לחיים, לחיים ולברכה.
אולי פגשתם פעם את הספר המיוחד – 'רשימות הרב"ש'. מדובר ביומן שכתב רבי ברוך שניאור שניאורסון זצ"ל, סבו של הרבי זי"ע. רבי ברוך שניאור, שהיה נכדו של אדמו"ר הצמח צדק ואיש מעלה בזכות עצמו, שהה תקופות ארוכות בלובביץ' – עיר הבירה של חסידות חב"ד – והסתופף רבות במחיצת אדמו"רי חב"ד. ביומן המרתק שכתב הוא מתעד סיפורים והדרכות פנימיות שזכה לשמוע מהרבי הרש"ב ופנינים מהשיחות איתו, בדרך כלל בסעודות שבת קודש ובחגים.
בין הדברים הוא רושם מה שהרבי הרש"ב סיפר על האדמו"ר האמצעי, בנו וממלא מקומו של אדמו"ר הזקן, על גדולתו בתורה ובחסידות כמו גם על מופתים שמיימיים שחולל.
בדרך כלל, אדמו"ר האמצעי לא נהג לגלות את כוחו בעריכת מופתים. כאשר מישהו היה זקוק לישועה והגיע לבקש את ברכתו, בפרט אם היה זה כדי להיפקד בזרעא חייא וקיימא, נהג האדמו"ר האמצעי לשלוח את המבקש לאחיו, רבי חיים אברהם. זה היה הסדר במהלך השנה. אבל כשהיה מגיע ל"ג בעומר, באותו יום אדמו"ר האמצעי היה ב'התגלות' ובשמחה גדולה. כידוע, המנהג בל"ג בעומר בדורות עברו היה לצאת לשדה. אדמו"ר האמצעי היה יוצא לשדה, ובזמן זה היה נותן לנוכחים 'לחיים', עורך התוועדות, ומהברכות שבירך באותה שעה היו רואים מופתים גלויים, במיוחד בנוגע ללידת ילדים.
הרבי זי"ע מביא בלוח 'היום יום' בתאריך זה, ל"ג בעומר, שאצל אדמו"ר האמצעי ל"ג בעומר היה מ"ימים טובים המצוינים", כלומר הנודעים בייחודם.
הרבי זי"ע שאל פעם בהתוועדות, למה מבין כל אדמו"רי חב"ד, דווקא אצל אדמו"ר האמצעי נחגג ל"ג בעומר בצורה מיוחדת, מתוך יציאה לשדה והענקת ברכות באופן יוצא דופן?
הרבי הסביר, שכאשר מעיינים בדבר מגלים קשר משמעותי בין אדמו"ר האמצעי לרשב"י. לכל לראש, שניהם גילו את פנימיות התורה בהרחבה גדולה מאוד. אדמו"ר האמצעי מתייחד בהרחבה והעמקה של דרושי החסידות שלו באופן שלא היה כמותו כלל אצל אביו, אדמו"ר הזקן, בדומה לרשב"י שגילה את פנימיות התורה בדורו שלא בערך לשאר התנאים, גם ביחס לאלו שעסקו בנסתר.
באופן מפורט יותר, קושרים ביניהם מספר סיפורים. אחד הסיפורים הידועים הוא סיפור ההסתלקות שלהם. כידוע, בזוהר מתואר בפרוטרוט אותו יום מיוחד בו הסתלק רשב"י: רשב"י ביקש מתלמידיו וחבריו שיהיה זה יום של שמחה והילולא, וגילה באותו יום סודות התורה עצומים שלא גילה מעולם. ההתגלות ששפעה ממנו באותה שעה, רזין דרזין דאורייתא, הייתה נפלאה ומיוחדת גם ביחס לשאר הדברים שגילה בימי חייו.
את דבריו סיים רשב"י בפסוק "כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם", והזוהר מתאר כיצד "בוצינא קדישא" לא הספיק לסיים את הפסוק, וכשאמר את המילה 'חיים', יצאה נשמתו בטהרה.
והנה, גם אצל אדמו"ר האמצעי היה סיפור דומה. בשנת פטירתו, תקפ"ח, שהה בחודש החגים על ציון אביו הגדול בעיר האדיטש, וכשהיה בדרכו חזרה ללובביץ' חנה בעיירה ניעז'ין ושם נפל למשכב ממנו לא קם. כשהתקרב יום הסתלקותו, ט' כסלו, הגיעו חסידים מכל הסביבה להיות במחיצתו. בליל יום ההסתלקות – על אף מחלתו הקשה – התגבר הרבי כארי והתיישב לומר דרוש חסידות בשמחה גדולה. כך שפעו מפיו עוד ועוד דברי חסידות במשך לילה שלם – עד שבסיום אחד הדרושים החל לומר את הפסוק "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור", וכשהגיע למילה "חיים" עלתה נשמתו השמיימה, ושם מנוחתו כבוד.
למרות הדמיון המופלא בין שתי דמויות הענק בנוגע לצורת ההסתלקות שלהם – זה עדיין אירוע חיצוני יחסית, ואילו הרבי זי"ע הוסיף והראה על כך שמוצאים עניין פנימי יותר המשקף את מהותו של יום של ל"ג בעומר, והוא הקושר בין תורת אדמו"ר האמצעי לדמותו של רשב"י, כמו שנסביר.
לחיים לחיים.
אחד המאמרים המפורסמים של אדמו"ר הזקן הוא מאמר שנדפס על ידי אדמו"ר האמצעי ב'סידור עם דא"ח' – זהו ספר עב כרס (שלאחרונה הופיע במהדורה חדשה ומפוארת בשני כרכים) המכיל את נוסח התפילה שערך רבנו הזקן, כאשר סביבו חונים מאמרי דא"ח – דברי אלוקים חיים – ששמע אדמו"ר האמצעי מאביו, ואותם כתב בסגנונו הנזכר – בהרחבה יתרה ועם ביאורים. בין היתר, בסידור הזה מופיע 'שער ל"ג בעומר', ושם מובא המאמר המתחיל במילים "עד הגל הזה ועדה המצבה".
מוסבר במאמר שהפסוק הזה רומז לל"ג בעומר. כן, אפילו ל"ג בעומר, למרות שזהו יום טוב שהתחדש בזמן הגלות, יש לו מקור בתורה. וכשם שהגמרא שואלת "אסתר מן התורה מניין?", "מרדכי מן התורה מניין?", כך נשאלת השאלה "ל"ג בעומר מן התורה מניין?". ומובא בכתבי האריז"ל שהפסוק "עד הגל הזה ועדה המצבה" שייך לל"ג בעומר, כי "גל" אותיות "ל"ג", ובמאמר מוסברים פרטי הפסוק הזה.
לפני שנמשיך, הרבי העיר על פרט מעניין: הסתלקותו של אדמו"ר האמצעי הייתה בשבוע של פרשת ויצא, בה נמצא הפסוק "עד הגל הזה ועדה המצבה". זוהי השגחה פרטית נוספת המורה על הקשר בין ימי ההסתלקות של אדמו"ר האמצעי ורשב"י.
תשאלו: מה טמון בפסוק הזה שיש בו כדי לבטא את מהותו של יום ל"ג בעומר?
ובכן, התורה מספרת שיעקב אבינו ברח מחרן אל ארץ ישראל, ולבן רדף אחריו והשיג אותו, אבל הקב"ה אמר ללבן לא לפגוע ביעקב, והפסוק הזה הוא חלק מהדין ודברים שהיה ביניהם כשנפגשו. שם נאמר, "ויקחו אבנים ויעשו גל", וגל האבנים סימל שהם כרתו ברית וסיכמו ביניהם: "עד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אליי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה".
וכתב רש"י: "לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא".
במאמר הנזכר מוסבר שבכוונה תחילה לבן ויעקב לא הקימו חומה ומחיצה של ממש, אלא רק גל אבנים שסימל את הגבול ביניהם: המטרה לא הייתה לחסום כל גישה ומעבר בין אחד לחברו, אלא רק לסמל שלא בכל מצב מותר לעבור אותו. וכדברי רש"י: "לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא" – הגל נעשה מלכתחילה כדי לאפשר מעבר בין יעקב ללבן, אם הוא רק נעשה עבור מטרות שיש בהן תועלת לשני הצדדים.
בעבודת ה', יעקב ולבן עומדים משני צידי הגל. יעקב הוא "מרכבה" לאלוקות, נשמתו שייכת לעולם האצילות, והוא עוסק כל ימיו בקיום רצון ה' בכל מאודו. לעומתו, לבן מייצג את הקליפה והסטרא אחרא. אי לכך, בין הקדושה לקליפה צריך להיות גל ומחיצה. כדי שיהיה ברור מהי קדושה, מהי קליפה, מהו טוב, מהו רע, מהי גשמיות, מהי רוחניות – מוכרחים שתהיה הבדלה ברורה.
לכאורה, אלו שני עולמות ללא כל קשר ביניהם; מצד אחד תכלית הישות ומצד שני תכלית הביטול – כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בתניא פרק ו' שכל דבר שאינו בטל לגביו יתברך, הוא סטרא אחרא וקליפה. אבל מאידך גיסא, מהי תכלית הבריאה? מדוע הקב"ה ברא את הקליפה, הסטרא אחרא והישות? – התשובה היא: כדי שהיהודי בעבודתו ישתמש בהם לפרקמטיא.
"פרקמטיא", מסחר, זהו סודה של 'עבודת הבירורים' המדוברת רבות בתורת החסידות על יסוד ספרי הקבלה. התכלית היא לייחד ולחבר את האלוקות עם העולם ואת העולם – על ניצוצי הקדושה הטמונים בו ו'מתבררים' ממנו – עם האלוקות. תפקידו של עם ישראל הוא לגלות ש"אין עוד מלבדו" בכל פרט בבריאה, עד שבסופו של דבר הגל והמחיצה יתבטלו, ויהיה "ה' אחד ושמו אחד" – הנוכחות האלוקות בעולם תהיה שלמה ומושלמת, דבר שיבוא לידי מימוש במלואו לעתיד לבוא.
יוצא, אם כן, שמצד אחד נכון לעכשיו צריכה להיות מחיצה בין הקדושה לקליפה, בין רוחניות לגשמיות. על יהודי לדעת בבירור מה מותר, מה אסור, מהו העולם הרוחני של תורה ותפילה אליו הוא שייך בטבעו, ומהו העולם החומרי העומד מחוצה לו. מצד שני, הכוונה העליונה עבורה הקב"ה ברא את העולם היא לא שהיהודי יתנתק מהמציאות החומרית, אלא יעשה ממנה דירה לו יתברך על ידי קיום מצוות מעשיות דווקא ושימוש וניצול ענייני העולם לשם שמים.
אחים יקרים, בואו ניכנס קצת לעומק: בעצם, כל הדברים בעולם נלקחים מהתורה. הקב"ה "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ושורש שני צדדי הגל נמצא כבר בתורה עצמה. כמובן, התורה עצמה אחת היא, אך יש בה שני תחומים, כדברי הזוהר הקדוש – "נשמתא דאורייתא" ו"גופא דאורייתא". כלומר, כשם שהאדם מורכב מגוף ונפש, כך התורה מתחלקת לשני עניינים: החלק בתורה המתלבש בעניינים של הלכה למעשה במציאות העולם, והחלק של סודות פנימיות התורה, תורתו של רשב"י.
וזה החידוש של ל"ג בעומר:
כאמור, התורה היא תורה אחת שניתנה כולה בסיני, על כל חלקיה. אבל עד הגילוי של רשב"י היו חלקי התורה השונים כמו שני דברים נפרדים. היו דברים שמלכתחילה התגלו לכולם, והיו דברים עליהם נאמר בגמרא "דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך". לכן עד זמנו של רשב"י היה עיקר העסק בנגלה שבתורה, ואילו חלק הנסתר שבתורה, כשמו כן הוא – היה נסתר, ורק יחידי סגולה בכל דור היו עוסקים בעניינים הנסתרים של התורה.
אבל כאשר הופיע רשב"י הוא חולל לראשונה את החיבור בין שני הרבדים של התורה, בכך שגילה ופרסם לתלמידיו – ודרכם לכל ישראל – את תעלומותיה. וזאת כי אצל רשב"י עצמו אנחנו מוצאים שהיה חיבור הנגלה עם הפנימיות, כדברי אדמו"ר הזקן (לקוטי תורה ויקרא כח, א, וראה הערות וציונים שם) שאין פרק אחד בש"ס שרשב"י לא נזכר בו – בה בשעה שרשב"י הוא "מרא דרזין דאורייתא" וגילה את ספר הזוהר ומסתרי פנימיות התורה.
תורת החסידות קוראת על כך את הכתוב בשירת האזינו: "מחצתי ואני ארפא". כיוון שהקב"ה הוא שעשה את ה"מחיצה", ביכולתו גם "לרפא" אותה. רשב"י הסיר את המחיצה וגילה את הכוונה הפנימית של הגל, כך שמלכתחילה החלוקה בין נגלה דתורה לפנימיות התורה לא נועדה להיות דבר קבוע לנצח; מאז ומתמיד המטרה הייתה שבסופו של דבר נוכל לייחד את שני חלקי התורה עד שהכל יראו בגלוי שהם דבר אחד, דבר שיתבטא בכך שגם בלימוד הנגלה נרגיש שזו חכמה אלוקית שאינה בערך לשכל האנושי, ומצד שני שפנימיות התורה תתאחד ותתיישב עם ההבנה של האדם כמו נגלה דתורה.
כאמור, העניין הזה שחידש רשב"י בתורתו במשך כל ימיו חייו התגלה בעולם ביתר שאת ביום הסתלקותו – ל"ג בעומר, עליו נאמר ברמז "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה", אז גילה סודות שלא נשמעו עד אותה שעה, ובכך חשף את הפנימיות של הגל – זהו דווקא גל ולא חומה, ולכן מותר ואף נדרש לעבור אותו לתועלת עבור כלל ישראל.
וכך גם ביחס לעולם עצמו: רשב"י גילה את התכלית הפנימית במחיצה שבין העולם לאלוקות, שזהו רק גל ולא חומה בלתי עבירה, כי הכוונה הפנימית היא שבסופו של דבר תאיר "אמת ה' לעולם", דבר שיושלם בביאת המשיח – אז העולם עצמו יחוש ויקרין ש"אין עוד מלבדו".
אם לחזור לאדמו"ר האמצעי, שכאמור אנחנו מוצאים בו פרטים שהיה בהם בדוגמת רשב"י, הרי שבמסורת חב"ד הוא מכונה "רחובות הנהר" על שם שתורתו – כמו שניכר לכל מעיין בספריו – מתאפיינת בנביעה עצומה של חסידות. גם כשכתב את דרושי אביו אדמו"ר הזקן שבספריו שלו – כמו 'תורה אור' ו'לקוטי תורה' – הם מופיעים על פני עמודים בודדים, הם משתרעים בספרי אדמו"ר האמצעי, כמו 'תורת חיים' ודומיו, על פני עשרות עמודים. דהיינו, גם דברים מכבשונה של תורת החסידות שלא נתגלו עד לזמנו – באו והתפרסמו באמצעותו לכל דורשי ה' ובהסברה המתיישבת על המוח והלב.
עכשיו אנחנו כבר מבינים מדוע יום ל"ג בעומר הוא יום של ברכה וישועה למעלה מהטבע. מאחר שביום זה נרפאה המחיצה שבתורה, הרי שגם בחיי העולם הזה – היונק ומקבל את חיותו מהתורה – זהו יום סגולה להסרת המניעות וההגבלות שבטבע הבריאה.
לכן גם היו הולכים לשדה דווקא. השדה מסמל את העולם שמחוץ ל"עיר אלקינו", והרי גם עשיו הוא "איש שדה", ודווקא שם הייתה הברכה על כל העניינים וכל ההשפעות, כי זו מהותם של יום ההילולא ל"ג בעומר ותורתו של רשב"י – לגלות את הפנימיות של כל ההעלמות וההסתרות על הבורא יתברך שמו, שכל הכוונה בהם היא שנגלה דרכם ובאמצעותם את האלוקות, ובכך נביא לקיום הייעוד "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", במהרה בימינו אמן.
