כנראה שאין מצווה לספור כוכבים. הקב"ה אמר הרבה דברים לאברהם – למול את בני ביתו, לשמוע לשרה אשתו, לעקוד את בנו – והרוב היה ציווי רק לעיתו. כך גם ספירת הכוכבים. אבל כשהקב"ה בכבודו ובעצמו מצווה משהו כזה, על אף שהכוונה היא כמשל, האם באמת אברהם יצא החוצה וספר? אפשר לדמיין את אברהם נעמד, לילה שלם, עם ראש משוך לאחוריו, אצבע מורה צמודה לפנים שלו, עין עצומה ועין מנסה לעקוב אחרי איזה כוכבים הוא כבר ספר בלי להתבלבל. בשמים הנראים לעין יש כ-3000 כוכבים שניתן לספור בלי אמצעי מגדיל. מצד אחד, כנראה שעם ישראל לא נועד להיות עם של שלושת אלפים נפש. מצד שני, גם את שלושת האלפים האלה אברהם היה מתקשה לספור, ולא סתם ה' מוסיף "אם תוכל לספור אותם…". השמים חשוכים, והכוכבים, לפחות ממבט של מי שעומד על הארץ, כל כך… קטנים:

"הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו' כה יהיה זרעך". בשם הבעל שם טוב הקדוש ז"ל, שפירש, שכמו שהכוכבים נראים למטה קטנים ולמעלה בשמים הם גדולים מאוד, כן בני ישראל – נראים קטנים למטה בעולם הזה, ובעולם העליון הם גדולים למאוד.

עם ישראל הם עם של כוכבים. לא בכמות – כי ברוך ה' עברנו את ה-3000 הכוכבים הנראים, ולגבי ה-200 מיליארד כוכבים שיש רק בגלקסיית שביל החלב, עוד לא הגענו. אלא אנחנו כוכבים מצד הממדים הרוחניים שלנו. מי שלא רק רגליו נטועים בארץ אלא אף עיניו הן בעלות ראייה ארצית, אז 'מה שאתה רואה זה מה שיש'. אבל מאברהם ה' מצפה לראייה אחרת. אברהם, שה' ציווה עליו "לך לך מארצך", מהארציות שבך. אתה אמנם תלך, אבל כשאתה הולך, "הבט נא השמימה", המבט שלך צריך להיות מבט של אדם שיודע שיש רובד עליון נסתר בכל המציאות.

אברהם נצטווה לצאת החוצה, לצאת מכל המערכת הרגילה שאנשים מכירים, מערכת בה מי שלא ילד עד גיל 99 כבר לא יילד, מערכת בה רק החזק שורד, מערכת בה אין עם שקיים יותר מכמה מאות שנים. אברהם נדרש להקים עם שמסוגל ללכת, לצעוד בין כל תקופות ההיסטוריה, עם שאינו בטל – ולכן הוא דבר שבמניין (ביצה ג:), דבר שסופרים אותו, שמחשיבים אותו, כמו הכוכבים, שאמנם נראים קטנים מכאן, אבל ה' יודע שהם ומעשיהם מכריעים את כל העולם לכף חובה או כף זכות. ה' יודע את זה, ומבקש מאברהם לדעת את זה. הידיעה הזאת – שישראל נראים כמו בני אדם רגילים, ונראים כמו עם קטן ורדוף, אבל באמת עמוק המציאות היא אחרת – הידיעה הזאת נקראת אמונה.

…"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". שעל ידי האמנה הוא מקשר מלכות הנקרא 'אני' אל המחשבה הנקרא 'אין'… האמנה בו יתברך שמו, הוא הדביקה, והוא תכלית השלימות.

אמונה קושרת בין שמים וארץ. אמונה היא הליכה בעולם של בני אדם, שכולם בו עסוקים ב'אני', וההתנהלות בה היא כמו בן העולם הזה לכאורה – אכילה, שתיה, משא ומתן – אבל להכשיר את העיניים לחפש את הערך האלוקי שבכל דבר ובכל מעשה. לנהל משא ומתן – אבל באמונה, בידיעה שבשורש של הכל יש תעלומה, יש אלוקות שנשגבת מכל תפיסה ארצית מוגבלת, יש 'אין'. כבר עצם האמונה, גם אם לא מרגישים עיטוף אלוקי או ליווי ממרום, עצם האמונה היא הדבקות בה'. הושטת ידי אמונה מעל לעשרה טפחים, מחוץ למציאות הארצית, אל מרחב האין, מבטיחה הליכה יד ביד עם ה' לנצח.

לחולל מהפכות

כנראה שהציווי המעשי של ה' לאברהם לספור כוכבים היה לשעתו. אבל המהות של הציווי הזה, לפי הבעל שם טוב הקדוש, תקפה לנצח. האידיאל הוא שבני אברהם לעולם ינסו לספור את הכוכבים, להרים את המבט לשמים, ולזכור שהערך של ישראל אדיר, גדול בהרבה ממה שהוא נראה כאן בארץ. זה מורגש בתרומותינו המדעיות, המוסריות והאמוניות לעולם, וזה מורגש במרכזיות הבלתי פרופורציונלית של עם ישראל בזירה הבינלאומית. עם של כוכבים.

לא סתם, עוד כמה ימים, כאשר יתחילו לספור קולות בקלפי, עם ישראל ומנהיגי העולם המערבי יהיו דרוכים – מה שקורה בישראל הוא אכן בעל השפעה אקספוננציאלית על היקום כולו. אבל אל לנו להתבלבל. בזמן שסופרים את הקולות, עלינו לספור כוכבים. אמנם עם ישראל מתהלך בארץ, כלומר מתנהל עם ממשלה ובחירות ומנדטים – אבל גם המשא ומתן הזה, הפוליטי, צריך להיות עם מבט אמוני. להפנים שבחירות זה בהחלט חשוב, אבל כל יהודי הוא מאיר כמו כוכב, במהותו הוא מסוגל להאיר את כדור הארץ ויושביה, וכל מעשה של יהודי מחולל מהפכות בשמים ובמציאות הארצית.

כשאדם הולך לשים פתק, שילך כמו בן אברהם, במחשבה, בדיבור ובמעשה. יתפלל לא רק על תוצאה מפלגתית אלא על תוצאה ברוכה בקרב העם. יאיר פנים לעומדים בתור ולאנשי ועדת הקלפי המותשים, במגמה להוסיף חן וחסד בינינו. יניח פתק ויחשוב על מעשה טוב נוסף שהוא מסוגל לעשות כדי להמתיק את המציאות, ואין לדעת איזה אחד מהמעשים האלה ישפיע יותר על העולם כולו.