את ט"ו בשבט בצה"ל אזכור כנראה לעולם. זה היה שבוע פרט-צמד של החיילים שלנו, חודשיים אחרי תחילת הטירונות שלהם. ביום שישי שלפניו קניתי המון פירות יבשים בעפולה באיזה מאה ומשהו שקל, ידעתי שזה לא חג שמוכר לרשויות, גם אם זו רשות שעונה לשם "נצח יהודה". את הפירות החיילים חיסלו במשהו כמו ארבעים שניות על השעון, כי ככה זה חיילים בשילוב עם שטח (וגם סתם חיילים), אבל זה לא מה שעשה לי את ט"ו בשבט.
היה לי חייל בכיתה שפחות היה בעניין של קרביות, כושר ושטח, בעיקר שטח. לא ברור איך הוא הגיע לטירונות 07, נדמה לי שגם לו זה לא היה ברור, אבל ככה זה דרכו של עולם ושל בקו"ם. מהרגע שהוא שמע שמדברים על זה שיורדים לשטח בשבוע הבא הוא הכין את השטח שלו גם: בעיות רפואיות כאלה ואחרות, נעליים לא מתאימות, והצהרות שאין מצב בעולם שהוא ילך לישון בלילה בתוך אוהל ובלי מקלחת. דברים שכאלה. לרוב הוא היה קומבינטור מוצלח בתחום הפטורים, והלכנו לקראתו לא פעם. אבל באותו יום ראשון אני והמ"מ החלטנו – לא עוד. הוא ירד עם כולם ושיתהפך העולם. 
והעולם אכן התהפך. כל ענני הארץ התאספו באותו בוקר והורידו את כמות המשקעים השנתית בשעתיים. העננים המשיכו לכיוון ירדן, אבל האדמה לא שכחה. מתחת לשמים קיציים ועליזים בוססנו בבוץ מהסוג שאתה זז רגע ומוצא את עצמך עם 15 סנטימטר גובה נוספים ועוד כמה קילו. ובוץ הרי, הייתה האימה מבחינתו. הבוגראט, אם לדבר בלשון הארי פוטר. מילא לא להתקלח, אבל להתלכלך? לא יקרה.
וכך אחרי תרגילי פרט יבשים שהיינו המ"כים אחראים לתרגל – "לא, לא שלושה סורים, תגיד מה אתה רואה אל תגיד את הטקסט, לא, לא עץ, קצת מעוף, דמיין קצת מחבלים מעזה, יופי, גלגול עכשיו, הלאה, אחלה, לא, אתה יותר מידי זמן באוויר, יוריד אותך, גג שלוש שניות ותרסק לרצפה, הנה כמו שעושה ההוא" – היינו שומעים את תלונותיו על מזג האוויר, היקום וכל השאר, ואיך זה שגם לאויב קורים בצהלית מלוכלכים, כאילו מה. ואחרי הרבה תרגילי פרט של החיילים והדגמות שלנו כולנו נראינו פחות אות יותר כמו גוש גדול של בוץ, והיחיד שהיה נראה שונה ופשוט איך לומר, נקי, היה החייל ההוא. בשלב מסוים ההבדל הזה הציק מידי לעין כך שלא מעט חיילים ניסו ללכלך אותו בשלל דרכים, ומילא זה שהוא לא רוצה לעשות את התרגיל, ולרדת לג'וב, אבל שהוא יהיה איתם בשטח ויראה ככה, אין מצב.
מפה לשם, הוא פנה בהצעה חסרת תקדים למ"כ שהיה יחד איתי, שהיה הנציג האשכנזי בפלוגה, וקר רוח ברמה שאפילו שם משפחתו נשא שם של חברת גלידות מפורסמת: "אם אתה מתגלגל על הבוץ עד אליי", אמר לו באומץ לא אופייני לטירון, "אז אני גם עושה את זה". ונס ט"ו בשבט הראשון קרה: המ"כ הסכים למרבה ההפתעה. בן רגע הלכו והתאספו שאר החיילים, החייל מיד התחיל לצבור מרחק מהמ"כ כדי שהלה יחזור בו, אבל זה לא קרה. אחרי מספר גלגולים אתלטיים של המ"כ, תוך החזקה נכונה של הנשק בצורה שיישאר נקי, הוא הגיע אל החייל. בשלב הזה כבר כל המחלקה הגיעה לצפות באירוע, וכאן הנס השני התרחש: אחרי היסוסים כלשהם מצדו פלוס מבט גלוי גם מצד המפקדים שאם הוא לא ישלים את צדו בעסקה, זה יקרה בכל מקרה בדרכים אחרות, הוא החליט ללכת על זה, ובהכי ראבק. הוא שאל מחייל אחד את חליפת הסערה, לבש את שני חלקיה, והרביץ כמה וכמה גלגולים, שהיו דוגמת כדור שלג רק עם בוץ. מיותר לציין שאחר כך, כשהוא כבר היה גוש גדול כמו כולם הוא הביע רצון לעשות גם את התרגיל פרט עצמו. נענו ואמרו, מי שלא ראה את אותו חייל, לא ראה את אדמת ארץ ישראל מחייכת מעולם.