נדמיין משפחה ישראלית בליל הגאולה במצרים. כולם ערים, כולל הילדים, וכולם במתח שיא. הקטנים לא מצליחים לישון והגדולים לא מנסים להרדים אותם. ההוראה של ההנהגה הייתה לצבוע את המשקוף ואת המזוזות בדם. אצבע בעין האויב העריץ. וגם להישאר סגורים היטב בבית, "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב). חשוב להקפיד על ההנחיות. שומעים רעשים בחוץ. דברים זזים. המשפחה יודעת שהיא, שכל העם, כולם בעיצומו של תהליך גאולה, אבל בפועל נדרש מהם פשוט להמתין. לאכול בחיפזון. יודעים שה' מרחף, או פוסח, על עם ישראל. צעקה אדירה מקפיצה את כולם, והילדים שואלים את המבוגרים, עם מבטים מבוהלים בלבד, בלי קול – "מה זאת?".

קווי הדמיון בין הגאולה הראשונה של עם ישראל לגאולה האחרונה, המתרחשת בימינו, בולטים ומובהקים ביותר. יש הרבה מאוד ששונה. יש הרבה שדומה. יש הרבה דברים שכיום בכוחנו לעשות שבמצרים לא היו לנו. ויש גם משהו מרכזי שהיה בפסח מצרים שאצלנו עדיין אין בחג הפסח. הפסח. הקרבן.

בכל שנה אנחנו קוראים בשבועות שלפני פסח על עולם הקרבנות בפרשות השבוע, כמעין הכנה לליל הסדר, הקדמה שלא הייתה לעם ישראל. אבל הפרשות האלה כמו גם הפרטים על צורת הקרבת קרבן פסח, לעיתים עפים גבוה מאוד מעל לראשים שלנו, כמו טייסי חיל האוויר, כמו המשחית במצרים. מה לנו ולעולם המשכן, מה לנו ולעולם הקרבנות? שמא עלינו להיות כמו בליל השימורים הראשון – פשוט להמתין באמונה. עם ישראל הצליח תוך זמן קצר ללמוד את הלכות קרבן פסח, כנראה שגם אנחנו נצליח כשיגיע הזמן בקרוב בעזרת ה'. עד אז, איך ישראלי מן השורה אמור להתייחס אל פרשות הקרבנות ואל קרבן פסח?

איתא: "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" (מנחות קי). כשאדם מחדש איזה דבר חכמה בתורה, הוא נותן מוחין באותן הדיבורים, מפני שהיו המוחין בתחלה בהעלם מלובשים באותן הדיבורים, ועכשיו הוא מפשיט אותם מהלבוש, ומתגלים ומתגדלים. וזהו קישוטי כלה.

הבעל שם טוב הקדוש מזמין אותנו לשנות את התפיסה שלנו של מה זה תורה בכלל, ומה זה לימוד. ספר תורה, או חומש מודפס, הוא סגור ומונח דומם בארון קודש או ארון הספרים. הוא יכול לשכב שם שנים, כמו ספרי התורה שהיו קיימים בראשית ממלכתו של המלך יאשיהו. עם ישראל והמלך חיו בלי זיקה לה' ולמצוותיו. הארץ הייתה מלאה בגילולים וכהני עבודה זרה. והתורה הייתה מונחת איפשהו. ולפתע, חלקיהו הכהן מוצא ספר תורה. המלך שומע את הכתוב בה, ומשהו קורה. הוא מזועזע. הוא קורע את בגדיו. הוא מעביר את הממלכה כולה תהליך עומק של כיול מחדש, בכל תחום. והוא מנסה להחיות את רוח ה' בעם. ההפיכה הפנימית הזאת לא הייתה בתורה. והיא גם לא הייתה במלך לפני שהוא פגש את התורה. איפה היא הסתתרה?

התורה היא בעצם לבושים. או תבנית. כלומר, יש צורת חיים באור ה'. יש תודעה אלוקית שיכולה לשכון במוח של בשר ודם. ה' העניק לנו תורה כתובה, שלא היא החיים האלה. אלא היא השער. כמו שספר על אומנות לחימה אינו אמנות הלחימה, וספר על מידות טובות לא הוא המידות הטובות. עץ חיים היא – למחזיקים בה. מי שלומד את התורה, מחייה בלימוד שלו את החיים האלה. ה' טמן את החיות הזאת בין אותיות התורה, כלומר הוא הניח את פוטנציאל החיים בתורה אבל הם רדומים. וכשאדם צולל לעומק ומבין שם משהו חדש, משהו שלא כתוב שם בפנים אבל מנצנץ לו שזאת הכוונה, שזה חלק מאינסוף הדברים שה' ביקש שיגלו באותיות המוגבלות שהוא חקק, הוא מגלה ומגדל את החלק הזה של החיות האלוקית האינסופית, כאן בעולם הסופי.

לכן התורה נקראת "קישוטי כלה" (תנחומא כי תשא, בזיקה לישעיה ג) – בחתונה כולם יודעים מי הכלה לפי השמלה המיוחדת, התכשיטים החגיגיים, ההינומה. אבל אי אפשר להביא את השמלה על גבי קולב לחופה. הכלה היא הנשמה, החיות, האדם שכל הקישוטים באים לקשט ולהדר. כך התורה באה להפוך את החיים לאלוקיים, ואת התודעה למרוממת. זה קורה בכל פעם באינספור אופנים בשעת לימוד התורה.

וכן כשהוא מדבר דברי תורה בדחילו ורחימו, הוא נותן מוחין באלו הדיבורים, [ולכן] כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, מפני שכאשר הוא מדבק באותן הדיבורים ביראה ובאהבה, אז הוא נותן חיות חדש באלו הדיבורים, אף על פי שנתקלקלו מחמת חטאים, אף על פי כן הם לבושין דמלכא…

שער לאינסוף

החיים האלה, התודעה האלוקית הזאת, תתגלה ותצמח בהתאם למידת הנוכחות של הלומד. התורה היא אינסופית. כולנו חווינו איך מאותו הפסוק בן אדם אחד יכול לפלוט וורט חמוד, ובן אדם אחר שניגש עם לב גועש מסוגל לדלות ממנו התחזקות רוחניות שתלווה אותו חודשים ארוכים. כשאנחנו מביאים את עצמנו, ביראה, בתדהמה מהמוני האפשרויות הגנוזות בתורה; ובאהבה, בתשוקה לגלות ולהחיות את הגנוז בה מקדם, אנחנו מחיים את התודעה הזאת, תודעה קדומה שה' טמן בתורה הרבה לפני שהיה מזבח וקרבנות והרבה לפני שהיה בכלל עולם.

התורה היא יותר מספר הוראות מה לעשות. היא שער לאינסוף סוגים של תודעה אלוקית, שאחד מהם הוא עולם של קרבן עולה. קרבן העולה במשכן אף הוא לא היה סתם מעשה, הוא היה ביטוי של עקרונות אלוקיים. ולעקרונות האלה אפשר להתחבר, אפשר להחיות את עצמנו דרך הצלילה לתורה, אל השער הזה של התודעה האלוקית.

היה אפשר אולי לדמיין שאל כל תחומי התורה אפשר להגיע רק בלימוד, אך הבעל שם טוב מבהיר:

…אבל כשהיה בית המקדש קיים והיה מקריב קרבן עולה, היה נותן כח אף בעולם המעשה.

אנחנו לא מוותרים על מישור המעשה. בדיוק כמו שבחור לא יכול לשבת בביתו ולדמיין שהוא יוצא לדייטים, פוגש צדיקה ומקים בית בישראל ובכך לבנות באמת את חייו. אך בשעה שאין לנו מקדש, ומישור המעשה חסום, אל לנו לוותר על החיבור לעולם העקרונות הרוחניים הנצחיים של הקרבנות, שמעשה ההקרבה הפיזי הוא רק ביטוי אחד שלהם. ההזדמנות הזאת שיש לנו עכשיו, תכף תחלוף. ההזדמנות לעסוק בעולם הפנימי, במבע הפנימי של כל קרבן, הוא עכשיו. ברגע שייבנה בית המקדש, נעסוק במישור הפיזי של ההקרבה, ומטבע הדברים נתעסק הרבה בלימוד הפרקטיקה. יש לנו הזדמנות עכשיו להעמיק בתודעה המיוחדת של כל קרבן, ובכך להשלים את המעשה הפיזי עם משמעויותיו הפנימיות, אבל לא רק כהכנה לעבודת המשכן. העולם הפנימי הזה ועקרונותיו, התודעה הנולדת ממנו, ניתנים ליישום כבר היום, בעיצוב חיינו. ולכן גם היום אנחנו קוראים לחג הזה על שם הקרבן שלו, והקרבן אף הוא קרוי על שם העיקרון הכללי שקיים מאז מצרים ועד עולם, כי העקרון ו