שנה אחת כשהגיע שמחת תורה וכל הקהל כולו כבר מילא את בית הכנסת, ר' מענדל נשאר סגור ומסוגר בחדרו ולא יצא ל'הקפות'. הגבאים הלכו אפוא לדפוק לו על הדלת. הוא חייב לצאת! יש חוזה, ובחוזה כתוב שהרבי צריך להגיד את פסוקי "אתה הראת"…!
באותה שנה היה שם בבית הכנסת גם אדמו"ר הזקן. הוא ישב שם בצד, במערב. ניגשו אליו הגבאים ושאלו מה יהיה עם הרבי שלא רוצה לצאת ל'הקפות'… שאל אותם אדמו"ר הזקן: "מה הטענה שלכם?". ענו לו: "יש לנו חוזה עם הרבי והוא צריך לבוא ל'הקפות'!". אמר להם אדמו"ר הזקן: "אם כך, אם הוא מפר את החוזה, תזמינו אותו לדין תורה, ואני מוכן להיות הדיין…".
הגבאים אכן הלכו אל ר' מענדל והזמינו אותו לדין תורה. "אצל מי?" שאל אותם ר' מענדל. "אצל רבי שניאור זלמן", ענו. "ככה?", הוא אמר להם, "הנה אני בא איתכם".
הדין הוא ש"נזקקים לתובע תחילה". שאל אדמו"ר הזקן את הגבאים – הפעם בנוכחותו של ר' מענדל – "מה הטענה שלכם?". הם שטחו את טענתם, ואז פנה אדמו"ר הזקן לר' מענדל ושאל אותו: "נו, מה יש לך לענות על כך?".
אמר ר' מענדל לאדמו"ר הזקן שהתגלו לו מאה פירושים חדשים ב"אתה הראת", אבל ההבנה שלהם עוד לא מספיק בהירה אצלו; ולכן כל עוד הוא לא מבין היטב את כל מאה הפירושים, הוא אינו מסוגל לגשת ל'הקפות'!
אמר לו אדמו"ר הזקן: "הפסדת בדין! ובלשון הגמרא: איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא מפני מעשה שהיה".
מה פירוש "מצד הסברא?", שאל אדמו"ר הזקן ומיד גם השיב, "אתה אומר שהתגלו לך מאה פירושים ב'אתה הראת'. אבל כידוע, כשאדם רואה את האופק מרחוק, אזי כשהוא מתקרב אל הנקודה שאותה ראה קודם לכן ממרחק, האופק שב ומתרחק ממנו לנקודה רחוקה עוד יותר. ממילא, ברגע שאתה תשיג ותבין היטב את כל מאה הפירושים החדשים, יתגלו לך עוד פירושים… הלוא האלוקות היא אין סוף והתורה היא אין סופית, ואם כן לא תוכל אף פעם לגשת ל'הקפות'… זה מצד הסברא".
המשיך אדמו"ר הזקן ואמר: "ואיבעית אימא, הפסדת בדין מצד מעשה שהיה. ובכן, היו פעם זוג זקנים שהתגוררו בבקתה בתחתית ההר. בכל שנה כל הבוץ מההר היה יורד היישר אל תוך הבית שלהם. הם הגיעו למסקנה שעליהם להגביה את הבית שלהם למקום גבוה יותר, ובאמת כך הם עשו. הם הגביהו את הבית שלהם למעלה, וכעבור זמן עוד יותר למעלה, וכן הלאה. הרי הם היו זקנים ואי אפשר לעלות בבת אחת את כל ההר…
"באחד הימים הבעל מרים את עיניו אל פסגת ההר ורואה שהיא עדיין רחוקה מאוד. הוא החל לבכות. שואלת אותו רעייתו, 'מדוע אתה בוכה?'. והוא עונה לה: 'תראי איך על אף כל המאמצים שעשינו, אנחנו עדיין כל כך רחוקים מהפסגה!'. אומרת לו האישה, 'מהבוץ כבר יצאנו? תודה לא־ל!'".
"כך גם אנחנו", סיכם ואמר אדמו"ר הזקן לר' מענדל מוויטבסק. "נכון אמנם שיש עוד הרבה פירושים ומדרגות ב'הקפות' שעוד לא השגנו, אבל היה ראש השנה, ועשרת ימי תשובה, ויום הכיפורים, וחג הסוכות; מהבוץ יצאנו? – אפשר ללכת ל'הקפות'!"
אנחנו נמצאים ב'זמן שמחתנו', ומתקרבים לשמחת תורה.
יש ביטוי באחד המאמרים של הרבי – לגבי שמחת תורה – "מצוות היום בריקודים". באותו מאמר הרבי משווה זאת ללשון המשנה לגבי ראש השנה, "מצוות היום בשופר". ומשמעות הדברים היא, שהריקודים הם לא רק תוצאה של שמחת היום, אלא הם עצמם חלק מהעבודה של שמחת תורה.
על הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם… ראשיכם שבטיכם… עד שואב מימיך", כותב אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, שהכוונה ב"היום" היא לראש השנה. והוא מוסיף ומבאר שכל אותם סוגי אנשים המפורטים בפסוק זה, "כולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד" – התאחדות מלאה של כל עשרת הסוגים הקיימים בעם ישראל.
התאחדות זו נובעת מכך שבכל יהודי קיימת מעלה שאין בזולתו. ב"ראשיכם" יש מעלה מיוחדת, זה מובן בפשטות. אבל גם ב"חוטב עציך" וב"שואב מימיך" יש מעלות המיוחדות רק להם. משמעות הדבר היא, שכל אחד ואחד מן הנמנים בפסוק יש בו מעלה מיוחדת שאין לחברו, ובאותה מעלה הוא משלים את זולתו.
במילים אחרות, שום אדם איננו שלם בלי זולתו. וכל אחד בעניין שלו הוא בחינת 'ראש'. ממילא כולם 'משפיעים' וכולם גם 'מקבלים', ולכן יכולה להתהוות אחדות גמורה – "לאחדים כאחד". כך כותב אדמו"ר הזקן לגבי ראש השנה.
הרבי מוסיף במאמר שלו שבדומה לזה אנחנו מוצאים גם בשמחת תורה, בעניין של הריקוד. "שגם אז הריקוד הוא ברגליים והרגליים מנשאים ומגביהים את הראש". הרגליים הן הסוף של הגוף, הדרגה הכי נמוכה בגוף – במיוחד בהשוואה לראש שהוא הגבוה ביותר. ובכל זאת, הריקוד הוא דווקא על ידי הרגליים, וגם הראש רוקד על ידי הרגליים ובזכותן.
זוהי אם כן המעלה שיש לרגליים אפילו לגבי הראש, וזהו הדבר שמבטא את האחדות בשמחת תורה – שה'סוף' משלים את ה'ראש'.
ומה הסיבה לכך שהרגליים בכוחן להגביה ולנשא את הראש? הרבי מסביר שזהו "מפני שנעוץ סופן בתחילתן". כלומר, למרות שהרגליים הן ה'סוף' של הגוף, בכוחן להגביה ולנשא את ה'ראש' של הגוף.
כאן צריך להדגיש נקודה חשובה, והיא שעל הרגליים לדעת ולזכור תמיד שהן ה'סוף'. רק אז יש להן מעלה ביחס ל'ראש'. אבל אם הרגליים ישכחו שהן ה'סוף' וירגישו ה'ראש', הן יאבדו את המעלה המיוחדת שלהן.
ידוע המשל על כך – משל ששמעתי בשמו של החסיד רבי שמואל לויטין זצ"ל – שפעם אחת 'חכמה דאצילות' הלכה לעשות שידוך עם 'מלכות דאצילות'. חכמה זה החתן ומלכות היא הכלה. וכמנהג השידוכים והשדכנים, כל צד הסביר את המעלה שלו. הצד של החכמה, התחיל להסביר את הצד של החתן. נו, הרי על חכמה נאמר "ראשית חכמה", חכמה זה גם אותיות "כֹח מה", חכמה היא כלי לאור אין סוף ברוך הוא, כמבואר בתניא (פרק ל"ה). ברור שיש לה מה להציג.
מנגד, הגיע הצד של מלכות, הצד של הכלה, והתחיל למנות ולפרט את המעלות של ספירת המלכות.
מיד קמה החכמה ואמרה לחכמה: "מלכות, גם לך יש מעלות?! ובכן, השידוך בטל ומבוטל!"…
במילים אחרות: החכמה מודעת למעלות שלה והיא אומרת למלכות, אותך אני לא צריכה בשביל המעלות, אלא בשביל הפשיטוּת ובשביל התמימות. לכן ברגע שאת מתיימרת להיות משהו אחר מכפי שאת באמת – אני לא רוצה בך יותר!
זהו כמובן משל לכך שלמרות שלמלכות יש עניינים שהם למעלה מכל הספירות, כמו כוח ההתהוות שהוא דווקא במלכות – "מלכותך מלכות כל עולמים" – על המלכות לדעת ולזכור שהיא בחינת 'רגל', שהיא ה'סוף'.
כלפי מה דברים אמורים?
נכון אמנם שהריקוד הוא ברגליים ושעל ידן ובזכותן גם הראש רוקד, אבל על הרגליים לדעת שהן ה'סוף', ושלפני ה'סוף' ישנו 'ראש'. כלומר, לפני הריקודים צריכים ללמוד כמה מאמרי חסידות מעמיקים. ללמוד ולנסות להבין מהו העניין של שמיני עצרת, מה זה שמחת תורה, מהו עניין הריקודים וכו', והלימוד הוא כמובן בראש. רק לאחר כל זאת בא זמן הריקודים. ואז כשהרגליים קמות ורוקדות, הן מגביהות ומנשאות גם את הראש בעניין של הראש, בעניין של ההבנה.
בעניין הזה, שהריקודים "מגביהים ומנשאים את הראש", אפשר באמת להתבונן ולשאול: האם הכוונה היא לכך שהראש קופץ בגשמיות? שעל ידי הרגליים הוא נהיה בגשמיות יותר גבוה ושבזכותן הוא מתנועע?
לכאורה לא לזה קוראים "הגבהה והתנשאות של הראש". שכן בעצם העובדה שהראש קופץ ומתנועע אין כל מעלה!
אנחנו הלוא באים ואומרים שגם לרגליים יש מעלה שמיוחדת רק להן, ושבזכות אותה מעלה הן מוסיפות שלמות בראש. ובכן, אם מדובר על הקפיצה והתנועה בלבד, מה כאן השלמות?! אולי בדיוק להפך… כשהראש קופץ ומתנועע, זה כמו שנאמר שהראש יורד ממדרגתו והוא משתווה לרגליים שכל עניינן הוא קפיצה ותנועה!
אלא צריך לומר שכשאנחנו באים ואומרים שהרגליים "מגביהות ומנשאות" את הראש, הכוונה היא שהריקוד שלהן מגביה ומנשא את הראש – בעניין של הראש! כלומר, הרגליים מרוממות את הראש למקום כזה שהראש מצד עצמו, הוא לבדו, לא היה יכול להגיע אליו. והכוונה היא כאמור לעניינים של הראש!
מה זה אומר? זה אומר שכשרוקדים בשמחת תורה – ועל דרך זה בשמחת בית השואבה בסוכות – ייתכן שמה שהבנת קודם לכן על ידי הראש בלבד; מה שלמדת וחשבת והתבוננת במעלה של שמחת תורה ושמיני עצרת – הנה כעת, אותם דברים עצמם, כל ההבנה שלך היא זו שתתרומם ותתנשא! אולי לא כל כך באופן שׂכלי, אלא באופן מהותי. דהיינו שבזכות הריקודים אתה תבין ותשיג כעת טוב יותר את המהות של שמחת תורה, את המהות של שמיני עצרת.
כנ"ל גם לגבי שמחת בית השואבה. לאחר שלומדים במשנה ובגמרא וגם במאמרים ובשיחות את המעלה של שמחת בית השואבה ושל חג הסוכות, ומבינים זאת, אזי בשעת הריקוד כל אותה הבנה – מתנשאת ומתרוממת. אצלך במוח מאירה המהות של העניין, המהות של 'זמן שמחתנו'. זו הכוונה כשאומרים שהרגל מגביהה את הראש – היא מגביהה את הראש בעניין שלו עצמו!
בדברי רבותינו נאמר כך: "את השעות של שמיני עצרת־שמחת תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על ידי הריקודים". כשמדברים על "אוצרות בדליים וחביות" זהו בוודאי עניינים הקשורים לראש. ובכל זאת, את כל אותם 'אוצרות' אפשר להשיג דווקא על ידי ריקודים, דווקא על ידי הרגליים.
סוכות הוא בחינת 'מקיף'. יושבים מוקפים על ידי דפנות הסוכה ותחת הסכך שמעלינו, שזה העניין של "וימינו תחבקני" – חיבוק חיצוני. והראיה שזו רק בחינת 'מקיף', שכן בסוכות עצמו אנחנו לא יוצאים מהכלים. אנחנו יושבים ברוגע ובנחת בתוך הסוכה.
אחר כך בשמיני עצרת, כל העניינים שדיברנו עליהם באים וחודרים בפנימיות. ולכן יש שמחה גדולה כל כך, כי הדברים באים בפנימיות. ולכן בשמחת תורה אנחנו יוצאים מכל ההגבלות ורוקדים בשמחה גדולה ועצומה. מי שלא רוקד בשמחת תורה כדבעי, זה מעיד עליו שכל העניין אצלו לא נכנס בפנימיות.
לגבי המושג 'שמיני עצרת' מבואר בחסידות שכל העניינים שקודם לכן היו ב'מקיף', 'נעצרים' בו באופן של 'קליטה'. זאת אומרת שכל הגילויים שהתחילו בראש השנה באופן של ריחוק, "שמאלו תחת לראשי", "שמאל דוחה", ואחרי זה בסוכות "וימינו תחבקני" ב'מקיף', אז בשמיני עצרת הם באים בדרך 'קליטה' בפנימיות.
בהמשך לכך, בעקבות הקליטה, נעשית התחלת הצמיחה. מהי הצמיחה? שמתחילים לראות תוצאות מכל האורות והגילויים. מתחילים לראות התעוררות חדשה בתורה ומצוות. מתחילה שנה חדשה ואיתה באה 'צמיחה' מחודשת. יש התעוררות למעשה בפועל בכל העניינים. אבל אם אין 'קליטה' בפנימיות, גם לא תהיה 'צמיחה'. ואם כך, להיכן ילכו כל הגילויים של ראש השנה ויום הכיפורים וחג הסוכות? לכן נודעת חשיבות רבה לשמחה והריקודים, שהם הביטוי לכך שאכן הייתה 'קליטה' בפנימיות.
לחיים, לחיים ולברכה!
