לאחר הסתלקותו של הרבי מלובביץ' זי"ע, התגלו במגירת שולחנו מחברות ובהן חידושי תורה שכתב לפני כ־90 שנה, כולל יומן משהותו במחיצת חותנו הרבי הריי"צ. ביומן הזה ישנם דברים מופלאים, גילוים שאפשר לדבר עליהם ימים ולילות.

בין הדברים הרבי מספר שבשנת תרצ"ב, כאשר שהה עם חותנו בעיירה לוֹדמיר, רצה הרבי הריי"צ ללכת לבית החיים המקומי, בו טמונים גם גדולי ישראל, כמו האדמו"ר רבי שלמה מקרלין ועוד, וכך עשו. לאחר התפילה במקום פנה הרבי הריי"צ ואמר לקהל הנאספים שם: העבר שלנו נָאוֶה הוא, היו לנו גדולי ישראל; העתיד שלנו גם כן נאוה, הרי יבוא משיח "ונגלה כבוד ה'"; רק צריך לתקן את ההווה.

מה הכוונה? לכאורה הכוונה לומר שהעבר שלנו הוא טוב – שהרי גם אם אתמול אולי נכשלנו, הרי כשיהודי מתחרט וחוזר בתשובה – נמחק עברו המקולקל כלא היה ואם כן שוב הוא עומד בחזקת כשרות; כמו כן, גם העתיד שלנו עומד בחזקת כשרות שיהיה טוב וכשר; על מה, אם כן, עומד הכל? על הרגע הזה – ההווה – הנמצא בידיים שלנו, ובו אנחנו צריכים לבחור נכון.

אם אדם לוקח את ספר התניא, למשל, ומתייחס אליו כאל ספר שנכתב לפני 200 שנה עבור חסידים שחיו באותה תקופה – זהו ח"ו חטא כלפי אדמו"ר הזקן, שהרי הוא כתב אותו כספר לימוד בהווה. כך ידוע הפירוש בדבריו בהקדמת התניא "אך ביודעיי ומכיריי קאמינא" – שהכוונה לכל יהודי בדורות הבאים שלומד בספרו התניא.

הדברים האלה אינם חזיון מן העבר, אלא הם עובדות מהשטח. אתם בעצמכם יכולים לפגוש יהודים שמתקרבים ליהדותם, כאלה שרק התחילו את חייהם הרוחניים, בלי כל הידיעות והחינוך שאנחנו גדלנו עליהם – והנה פרק בתניא הופך ומשנה את חייהם לטובה. אין ספק, התניא הוא ספר של הווה, לא של העבר.

בואו נדבר גם על עצמנו: אם כך הם הדברים ביהודים שהיו 'רחוקים' לכאורה, כל שכן שהדבר מחייב בני תורה וכל מי שקרוב לעבודת ה'. גם היום, ודווקא היום, יכול כל אחד ללמוד חסידות ולשנות את מסלול חייו, לעלות לקומה אחרת בעבודת ה' ולהיות לאיש אחר. אפשר להתחדש בחיים. "המחדש בטובו בכל יום תמיד" – אלו לא מילים ריקות ח"ו. זו מציאות חדשה ואמיתית שנוצרה למעננו היום.

בתוך מחברת הרשימות הנזכרת ישנו קונטרס רחב־היקף המכיל את הדברים שהרבי נשא בהתוועדות שמחת בית השואבה בשנת תרצ"ב באוטבוצק, פולין. היה זה בערך שלוש שנים לאחר חתונתו, כאשר עוד לא מלאו לו שלושים שנה. בשנים ההן היה הרבי נחבא אל הכלים, כשהוא עוסק בתורה ועבודה בשקידה ובצניעות, כך שמי שלא הכיר אותו לא היה יכול לעמוד על קנקנו. אבל בהוראת הרבי הריי"צ הוא ערך התוועדות עם קהל החסידים שנכח בחצר חותנו באותם ימים של זמן שמחתנו, ובאותו מעמד – כמו במעמדים נוספים כגון אלה – הלכה והתפרסמה לכל דמותו הגדולה.

אגב, אני זוכר שכאשר למדתי בצעירותי בישיבת חב"ד בקנדה, רבני הישיבה היו מגדולי חסידי חב"ד שלמדו בנערותם בישיבות חב"ד בפולין, ביניהם היה הרב משה אליהו גרליצקי, והוא סיפר לנו כי הוא עודנו זוכר את ההתוועדות הנזכרת בחג הסוכות.

כשהרבי התיישב בשולחן ההתוועדות – כך סיפר – בהתחלה כיבד אחרים שידברו לפניו, אבל כאשר הגיע תורו והוא פתח את פיו – נשפכו ממנו אוצרות תורה ורוח, בסגנון ובשפה שהחסידים לא שמעו מעודם. במשך לילה שלם כולם היו נתונים בהשתוממות. יושב אברך צעיר ומפיו שופעים נהרות בתורת הנגלה, בדרך הקבלה ובסגנון הדרוש. "את הדברים שבמחצית השעה הראשונה עוד הבנתי, אבל אחר כך כבר איבדתי את ידיי ורגליי. זה היה מדהים, אבל אני לא יכול לחזור בפניכם דבר…", התנצל בפנינו הרב גרליצקי.

בזמנו הצטערנו שחבל על דאבדין, אבל כאמור לאחר שנים אחדות נמצאו רשימותיו של הרבי ובהן פירוט הדברים שנשא בהתוועדות זו ובאחרות כדוגמתה, והללו נדפסו בסדרת 'רשימות' המופלאה.

לענייננו, בנושא שדיברנו קודם על ההתמקדות בהווה – יש ברשימה הזו וורט נפלא במעלת ההווה. הרבי פותח באמרו שבמעלות לימוד התורה יש "חריף" ויש "בקי", ולכל אחד היתרון שלו. כך גם בהלכות איסור והיתר ישנו מושג של 'דבר חריף', כזה שגם כאשר המאכל "נותן טעם לפגם", אם מטילים לתוכו ממנו – "חורפיה משויא ליה לשבח". כלומר, הדבר החריף מעורר את הטעם הפגום ומתקן אותו כבתחילה.

מה משמעות הדברים בעבודת ה'? ביאר הרבי כך:

המהות של הקליפה המתנגדת לקדושה היא הטענה שהדברים שברוחניות שייכים לאתמול, לעבר הרחוק, והכל זה סיפור ישן – "אינו בן יומו". הפסוק בנביא אומר "עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה" (ישעיה ל, לג) המדבר על הגיהינום, כי זו אכן מהות הקליפה – דבר ישן שאינו שייך להיום. לעומת זאת, מהות הקדושה היא היום – דבר הווה, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום". הקדושה נוטלת דבר ישן לכאורה, והופכת אותו לדבר חדש, וכמאמר חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

הרבי הוסיף והביא תימוכין בדרך הדרש מדברי הגמרא במסכת פסחים המספרת על רב מתנה שהגיע לפפוניא, ואמר לבני העיר שצריך 'מים שלנו' לצורך המצות, כאשר אלה חשבו שפירוש 'מים שלנו' הוא של רב מתנה עצמו… "דרשה רב מתנה בפפוניא, למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגביה ואמרו ליה, הב לן מיא" – ליום המחרת כולם באו אליו עם כדיהם על מנת שייתן להם מים משלו. "אמר להו, אנא במיא דביתו אמרי" – הוא הסביר להם ש"לנו" פירושו מים שעברה עליהם לינת הלילה.

מה הכוונה בסיפור הזה? וכי באה הגמרא לספר לנו כמה עמי־ארצות היו אנשי פפוניא שלא ידעו מה פירוש 'מים שלנו'?! ובכלל, למה מלכתחילה לא אמר רב מתנה בנוסח שיובן לכל – "מיא דביתו"?

אלא נקודת הדברים היא, כי אכן מעשה המצוות צריך להיות "שלנו" – דהיינו של רב מתנה, בהיותו הצדיק המחובר אל הקודש. ואז, גם אם יש ביד האדם מים מאתמול, דהיינו שיש בו שייכות אל הקליפה – הם הופכים בהדרכת הצדיק למים של קדושה השייכים ליום הזה, גם כאשר עוברת עליהם לינת הלילה…

לענייננו: היצר הרע מגיע אלינו וטוען שתורת החסידות היא דבר גבוה מדי עבור אנשים כמונו, "היום זה לא שייך" הוא אומר נחרצות. תורת הבעל שם טוב היא טובה וראויה – אבל לדורות של קדושי עליון כמו תלמידיו הקדושים, ואילו היום הזה כבר אין לה ולאור החסידות מקום, כי אנחנו אנשים פשוטים שאוכלים ושותים ועובדים… בדיוק בגלל הטענה הזו אנחנו יושבים בהתוועדות ומזכירים לעצמנו: קדושה היא דבר הווה, וכל עניינה של החסידות הוא שדבר מאתמול ייעשה מחדש היום. כל מה שכתוב בספרים הקדושים – הכל נאמר בשבילנו, ואי לכך עלינו לקום ולעשות מעשה.

בחתונה של הרבי, שהתקיימה בשנת תרפ"ט בוורשה, היה אירוע מעניין, והרבי סיפר על כך בעצמו פעם אחת במהלך התוועדות. חותנו, הרבי הריי"צ, נעמד ממקומו בסעודת החתונה כדי לחלק 'לחיים' לקהל בין השולחנות, וכשהרבי, החתן, הבחין בכך נעמד גם הוא בדרך כבוד, אבל הרבי הריי"צ הורה לו לשבת, בהיותו חתן שדומה למלך. "לא הייתה לי ברירה", סיפר הרבי בחיוך, "ונשארתי לשבת על קוצים…".

הרבי הריי"צ הסתובב בין השולחנות, וכשהגיע לשולחן של הבחורים תלמידי ישיבת חב"ד המקומית, הוא קרא ל'משפיע' שלהם שיחלק לכל הבחורים 'לחיים'. באותו מעמד פתח ואמר שיחה לבחורים הללו, באמצע סעודת החתונה, וזה היה תוכן דבריו: אמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", לימוד התורה צריך יגיעה. בין אם יש לך ראש טוב ובין אם לא – את התורה קונים ביגיעה, מי שממית עצמו עליה. התורה זה אלוקות, ואלוקות אי־אפשר לתפוס בשכל אנושי – רק על ידי יגיעה והתמסרות מעצם הנשמה, שבאמצעותה מאירה בלומד האלוקות שבתורה והוא מתחבר אליה.

מה זה אומר לנו?

עבודת ה' שלנו נועדה להכין כלים לאלוקות, ובשביל זה צריך יגיעה. לא די בלימוד התורה כשלעצמו, אלא נדרשת "יגיעת נפש" ו"יגיעת בשר" (כנאמר בתניא פרק מב). אבל "יגעת ומצאת, תאמין" – כי האלוקות כבר נמצאת בנשמה של כל אחד. רק שבמקביל יש עליה שכבות של חומר והסתרה, ובאמצעות היגיעה אדם מסיר את ההעלם וההסתר שבנפש שלו ומגלה את האלוקות שבתוכה.

על זה אנחנו מבקשים "קרבה אל נפשי גאלה", שנזכה לגלות בתוכנו את הניצוץ האלוקי, שכדברי הבעל שם טוב זה ניצוץ של משיח. לא מדובר בעניין ערטילאי, אלא הכוונה שבאמת תאיר ותורגש אצלנו הנקודה הזאת ש"אין עוד מלבדו" – לא רק לשיר את זה ולומר את זה, אלא שבאמת יהיה מונח בתודעה שאין עוד מלבדו.

הרי מה זה משיח? הפסוק אומר שבעידן הגאולה "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" – התגלות של אחדות ה' בעולם. אנחנו זכינו לגילוי של מעיינות תורת החסידות, פנימיות התורה, שהיא תורתו של משיח, ולכן כשאדם מתבונן בתכנים שהיא מלמדת ומגיע להכרה שאין עוד מלבדו – מתגלה ניצוץ המשיח שבנפשו. מי שמבין מה פירוש אחדות ה', הוא כבר נמצא באווירה של משיח.

לצערנו, אפשר ללמוד תורה גם בלי קשר לקב"ה… הרבי הזכיר הרבה פעמים את דברי הב"ח (אורח חיים סימן מז), שמפרש את מאמר חז"ל על הפסוק "על מה אבדה הארץ… על עזבם את תורתי", שהכוונה ש"לא ברכו בתורה תחילה". כלומר, למה הארץ חרבה אף שבאותו דור היה לימוד תורה בהיקפים גדולים? כי אמנם הייתה תורה, אבל נעדרה ממנה הקדושה האלוקית. "עזבם את תורתי" – את התורה שלי. היא הפכה לתורה אנושית וארצית, כי הלומדים לא בירכו ברכת התורה ושכחו על נותן התורה.

"שלא עסקו בתורה – אומר הב"ח – כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ… הנה בזה עשו פירוד – שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלה לה למעלה, והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבידתה".

דברי הב"ח הללו צריכים להיות היסוד והמהות של לומדי תורה. גם כיום יש לימוד תורה בקרב כל החוגים, ובממדים עצומים, אבל לצד זאת נדרשת היגיעה לגלות את האלוקות שבה, ואת זה עושים על ידי לימוד חסידות שמגלה את הנשמה הקדושה שבתוכנו ושבתורה.

אנחנו צריכים לזכור את זה. כשיש בלגאן סביבנו, אתגרים מסוגים שונים, ובחדשות גוררים אותנו לכיוון כזה וכיוון אחר, לבעיות כאלה ובעיות אחרות – צריך להיזכר בדברי הנביאים וחז"ל. על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי. מהי חורבנה של ארץ ישראל? כשהאלוקות אינה מאירה ונוכחת בתורה ובחיים שלנו. ולכן המשימה שלנו היא להביא את הקב"ה בתוך המציאות.

על זה אנחנו מתפללים "והאר עינינו בתורתך, ודבק ליבנו במצוותיך". הרי ישנם גם גויים שלומדים תורה, כמו בדרום קוריאה, הם הבינו שעל ידי הלימוד אפשר להיות חכמים ולהצליח בחיים – אבל זה נקרא לכופף את התורה ולהתייחס אליה ברמה ארצית ונמוכה, כשמכשיר להפקת תועלת אנושית ואישית. לעומת זאת, הפנמת האלוקות שבתורה – זה לימוד תורה יהודי. כך מגלים את ניצוץ משיח שבתוכנו.