לפני ימים אחדים ניגש אליי יהודי בבית הכנסת וסיפר לי את הסיפור הבא:
בחול המועד סוכות האחרון ישב חסיד ברסלב, ר' שמעון ברזצקי שמו, בבית הכנסת של חסידי טאהש במונטריאול, ולצידו ישבו אב ובנו, בגיל בר מצווה, ולמדו גמרא יחד.
תוך כדי הלימוד שמע ר' שמעון את האב פונה לבנו ושואל: "אז מה אתה אומר, מה מעיק כאן לרש"י?" כלומר, מה גרם לו לכתוב מה שכתב בפירושו לגמרא.
הבן לא ענה.
האב שאל שוב: "תגיד לי בבקשה, מה מעיק לרש"י?" ושוב, הבן שתק.
האב התכעס מעט ופנה אל הבן בתמיהה: "איך אתה לא יודע מה מעיק לרש"י?"
לאחר כמה רגעים של שתיקה רועמת השיב הבן בשאלה:
"אבא, סליחה, והאם אתה יודע מה מעיק לי בחיים?!…
"את מה שהעיק לרש"י לפני תשע מאות שנה אתה מכיר ויודע, אבל מה שמעיק לי ממש עכשיו – את זה אתה לא מתחיל לדעת…".
הרמב"ן מתעמק בפסוקים מפרשת השבוע: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב".
מהי משמעות הביטוי "כי ציד בפיו"?
כותב הרמב"ן: "אמרו המפרשים (ראב"ע ורד"ק) כי ייתן ציד בפיו של יצחק, או יביא ויחסר המעשה (כלומר הוא הביא את הציד, ויצחק אכל לבדו)… וייתכן לפרש 'ויאהב יצחק את עשו', בעבור כי 'בפיו' של יצחק 'ציד' תמיד – כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר. והוא המביא לו, כאשר אמר 'איש יודע ציד'…"
אתם שומעים? לפי פשט הדברים, יצחק אבינו התאווה כל היום לאכול בשר שניצוד בשדה, וזה מה שהיה בפיו תמיד, עד שלא אכל דבר אחר מלבד ציד. לא זו בלבד, אלא שהוא דיבר על כך ללא הרף. וכיוון שעשו הוא שסיפק את תאוותו וחשקו בהיותו "איש יודע ציד", מובן מדוע יצחק אהב אותו.
במבט ראשון, דברי הרמב"ן מעוררים תמיהה.
כל אדם מן השורה, גם לא־יהודי, שחי עם משמעות ותכלית ומנהל סדר יום פרודוקטיבי, קובע זמן לאכילה ושתייה ולא יושב כל היום ומצפה למנת הבשר הבאה. מי שיושב כל היום ומתאווה לסעודה הבאה, זקוק לשיקום וריפוי מההתמכרות הנוראה הזו. קל וחומר כשמדובר באחד מהאבות הקדושים – יצחק אבינו, עמוד היראה, מי שכונה בתואר "עולה תמימה" ושימש כאחד מארבע רגלי המרכבה העליונה של השכינה הקדושה.
אם כן, מה פשר דברי הרמב"ן ש"כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר"?!
שמעתי תובנה מדהימה ועמוקה. יצחק אבינו דיבר על ציד כל היום לא מאהבת הגריל על האש, חלילה, אלא מאהבת בנו עשו. יצחק ידע שהוא לא יכול לשוחח עם עשו על דבריהם של תוספות במסכת בבא קמא, ר"ן בנדרים, רשב"א בגיטין או פירוש ר' חיים מבריסק לרמב"ם הלכות טומאת מת… איתו הוא היה יכול לדבר על סטייק, גריל, תבלינים, וכל מה שקשור לבישול וצליית בשר טעים, ובדיוק זה מה שהוא עשה מתוך אהבתו לבנו.
יצחק בוודאי היה יכול לדבר על מעשה מרכבה ועניינים העומדים ברומו של עולם. יצחק ודאי היה מסוגל לאכול כל מה שהגישו לו, ובלבד שיחזק את גופו הקדוש לעבודת ה'. אבל מתוך אהבתו העמוקה לבנו, שהרי אב אוהב את בנו ללא תנאי, הוא מצא את הדרך להתחבר איתו במקום שבו עשו ירגיש שיצחק מבין אותו, רואה אותו.
אלה דבריו הנפלאים של בעל 'מי השילוח' מאיזביצא:
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, בכל עת שהביט יצחק על עשו והוטב בעיניו, מזה נצמח שיצא ממנו נשמת גרים כמו עובדיה גר האדומי, וכדומה".
ובספרו 'תורה אור' כותב בעל התניא: "וכן בעשו היו ניצוצות כמו רבי מאיר, ואונקלוס ושמעיה ואבטליון ועובדיה, ומהם היה ציד בפיו, והיה רוצה יצחק להוציא ממנו בעצמו"…
אתם מבינים מה קורה כאן? אנחנו שואלים איך יצחק היה יכול לאהוב את עשו, ואילו הצדיקים שרואים פנימה מציגים לנו את ההיפך – בכל פעם שיצחק הסתכל על עשו וראה את הטוב שבו, הוא יצר למעשה את נשמות הגרים שיצאו ממנו – כמו שמעיה ואבטליון, רבי מאיר, אונקלוס ועובדיה – שכולם היו מגזע עשו.
לפעמים אנחנו תוהים: איך נוכל לאהוב ולתקשר עם ילד או ילדה מסוימים? הרי הם "מקולקלים"… בעל מי השילוח מלמד אותנו את ההפך הגמור: מה שאנחנו רואים בהם – זה מה שיתחזק בהם. אם נראה בהם רשעים ובוגדים חס ושלום, זה מה שנמצא בהם חלילה. אבל אם נראה בהם את 'רבי מאיר' – מלשון אור – נצית את האור בתוכם.
בספר 'דברי מאיר', פרשת תולדות, מספר אוהבם של ישראל רבי מאיר מפרימישלן על רבו בעל ה'באר מים חיים', רבי חיים מצ'רנוביץ, סיפור מופלא:
לרבי חיים היה בן שסר מדרך הישר. בימים ההם, הורים רבים היו מנתקים קשר במצב כזה, וחלקם אף ישבו על בניהם 'שבעה'… לעומתם, בעל הבאר מים חיים החזיק את בנו בביתו, טיפח אותו, תמך בו ונשאר קרוב אליו מאוד.
בכל יום, באשמורת הבוקר, כשקם רבי חיים לעבודת בוראו, שמעו אותו מדבר אל ה' ואומר:
"ריבונו של עולם, הבט נא! ראה איך אני מתנהג עם הבן שלי. למרות שהוא לא הולך בדרך הישר, אני ממשיך לאהוב אותו, ממשיך לתמוך בו, ממשיך להיות שם בשבילו.
"ואני? אני רק בשר ודם! אתה, אבינו שבשמים, שאתה אב הרחמן, טוב ומטיב – על אחת כמה וכמה שאתה צריך להמשיך לאהוב אותנו גם כשאנחנו מאכזבים, גם כשאנחנו הולכים בדרך אחרת – אתה חייב להמשיך לאהוב אותנו!"
שמעתי סיפור מטלטל מהסופר ר' שת טאוב:
לפני עשרות שנים אירע שבר במשפחה חב"דית. בנם, נער צעיר, עזב את דרך היהדות, בתקופה שבה תופעות כאלה היו נדירות.
אימו התחננה בפניו שייכנס לפגישת 'יחידות' אצל הרבי וישוחח איתו על אתגריו ועל הסיבות שהביאו אותו לעזוב את דרך התורה. הבן סירב, אבל אימו המשיכה להתחנן אליו עד שנכנע.
רגשות המרירות וההתמרדות של הנער עברו כל גבול, וברוב תסכולו החליט להראות לרבי שאינו חושש ממנו ומדברי ההשפעה שלו. מה עשה? כשהגיע תורו, התיישב על הכיסא מול הרבי, הוציא מכיסו חפיסת סיגריות, שלף אחת וניסה להדליקה – הוא יראה לרבי שהוא אינו ילד רכרוכי שאפשר להניא אותו מהחלטתו, הוא אינו נכנע אוטומטית מפני צדיקים…
עם זאת, התברר שילד יהודי הוא עדיין ילד יהודי, ובוודאי חסיד נשאר חסיד. יראה מסתורית אחזה בו והוא לא הצליח להצית את הגפרור. ככל שניסה, הגפרור לא נדלק. הוא לקח גפרור אחר גפרור, ומרוב התרגשות לא הצליח להדליק אותם.
לפתע הרגיש הנער שמישהו עומד מעליו. הוא הרים את עיניו בבהלה וראה את הרבי עומד עם מצית ומדליק את הסיגריה שלו…
היום, אותו בחור הוא סב למשפחה ברוכת ילדים ונכדים שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה.
חשבתי לעצמי: למען ה', למה הרבי ירד משמי מרום עד למקומו של בחור מתריס שכזה? הרי הוא יכול היה לומר לו: "נערי, החדר הזה הוא מקום רציני, זה לא מקום להשתוללות. כשתסיים את הסיגריה, אתה מוזמן לחזור…".
כנראה הרבי הבין שהנער איננו מורד או מתריס. הוא ממורמר, מתוסכל, מלא פצעים נפשיים. מה שנדרש לו יותר מכל הוא לב אוהב ומלטף, אוזן קשבת, ונשמה שתחבק אותו עם כל פצעיו.
איך אומר הרמב"ן? "כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר". שנזכה לאהוב ולרפא.
