תשמעו סיפור שקרה בילדותו של האדמו"ר האמצעי, בנו של האדמו"ר הזקן. כשהיה ילד בן שש־שבע, ה'חדר' שבו למד שכן בבית הפרטי של המלמד שלו, ר' דב. בסמוך לבית של המלמד התגורר ר' אברהם, שהיה הרופא של העיירה ליאוזנה. באחד מימי חודש אלול נכנס הרופא לבית המלמד והתחיל לשוחח איתו.
באותה שעה ילדי ה'חדר' היו בהפסקה ושיחקו, אבל אדמו"ר האמצעי הבחין בשיחתם של השניים ואוזניו קלטו את תוכנה. פניו של ר' אברהם היו רציניות ודאוגות. "כבר עמוק בתוך אלול, ועדיין לא הכנו את העלוקות", אמר לר' דב.
העלוקות אלו כמובן הרמשׂים מוצצי הדם, שבאותם ימים נהגו להשתמש בהם לצרכים רפואיים. אנשים שהדם שלהם לא היה בריא, היו מצמידים לגופם עלוקות והן היו מוצצות להם את הדם העכור, כדי לאפשר לגוף לייצר דם חדש ובריא.
את העלוקות הללו אפשר היה למצוא בריכוזי מים בקיץ דווקא, בגלל שבחורף הן היו מסתתרות מהקור. משום כך היו הרופאים מוודאים מראש שכבר בקיץ יהיו בידיהם די עלוקות בשביל כל החורף שיבוא.
בסיום הלימודים יצא אדמו"ר האמצעי מבית המלמד וחזר לבית הוריו. בחדר החיצוני של הבית ישבו כמה חסידים ושוחחו ביניהם ברוח קלילה ועליזה. כשחלף על פניהם פלט אדמו"ר האמצעי לעברם, "כבר עמוק בחודש אלול ועדיין לא העמידו את העלוקות, ואתם מרשים לעצמכם לפטפט ולצחוק?!"
אדמו"ר האמצעי, כאמור, היה אמנם ילד צעיר, אבל הוא היה בנו של הרבי, אדמו"ר הזקן! החסידים חשבו אפוא שהוא מצטט אמירה של אביו, והתחילו להתעמק במשפט שאמר להם.
כשהגיעו הדברים לאוזניו של אדמו"ר הזקן, התברר לחסידים כי אדמו"ר האמצעי לא ציטט את אביו, אלא את… ר' אברהם הרופא.
אמר על כך אדמו"ר הזקן: "זוהי דרכו של מורנו הבעל שם טוב, שמכל דבר שרואים או שומעים צריך ללמוד הוראה בעבודת ה'. אנחנו התייגענו ועמלנו רבות כדי לחיות בדרך זו, בעוד אצל ילדינו הדברים הם כבר פשוטים וטבעיים". והוסיף אדמו"ר הזקן והבטיח לחסידים: "מי שילך בדרך זו של הבעש"ט – ללמוד מכל עניין גשמי הוראה בעבודת ה' – הנני מבטיח לו שהוא אכן יצליח לעורר בעצמו את הרגש הנכון שיסייע לו בעבודת ה', ולא רק לו אלא גם לזרעו אחריו!"
את הסיפור הזה סיפר הרבי זי"ע בהתוועדות שמחת תורה תשכ"ג בשם חותנו, הרבי הריי"צ. הרבי הוסיף עוד וחזר על הסיומת של הרבי הריי"צ לסיפור זה: "באותו ראש השנה הייתה הרצפה בבית מדרשו של אדמו"ר הזקן רטובה מדמעות – בגלל ה'פתגם' של אדמו"ר האמצעי; ואילו לאחר מכן, בשמחת תורה, היו נעליהם של החסידים קרועות מרוב שמחה וריקודים – בגלל הבטחתו של רבנו הזקן".
בהמשך לסיפור הזה שאל הרבי, מהי ההוראה בעבודת ה' שאפשר ללמוד מאמירתו של ר' אברהם הרופא לר' דב המלמד?
הרבי הסביר את עניין העלוקות, ואמר שהן נועדו לשתי מטרות: מטרה אחת, להוציא החוצה מהגוף את הדמים המקולקלים. ומטרה שנייה, להשקיט את 'רתיחת הדמים' (גם של הדמים הטובים).
'דם' מורה על חמימות וחיוּת של קדושה. כי מצד האמת, רק בקדושה יש חום וחיות. ואולם כדי שיהיו לנו ניסיונות וכדי שתהיה לנו בחירה חופשית, עשה הקב"ה שתהיה לנו חיות וחמימות גם בענייני העולם – עניינים גשמיים ואף עניינים שליליים. את החיות והחמימות של ה'לעומת זה' – הדמים המקולקלים – צריך להוציא ולסלק מתוכנו, ולהשאיר רק חום וחיות של קדושה.
ומה לגבי 'רתיחת הדמים', שאל הרבי, מהי הבעיה שליהודי תהיה רתיחה בעניינים של קדושה; האם אין זה דבר חיובי?!
הסביר הרבי, שגם את הרתיחה בענייני קדושה צריך לווסת ולהגביל. פירוש הדבר, שצריך לדעת להבדיל בין רתיחה והתלהבות הבאות מצד קיום רצונו של הקב"ה, לבין רתיחה והתלהבות שבאות מצד הרגש האישי של האדם, מצד ה'מציאות' שלו. כי כשההתלהבות והרתיחה – אפילו אם הן בענייני קדושה – באות מצד מציאות האדם, עלול הדבר לדרדר אותו למטה, לעניינים בלתי־רצויים.
זהו, אם כן, הלקח מהסיפור: "נמצאים כבר עמוק בחודש אלול, ועדיין לא הכנו את העלוקות". עוד לא עשינו את הפעולות שנועדו לבטל את החום והחיות בענייני העולם הזה, וגם עוד לא השקטנו את הרתיחה וההתלהבות דקדושה – אלה המבטאות את ההתרגשות ואת ה'מציאות' שלנו. ומשום כך, עלינו לעשות זאת ויפה שעה אחת קודם.
כאמור, אדמו"ר האמצעי, בעודו ילד, העיר לחסידים על כך שהם מרשים לעצמם לפטפט ולצחוק בעיצומם של ימי ההכנה לראש השנה. מדוע? מפני שאלו הם ימים רציניים ביותר.
מה באמת קורה בראש השנה שאמור לגרום לנו לרצינות ולכובד ראש?
כידוע, בראש השנה עם ישראל ממליך מחדש את הקב"ה עליו ועל העולם כולו, כנוסח הבקשה בתפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". בשפת החסידות קוראים לזה 'בניין המלכות', ובעניין זה ישנם פירושים שונים, מה בדיוק אנחנו צריכים 'לבנות' בספירת המלכות.
פירוש אחד, שמקורו בקבלה אך מוסבר בחסידות, הוא שבליל ראש השנה המלכות נשארת ב'נקודה אחת' בלבד. כלומר כל הפנימיות של ספירת המלכות מסתלקת, ונשארת רק 'נקודה אחת' בלי 'פרצוף שלם', ועבודתנו היא לבנות את ה'פרצוף' מחדש. אלה מילים על פי הקבלה, וננסה להסביר אותן בחכמה בינה ודעת.
משל למה הדבר דומה: למלך שמת והותיר אחריו יורש־עצר שהוא עדיין תינוק. מצד אחד, התינוק הזה ירש מאביו את עניין המלוכה, ומשמעות הדבר שהוא מלך לכל עניין. אבל בפועל, התינוק הזה עוד לא מסוגל להבין את המציאות סביבו. הוא גם לא מדבר כראוי ובוודאי שאינו יודע לתת פקודות. מה כן יש לו? עצם עניין המלוכה. אבל כדי שיהיה לאותו מלך תינוק 'פרצוף שלם' של מלוכה, עליו לגדול ולהתפתח, להתלמד אצל מורים ומומחים שידריכו אותו מה עושים ומה לא עושים, אין מתנהגים עם אנשים, איך מנהלים את ענייני הארמון והעם, איך מובילים כלכלה, איך מנהיגים את נושא הביטחון וכן הלאה והלאה.
על דרך זה לגבי ספירת המלכות בראש השנה – היא חוזרת להיות כמו תינוק. דהיינו, כמו בתחילת התהוותה שיש בה רק 'נקודת המלוכה', אבל אין לה עדיין כל ה'פרצוף'. כלומר, אין בה כל הפרטים שאמורים להתכלל בה. אין לה 'מוחין', ואין לה 'מידות'.
מה 'חטאה' של ספירת המלכות שבגללו היא מסתלקת וחוזרת אל שורשה עד שצריך ממש לבנות אותה מחדש? או במילים אחרות: במה ספירת המלכות שונה מכל יתר הספירות שדווקא היא ניצבת בפני כזו מין 'בעיה'?!
זאת ועוד: למעשה – כך כתוב בספרים – לא רק ספירת המלכות מסתלקת בערב ראש השנה לשורשה, אלא כל הספירות כולן מסתלקות בערב ראש השנה למקורן ושורשן. ובכל זאת אנחנו עושים 'רעש' רק מסילוקה של ספירת המלכות. מדוע? מה כל כך נורא בהסתלקותה של המלכות דווקא?
מסופר על רבותינו אדמו"רי חב"ד שבלילה הראשון של ראש השנה היו פניהם רציניות מאוד. הם נראו כמו אדם שהובא לידיעתו דבר מבהיל ומפחיד. הם היו ממעטים ביותר בדיבור, ואפילו דברי חסידות לא היו אומרים. ונשאלת השאלה, מה כל כך מטריד ומפחיד בהסתלקות של ספירת המלכות לשורשה ומקורה?!
ההסבר הוא כזה:
נדגים זאת במשל למלך שיום אחד החליט להפסיק למלוך. כלומר, הסתלק ממנו הרצון למלוכה. אין הפירוש שהמלוכה שלו כלולה ונמצאת ביתר שאת וביתר עוז בשורשה, ורק 'בגילוי' היא לא נראית, אלא סילוק המלוכה של המלך הוא כביטולה. כי בחזרתה לשורשה, המלכות חוזרת אל 'עצם הנפש', אל הרוממות של הנפש.
לשם ההבחנה: כשאנחנו אומרים שבליל ראש השנה כל הספירות עולות ומסתלקות לשורשן, כוונתנו שהן מסתלקות ל'עשר ספירות הגנוזות' – אורות עליונים ביותר. אבל בהיותן שם הן אכן נמצאות, ועוד בכל כוחן ועוצמתן. לעומת זאת, בהסתלקותה של ספירת המלכות היא עולה ל'עצמוְת אין־סוף', מקור הכל המופשט מכל ציור והגדרה, ומשכך אי אפשר לומר שהמלכות נמצאת במקורה ועוד ביתר תוקף, אלא היא מאבדת את ציורה האישי ונכללת במקורה לחלוטין.
ניתן דוגמה לכך מנפש האדם, שהרי הפסוק אומר "מבשרי אחזה אלוקה":
יש סיפורים על צדיקים – המפורסם שבהם הוא ככל הנראה הבעש"ט – שבזמן מסוים 'נסתלקו מהם המוחין'. מה הכוונה שה'מוחין' הסתלקו? לאן הם הסתלקו? הפירוש הוא שה'מוחין' חזרו אל השורש שלהם. ומהו השורש של ה'מוחין'? ה'חכמה' שבנפש, לא הנפש עצמה, שכן הנפש היא 'פשוטה'. היא מרוממת מכוחות פרטיים כאלה ואחרים. ומה קורה במצב כזה, כשה'מוחין' עולים למקורם בנפש? התשובה היא, שבגלוי – ה'מוחין' אכן חסרים, ולכן בהעדר תבונה הדבר משפיע על התפקוד של האדם בעולם הזה. אבל ל'שכל בעצם' לא קרה דבר. להפך, הוא התעלה עד למקור שלו.
על דרך זה בהסתלקות שאר הכוחות אל שורשם ומקורם שבנפש. הם מסתלקים ונעלמים רק ב'גילוי' שלהם, אבל ב'עצם' שלהם – הם קיימים ואף מתעלים.
לעומת זאת, בספירת המלכות שבנפש המצב שונה לחלוטין: כשהמלכות מסתלקת, היא עולה לשורשה ולמקורה בעצם הנפש, ברוממות הנפש. במקרה הזה, באמת אין ספירת המלכות… היא התעלתה אל עצם הנפש והיא כלולה בה לחלוטין.
עכשיו מובן יותר מהו מצבו של העולם בערב ראש השנה, כאשר ספירת המלכות האלוקית מסתלקת לשורשה בעצמות אין סוף, ומדוע האירוע הרוחני הזה הוא כל כך מרעיש ומטיל מורא. כי ספירת המלכות כמו לא קיימת. הקב"ה, כביכול, איננו מלך העולם! הוא מרומם כשלעצמו, אבל בלי כל שייכות לעולמות. אין ספירת המלכות. אין מלוכה!…
לאור זאת, כשבני ישראל באים בתקיעת שופר ורוצים להמשיך מחדש את כל הכוחות שהסתלקו כנ"ל, הרי שביחס לכל הספירות הפעולה שלהם היא רק בדרך 'גילוי מן ההעלם' – הלא ה'חכמה' קיימת, ורק צריך להמשיך אותה למטה. ה'חסד' נמצא ורק צריך להמשיך אותו למטה; אבל בשביל להמשיך את המלוכה לכאן, צריך ממש 'לבנות' אותה מחדש – יֵש מאַיִן. כיוון שהיא הסתלקה לשורשה ומקורה שהוא כאמור עצמות אין סוף, אזי אין מלך ואין מלוכה!
זהו פירוש 'בניין המלכות'. את המלכות צריך 'לבנות', ולא רק לגלות.
אלא שכעת עולה השאלה, כיצד באמת יש בכוחנו 'לבנות' ולהמשיך את המלוכה?!
אם רוצים 'להמשיך' את המלוכה ששורשה הוא, כאמור, בעצמות אין סוף ברוך הוא – איך אפשר כלל 'להגיע' למקום כל כך עליון ולעורר משם את המלוכה?!
התשובה היא – על ידי תקיעת שופר, כי התקיעה בשופר מייצגת 'צעקה פשוטה' של הנשמה.
מה הכוונה?
מובא על כך בחסידות משל מאב ובן שמסיבה כלשהי נוצר ביניהם ריחוק גדול. יום אחד, הבן נזכר באביו. פתאום עלתה בו המחשבה, "יש לי אבא!". ובכן, מה התעורר אצלו? התעורר אצלו עניין ה'בן', שבן הוא חלק מהאב. זה 'עצם אחד'. ה'עצם' של הבן הוא באמת ה'עצם' של האב. ואז, בלי לחשוב יותר מדי ובלי לתכנן זאת, פורצת מקרבו צעקה: "אבא!". הצעקה הזאת איננה "אבא תן לי", "אבא חבק אותי", "אבא קרב אותי". לא זה מה שהוא צועק. לא, הוא לא מבקש דבר. הצעקה שלו היא "אבא!". צעקה שמבטאת את העובדה שה'עצם' שלו הוא ה'עצם' של אביו.
וכשהאב שומע את הצעקה הזו של הבן, אזי גם ה'עצם' שלו מתעורר. גם הוא זז ממקומו, גם הוא מזדעזע, וגם הוא נעשה 'עצם' אחד עם הבן! גם הוא מתעורר בהֶרגש שזהו הבן שלי, זה אני!
זה מה שמתחולל למעלה ולמטה בראש השנה על ידי שישראל תוקעים בשופר. בכך הם קוראים לאבינו שבשמים ומגלים את הקשר העצמי שלהם המאוחד עמו יתברך, קשר שבלעדיו חייהם אינם חיים. זהו העניין של "תמליכוני עליכם", וזה גם הפירוש 'לבנות' את המלכות – לעורר את 'עצם הנפש' מלמטה, ובכך 'להמשיך' מלמעלה את עצמות אור אין סוף כמלך על כל הארץ.
