לחיים! לחיים ולברכה!
הסיפור שלנו התרחש בזמן שאדמו"ר הזקן עדיין לא הקים את חצרו החסידית, ובאותם ימים הוא נהג לנסוע ממקום למקום בקהילות ליטא באופן נסתר, בלי לגלות את זהותו, וכך קירב רבים מתלמידי החכמים שבדורו לדרך החסידות.
יום אחד הגיע רבנו לעיר שקלוב שהתפרסמה באותה עת כמבצר של תורה והתנגדות, והיו שם גאונים מופלגים שעסקו בתורה יום ולילה. ביניהם היה רבי יוסף משקלוב, שכונה בפי העם 'ר' יוסף כל־בו'. לאותו גאון היה שיעור יומי בעיון גדול, ורבנו נהג לשבת ולהאזין לשיעורו ואחר כך להתדיין איתו על החידושים שאמר, ובכל פעם התפעל ר' יוסף מכוח העיון של רבנו בש"ס ופוסקים.
באחת משיחותיהם, פלט ר' יוסף אמרה חריפה נגד הבעש"ט, ורבנו הזקן מצדו נכנס איתו בדברים כדי להוכיח את גדולת הבעש"ט. בין הדברים אמר רבנו לר' יוסף שגילוי הבעש"ט בעולם גדול יותר מגילוי אליהו הנביא… ר' יוסף התפלא וגם התרעם לשמע הדברים, אבל רבנו הסביר את דבריו וכם הוכיח שיש לו מקור מהגמרא – ממסכת כתובות.
הגמרא מספרת שבשעה שרבי יהושע בן לוי נכנס לגן עדן, הלך אליהו הנביא והכריז: "פנו מקום לבר ליוואי". מה פירוש "בר ליוואי?" – זה מלשון "הפעם ילווה אישי אלי", שהוא לשון ליווי והתחברות. כלומר, הצדיקים ונשיאי ישראל נקראים "בר ליוואי", בגלל שהם מחברים את עם ישראל עם הקב"ה ואת העולם כולו עם האלוקות. לכן אליהו הנביא הכריז לפניו: "פנו מקום לבר ליוואי".
עכשיו אנחנו כבר מבינים: מהעובדה שאליהו שימש את רבי יהושע בן לוי, משמע שהצדיקים העוסקים בחיבור העולם עם האלוקות גדולים מאליהו. והרי זה היה כל עניינו של הבעש"ט ותורתו – לגלות את ההתקשרות וההתחברות של הקב"ה עם מציאות הבריאה כולה, כידוע שיסוד החסידות הוא ההכרה ש"אין עוד מלבדו" – לא רק במשמעות שאין עוד אלוה ח"ו מבלעדי ה', אלא שאין עוד שום מציאות, וכל מה שאנחנו רואים הוא הוא דבר ה' המחיה ומקיים את הכל.
שאל ר' יוסף כל־בו – שעדיין לא עמד על השתייכו של רבנו לבעש"ט – מהי השייכות של הבעש"ט אליכם? הרי כבר עברו שני דורות מזמנו! השיב רבנו, שהגמרא במסכת עבודה זרה אומרת שמשקה "ניצוק" – נוזל שמעורה מכלי לכלי – הוא חיבור לטומאה וטהרה בין שני הכלים. מעיינותיה של תורת הבעש"ט – אמר רבנו – הם דבר הניצוק, וניצוק הוא חיבור. וכיוון שהוא קיבל מתורת הבעש"ט בדרך ניצוק, אם כן זהו דבר חי אצלו המקשר אותו עם מקור המעיין.
ההיכרות הזו הייתה תחילת התקרבותו של ר' יוסף כל־בו לדרך החסידות, ובמשך הזמן הפך לאחד מגדולי חסידיו של רבנו הזקן.
חברים יקרים, המעשייה הנאה הזו צריכה לימוד. מה שמענו כאן? העניין של הבעש"ט זה "בר ליואי", דהיינו, שעניינו הוא לחבר את העולם עם האלוקות, וזאת על ידי העבודה של עם ישראל.
בנוגע ליום טוב אחרון של פסח, ידוע שהבעש"ט גילה שביום זה מאיר "גילוי הארת המשיח". ולכן אחד הדברים שהבעש"ט תיקן הוא שיערכו ביום זה "סעודת משיח".
הרבי זי"ע מביא (בספרו "היום יום") הסבר נפלא בשם חותנו, הרבי הריי"צ זי"ע, ביחס לשאלה: מדוע דווקא ביום אחרון של פסח אנחנו נדרשים לגילוי אורו של משיח? והוא מסביר שם שימי הפסח הם "זמן חירותנו" – זמן של דילוג, כשיהודי נמצא במדרגה שלמעלה ממגבלות העולם הזה, והוא כבר מרגיש שיצא מן הגלות. אבל מאוחר יותר, לאחר החג, הוא מוצא את עצמו נצרך לרדת שוב בחזרה לעולם הזה, ולתוך כל המרירות הכרוכה בו. לצורך זה בא גילוי אורו של משיח, שהוא הנותן ליהודי את הכוח ללכת לבטח דרכו בעולם הזה.
במילים אחרות: אחד העניינים העיקריים בגילוי אורו של משיח, זו נתינת הכוח להפוך את העולם לטובה – שהעולם ישתנה וייעשה מקום של גילוי אלוקות. זאת אומרת, לא לברוח מהעולם אלא להפך – לחבר את העולם עם אלוקות.
כך מוסבר בתורת החסידות, ובפרט בדרושי אחרון של פסח, שאחד ההבדליים העיקריים בין הגאולה העתידה לבין גאולת מצרים הוא, שבגאולת מצרים נאמר "כי בחפזון יצאת", ואילו בגאולה העתידה נאמר "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", אלא "בשובה ובנחת תושעון". זאת כי גאולת מצרים הייתה במצב בו בני ישראל מצד עצמם עוד היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ולכן הייתה נצרכת גאולה בדרך שבירה – שבירת קליפת מצרים על ידי עשר המכות במצרים והמכות שלקו על הים, ובכך לגרום שלא ייוותר בהם כוח, וכל יהודי יוכל לנוס על נפשו ולברוח מטומאת מצרים.
לעומת זאת, הגאולה העתידה לא תהיה באופן של שבירה ומנוסה, "כי ברח העם", כתוצאה מאור אלוקי השובר את גדרי המציאות וממלט את ישראל מהמציאות הקודמת, אלא היא תהיה דווקא בהתאם למצב העולם ותנבע מתוכו דווקא, כי אז יתרחש החיבור של העולם הזה עם האלוקות בשלימות. ומשכך אין סיבה לברוח, אלא ניתן ללכת בשובה ונחת – "ולא במנוסה תלכון כי הולך לפניכם ה'".
הסוד הנפלא הזה של חיבור העולם עם האלוקות עד שיהיו דבר אחד, החל מזמן הבעש"ט. ידועה תורת הבעש"ט האומרת שעבודת ה' של הנשמה צריכה להיות יחד עם הגוף. וכך דרש את הפסוק "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו – עזוב תעזוב עמו". כאשר אדם רואה ומתבונן ב"חמור" שלו – חומר הגוף והנפש הבהמית, יגלה שהוא "שונאך", דהיינו שהוא שונא את הנשמה ואת עבודת ה', והוא "רובץ תחת משאו" – הוא יושב עצל ואינו רוצה לעשות את המוטל עליו. אם כך, עלולה לעלות בלב האדם המחשבה "וחדלת מעזוב לו" – אשבור את הגוף על ידי תעניות וסיגופים, ואתמקד בעבודת הנשמה בלבד. אומר הבעש"ט: "לא בזו הדרך ישכון אור ה'", אלא "עזוב תעזוב עמו", דהיינו שעבודת ה' תהיה יחד עם הגוף, כך שהגוף ייעשה כלי שרת לאור הנשמה.
העניין הזה בתורת הבעש"ט – הפיכת הגוף לכלי לאלוקות, ולא לשבור אותו על ידי תעניות וסיגופים – הוא חידוש עיקרי ויסוד כללי. למה? כי הוא עולה בקנה אחד עם התכלית של הגילוי האלוקי לעתיד לבוא, שאנחנו מתכוננים בזמננו זה לקראתו, ומשכך עבודתנו צריכה להיות תואמת אליו.
כאמור, בזמן יציאת מצרים, העולם עוד לא היה מזוכך ומבורר, ועדיין לא היה ניתן להפוך אותו למשכן לה'. לכן הברירה היחידה הייתה אז לברוח – עבודת ה' הייתה בדרך מנוסה וחיפזון, "כי בחפזון יצאת". ובמידה מסוימת הדבר נכון גם עכשיו, למשל, כאשר יהודי בעל תשובה עומד בתחילת עבודתו להתקרב אל ה' – עליו לברוח ממקומו הנוכחי ולשכוח מהיצר הרע והנפש הבהמית המסיתים אותו, ואז העבודה שלו היא בדרך שבירה ובריחה – לא להתעסק עם הרע כלל, אלא להניח הכל ולצאת לחירות בדרך שבירה וביטול. וכך גם ביחס ליהודים שומרי תורה ומצוות, הרי כיוון שהרע שנספח לנפשנו במצרים עוד לא סר מעלינו לגמרי לאורך כל הדורות, עלינו לסגל בעבודה שלנו גם את מוטיב התשובה – לברוח מהרע המקנן בנו ולהתעלות אל הקודש.
באופן כללי, כך הייתה נראית עבודתו של יהודי במשך מרבית הדורות הקודמים. אבל לאחר כל זה, באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות של אבותינו במשך הדורות הם הפכו וזיככו את עצמם, עידנו את גשמיות העולם, ועכשיו כבר הולכת ומתגלה האמת האלוקית שהיא הגילוי של אחדות ה' בשמים ובארץ שאין עוד מלבדו. וכך כאשר אדם מתבונן על העולם ומציאותו, הוא בא לידי הכרה ש"לעולם ה' דברך ניצב בשמים", כי המעיין באמת על העולם והנהגתו רואה את הכוח האלוקי המהווה ומקיים את הדברים הגשמיים.
וכאשר יהודי מסתכל על גשמיות העולם במשקפיים שרכש בבית מדרשו של הבעש"ט ותורתו, והוא מגיע למסקנה שגשמיות העולם קשורה דווקא עם אלוקות, או־אז הוא כבר לא צריך "לשבור את העולם" או "להתנתק מהעולם", אלא אדרבה: הוא מגלה במסגרת חיי העולם הזה – באכילתו ובשתייתו, בעסקיו וכדומה – את הכוח האלוקי של הקב"ה שעומד ומקיים אותו, וכדברי הכתוב "בכל דרכיך דעהו".
זו הסיבה למנהג שתיקן הבעש"ט לערוך ביום אחרון של פסח 'סעודת משיח'. בסעודה הזו אנחנו אוכלים מצה, דהיינו אכילה גשמית דווקא, ומאוחר יותר תיקן והוסיף הרבי הרש"ב זי"ע שישתו בסעודה זו גם ארבע כוסות יין. כל העניינים הללו של אכילה ושתיה גשמית באים להוכיח שגילוי המשיח אינו דבר המרחף מעל העולם הזה, אלא אדרבה – כל עניינו של המשיח הוא להפוך את העולם כך שבו עצמו יאיר הגילוי האלוקי.
אחד הפסוקים המדברים על הגאולה העתידה, הוא "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". ולכאורה תשאלו: מהו הצורך בלשון כפולה זו? הלא כאשר יתקיים "ונגלה כבוד ה'", כולם יוכלו לראותו. אם כן, מהי ההוספה "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"? מהו עומק הדברים כאן?
אלא – מסביר הרבי במאמרי אחרון של פסח – החידוש הגדול של גילוי המשיח הוא בכך שהגילוי לא יהיה "מלמעלה למטה" כפי שהיה ביציאת מצרים, וכמו שאומרים בהגדה של פסח "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו"; אז, ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, היה גילוי עצמוּתו יתברך: "זה א־לי ואנוהו", כל יהודי שעמד בקריעת ים סוף ראה את ההתגלות של הקב"ה למטה בעולם הזה, ומשכך הגאולה הייתה מעין מתנה מלמעלה, בה מודגש בעיקר הנותן, ואילו המקבל אינו שותף פעיל בעניין הזה. וזאת, כי באמת בני ישראל מצד עצמם לא היו ראויים עדיין לגאולה בגלל שעדיין לא הזדככו, וגם העולם עצמו עוד לא היה היה 'כלי' ראוי לאורות הרוחניים.
אולם החידוש הגדול שיתחולל לעתיד לבוא הוא לא שבירת העולם – אדרבה, דווקא בעולם הזה הגשמי תתגלה האלוקות. "וראו כל בשר", אם כן, פירושו שהבשר הגשמי לא יתבטל, גשמיות העולם לא תתפוגג, אלא בתוך הגדרות העולם הגשמי תורגש המהות הפנימית – האלוקות השוררת בכל. כל בשר יבחין וישיג שכל מציאותו היא הקב"ה לבדו, לא רק מצד "ונגלה" מלמעלה, אלא מצד כוח הראיה הגשמי – "וראו כל בשר".
זהו החידוש והאור המיוחד של מלך המשיח. זהו החידוש האלוקי שיתרחש לעתיד לבוא, ולכן גילה ותיקן הבעש"ט לערוך סעודת משיח ביום אחרון של פסח.
זה הפירוש "בר ליוואי", מלשון התחברות, שהוא מקשר ומחבר את העולם עם אלוקות. וכמו שהגמרא מספרת על רבי יהושע בן לוי שקדושתו האירה כמו בזמנו של רבי שמעון בר יוחאי, ששניהם היו צדיקים שלא נראתה הקשת בימיהם. תגידו: מה הגדולה בזה? אלא שאם הקשת לא נראתה בימיהם, הדבר מראה על הזיכוך והפעולה הממשית שנעשתה בעולם לקרב אותו לאלוקות ולרחק אותו מן החטא.
כידוע, אחרי המבול קבע הקב"ה את הקשת כאות וזיכרון כביכול לשבועה שלו שלא להביא עוד מבול על הארץ, אבל הקשת תיראה לבריות כסימן לכך שהעולם כשלעצמו ראוי להיחרב בגלל מעשיהם, אלמלא השבועה שנשבע ה'.
אבל על ידי עבודת רשב"י ורבי יהושע בן לוי, שהיו בבחינת "בר ליוואי", הם חיברו את העולם עם האלוקות וגילו שהוא מזוכך ומבורר, ולכן לא היה נצרך להראות בדורותיהם את הקשת – כי העולם עצמו הגיע לתיקונו. וכזו היא גם דרך הבעש"ט בהפצת תורת החסידות, שעל ידה מתגלה עיקרון יסודי זה שהעולם מתאחד עם האלוקות.
לחיים, לחיים ולברכה! עכשיו אנחנו מבינים מה שקוראים בנבואת ישעיה על הגילויים הנעלים, הניסים והנפלאות שיהיו בגאולה העתידה, וביניהם ההדגשה המיוחדת על פעולתו של מלך המשיח בעולם. כלומר, לא רק שמדברים על גדולתו של מלך המשיח כשלעצמו: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', והריחו ביראת ה'", אלא גם על השפעתו בעולם: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ". זאת כי בימים ההם יהיה שלום בין כל אומות העולם ואפילו בין בעלי החיים, וכל זאת כתוצאה מה"שלום" וההתחברות בין העולם והאלוקות, עד שיתרחש "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
חברים יקרים, אנחנו עומדים בזמן מופלא, והדבר זה דורש מכל יהודי שיגלה בעולם את אורו של משיח. דהיינו, לא להתנתק מהעולם אלא להפך – לראות איך כל המציאות בעולם צועקת "אין עוד מלבדו". עלינו אפוא לגשת לכל ענייני העולם וצרכי האדם מתוך גישה של גילוי אלוקות, ולחשוף כיצד בכל אירוע המתרחש בעולם – ובפרט המאורעות הכבירים שאנחנו בתוכם בימים אלה – נמצאת יד ה', שכל זה מוביל לגילוי המשיח, אמן כן יהי רצון.
