", היא אומרת בנחרצות.

מצד שני, מהיום הראשון שנכנסו ללחימה היא חוותה התרגשות מיוחדת. "אני מעבירה שיחות על הגוש כמעט עשרים שנה. תמיד כשדיברתי על השאיפה שלנו לחזור, אנשים היו מביטים בי קצת ברחמים. אפילו אחרי החזרה לחומש דאגו להגיד לי: אל תצפי, בעזה זה שונה. אבל אני המשכתי לחלום ולצפות, כי אני מאמינה שכמו שהקב"ה מפתיע אותנו באירועים קשים, הוא יכול גם להפתיע אותנו בהתרחשויות משמחות. סבתא שלי ואחותה ניצלו מאושוויץ", היא לוקחת אותנו כמה דורות אחורה, "והן לא דמיינו ביום השחרור שאחרי פחות משנה הן יגיעו לירושלים".

"במשך שנים עקבתי בפייסבוק אחרי ערבים מחאן יונס, בציפייה שרק יעלו תמונה. ופתאום יש לי שפע של תמונות מהיישובים, מהים ומהדרכים. עקבות בחולות. עבור תושבי גוש קטיף כל שם, כל ציר, אומר משהו, ומפעיל את הלב. במשך 19 שנה אני מגיעה עם הילדים למחסום כיסופים", היא מוסיפה ופורשת בפנינו את תקופת הציפייה הארוכה, "בנו שם מגדל, שלפעמים רואים ממנו את הים. אנחנו מגיעים לשם בידיעה שאנחנו נחזור. אנחנו לא יודעים כמה זמן זה ייקח, וכמה תהליכים עוד נצטרך לעבור כדי שעם ישראל וממשלת ישראל יבינו שאין אפשרות אחרת, אבל בעז"ה זה יקרה. כשהתחילו האזעקות בשמחה תורה ואמרתי לילדים שזו כנראה מלחמה", היא נזכרת, "השאלה הכמעט ראשונה של הבן שלי הייתה: 'אמא, הבר מצווה שלי תהיה בגוש קטיף?' אז אמנם כבר חגגנו לו ברמלה, אבל אי"ה הבנים הבאים כבר יחגגו בחבל עזה הבנויה".

להפוך את החלומות לתכניות אדריכליות 

"עם תחילת המלחמה התאגדנו מספר אנשים מהגוש, חלקנו ממובילי המאבק הכתום בזמנו, והקמנו את מטה תושבי גוש קטיף – שבים ומנצחים", אביטל לוקחת אותנו אל הצד המעשי. "פעלנו כל השנים כיחידים, אבל עם תחילת המלחמה הפעילות הפכה להיות יותר מקצועית ומאורגנת. אנחנו פועלים הרבה מתחת לפני השטח כדי לקדם את החזרה. מופיעים בתקשורת ונפגשים עם חברי כנסת ושרים, ופועלים לביטול חוק ההתנתקות. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם תושבי העוטף וארגונים שונים, והשבוע השקנו תוכנית מיוחדת בכנסת שנקראת: דרך לים – דרך לניצחון, תוכנית מקצועית ורחבה עם תכנון אדריכלי מפורט להחזרת ההתיישבות בחבל עזה". 

"אנחנו צריכים להיות מוכנים", היא מסבירה את הרציונל שמאחורי שיטת העבודה, "כך שכשיגיע הזמן הנכון, לא יפילו עלינו תוכניות מבחוץ שלא יהיו בהכרח טובות לנו, אלא תהיה לנו כבר תוכנית ציונית חזקה ומבוססת להתיישבות עצומה בנחלת שבט יהודה. אנחנו לא רוצים לחזור לישובים קטנים", היא אומרת דבר שאולי יפתיע את מי שזוכר את האווירה המשפחתית של היישובים בגוש קטיף, "אלא לבנות ערים גדולות, נמלים, רכבות תחתיות במקום מנהרות, ולהחזיר את חבל עזה לעם ישראל".

גם לאביאל, ביחד עם משפחתו, יש הצהרת כוונות מאוד ברורה בנושא הזה. "גידלנו את ילדינו מתוך הכרה שאנחנו גרים באתרים זמניים. הבית שלנו הוא בגוש קטיף ולשם נחזור, ואנו פועלים ומאמינים שהיום הזה מתקרב. תפקידנו כאנשי גוש קטיף לכסוף לאדמתנו, לכאוב, להתגעגע ולפעול לשוב ולבנות את חבל עזה מחדש. אנחנו צריכים לדעת שחלק מהתיקון חייב להיות אהבת הארץ, עמידה מאוחדת עם נשק ביד מול אויבינו והבנה מלאה שארץ ישראל שייכת כולה לעם ישראל בזכות, ולעולם".

"בכל שנה בט' באב אנחנו מתרכזים כל המשפחה וצופים בסרט הקשה של הגירוש מהבית שלנו, וממררים יחד בבכי", עוז יצחק משתף. "הבכי הזה מצטרף לאבל על חורבן בית המקדש, כשאנחנו חווים סוג של המחשה מהחורבן הפרטי שהוא חלק מהחורבן הלאומי. כמו שאנחנו מצווים להאמין שייבנה המקדש, כך אנחנו מצווים להאמין שנחזור לגוש קטיף, משום שזה רצון ה' וכך צריך להיות", הוא אומר בתחושה ודאית ומלאת אמונה. "הרב חרל"פ כותב שחלק גדול מהגאולה זה הציפייה לגאולה. לציפייה, לרצון ולאמונה יש כוח אדיר, ויש להם תכלית בפני עצמה. אני חושב שלמרות שזה לא קל – לא נפלנו באמונה, כי זה לא הסיפור האישי שלנו, זה הסיפור של עם ישראל. אני מאמין שהתיקון כבר התחיל לקרות, והוא יתקדם יותר מהר ככל שיותר אנשים יבינו למה אנחנו פה. צריך שכל חייל בעזה יבין שאם לא ניישב אותה בסוף, חבל על הזמן שלנו. צריך לספר על הקשר העמוק שלנו לארץ הזו בכלל, ועל ההיסטוריה היהודית של חבל עזה בפרט. ברגע שזה יהיה ברור לעם ישראל ונהיה נחושים, אין לי ספק שגם אומות העולם לא יוכלו לנו. הקב"ה יוביל אותנו לשם והבית הזה עוד יהיה גדול מהראשון". 

גם לאביטל החיבור בין גוש קטיף לירושלים הוא טבעי ומובן מאליו. "תמיד היה קשר חזק בין ירושלים לחבל עזה. ניסינו לבטא את הקשר הזה בימי טרום הגירוש, באמצעות שרשרת אנושית שהגיעה מגוש קטיף עד הכותל. בשנה שעברה עשינו שחזור קטן לאירוע המפורסם מלפני 20 שנה, ועשינו שרשרת סביב הר הבית. יש בי תחושה כזו", היא משתפת, "שברגע שנפתור את הסוגיה של עם ישראל עם חבל עזה, גם ירושלים תהיה שלמה. כשאני מתפללת לקב"ה שנחזור לביתנו, אני קודם כל מתפללת שגם הוא יחזור לביתו. כשגורשנו, הבנו קצת יותר מה זה חורבן ירושלים. אני מרגישה שהגירוש שלנו הוא תוצאה של החורבן הגדול, שהביא אתו התנתקות מהארץ, מהתורה ומריבונו של עולם, והיום בדור הגאולה אנחנו בתיקון של הדבר הזה. נכון, אנחנו לא מבינים את כל התהליכים, ואנחנו מתפללים לפעמים לקפיצת הדרך… אבל ביחד עם זה יש בנו נכונות למאמץ גם בעליות הקשות".

חנה מוסיפה על דברי אביטל ומספרת: "כאשר הבן שלי חזר מהלחימה בעזה, אחד הדברים הראשונים שהוא אמר זה שאפילו על העפרונות שלהם יש תמונה של אל־אקצה. האם לא הגיע הזמן שגם אנחנו נתעורר לבית המקדש?" היא שואלת בתמיהה המבקשת לעורר את כולנו. "אנחנו יודעים מה זה שמגרשים אותך מהבית, אז בואו נראה להקב"ה כמה חשוב לנו שגם לו יהיה בית!"