הם ישבו שם מולי, לא מסתכלים האחד על השניה, זעופים, כשאני מנסה להבין איך הם הגיעו למצב שהם הגיעו. אבל הם רק נחרו בבוז ארוך כשניסיתי להתחיל בצורה יפה ולשאול "אז תספרו לי איך הכל התחיל?"
גוף ונשמה הגיעו לעוד מפגש של ייעוץ זוגי, כי הם לא מפסיקים להתקוטט.
"פחחחח" פלט גוף, "איך הכל התחיל אתה שואל? מה זה משנה איך הכל התחיל, אני רוצה לסיים את הקשר, היא לא נורמלית הנשמה הזאת. אני מגיע איתה למקומות שאף פעם לא חשבתי שאגיע".
"אתה מגיע????" היא כמעט צרחה, "אני מרגישה אומללה לחלוטין, אתה מתעלם מכל מה שאני באמת צריכה".
בשלב הזה החלטתי לתפוס את המושכות ולנסות למקד אותם, בניסיון לראות אולי נצליח להציל משהו הערב.
"אולי תספרו לי איפה נפגשתם בפעם הראשונה?" ביקשתי בקול רגוע.
פתאום היה שם איזה ניצוץ. דווקא גוף פתאום התרכך, ואפילו חיוך קטן וכמעט לא מורגש הבליח איפשהו בקצה הפה.
"זה היה על גדות ים סוף", הוא אמר כשהוא מכחכח בגרונו. "בהתחלה, באמת לא חשבתי שזה מתאים. היא לא דיברה את השפה שלי. היא הייתה רוחנית מדי, היו לה שאיפות לעזוב את כל מה שהיה לי מוכר ואהוב, את העבודה, את החברים הוותיקים, ולי זה לא הסתדר".
"ואז מה קרה?" שאלתי.
"פתאום דברים שהיא אמרה לי התחילו להסתדר לי הגיונית. פתאום קלטתי שהחברים שסביבי באמת לא עושים לי טוב. שהחיים זה לא רק כסף, ושאולי כדאי לעזוב את מצרים, וצריך לשנות אווירה. לעשות רי־לוקיישן למקום אחר. אתה מבין אותי?" הוא הסתכל עליי במבט אומלל שחיפש הבנה. הנהנתי.
הוא המשיך במונולוג, ואני לא עצרתי אותו. "כשנפגשנו בפעם הראשונה, היא באמת מילאה בי משהו שהיה חסר לי, ותמיד ידעתי את זה. היא נתנה לי תקווה, תחושה שיש משהו מעבר".
"ומה דיבר אליך במקום הזה?" ניסיתי לחפור, והיה נראה שקצת עצבנתי את גוף, כי הוא נע בחוסר נוחות בספה הקטנה שעליה הוא ישב.
"תראה", הוא ניסה למצוא את המילים, "כבר מהבית קיבלתי ערכים. יש לי בגֶּנִים כבר רחמנות וגמילות חסדים, בילד־אין", הוא לא חסך במחמאות עצמיות.
"זהו", התפרצה נשמה, "שכשהכרתי את הצד הזה בגוף, חשבתי שהופה, הנה הזדמנות. הוא באמת לא כזה מחוספס וקשוח כמו שהוא נראה. יש לו צדדים רכים באישיות", היא ניגבה דמעה סוררת שברחה בלהט הדברים.
גוף היה נראה נבוך. פניתי אליו בשעה שנשמה קינחה את האף בקול תרועה רמה, וביקשתי ממנו להמשיך.
"האמת היא", הוא היה נראה קצת חיוור, "שההורים דחפו אותנו להתחתן. אולי באמת אם זה היה תלוי בנו לא היינו עושים את הצעד הזה".
"אבא שלי", נשמה יבבה, "הוא הבטיח לי שיהיה טוב, שאתה תוציא ממני חלקים באישיות שלא הכרתי, שתצליח להשלים בי את החסר. שאני אהיה הרבה יותר טובה אחרי החתונה איתך מאשר הייתי קודם".
חיכיתי שנשמה תירגע ופניתי אליה בקול רך, מנסה להרגיע קצת את האווירה. "ובאמת הכל היה כל כך נורא מההתחלה?".
"ממש לא", הרימה נשמה עיניים אדומות מבכי. "דווקא ההתחלה הייתה מאוד קסומה. חלמנו יחד על המעבר לארץ ישראל, שנגדל ילדים יחד במקום כל כך שקט ושליו, שבו נוכל להשקיע באמת בקשר בינינו, ונוכל לחזק את הקשר המשפחתי עם ההורים שלנו, והאמת היא שחשבתי שיש סיכוי. אתה זוכר את הפעם הראשונה שהבאתי לך תפילין?" פנתה פתאום נשמה לגוף.
"וואו, בטח. זה היה עוצמתי", התעורר רגע גוף מהמחשבות שלו.
"ואת הפעם שלקחתי אותך לבקר את הרבי שלי?" המשיכה נשמה.
"לא יכולתי להישאר אדיש", אמר גוף בכנות, "הוא היה כל כך סוחף, נשבתי בקיסמו".
"והאמת היא", המשיכה נשמה, "שרק לאחרונה כשהסתכלתי עליו בסעודת ליל שבת שר בעיניים עצומות י־ה אכסוף, חשבתי לעצמי שאני צריכה לספר לאבא על זה, כי אולי יש עדיין סיכוי".
גוף שתק.
"ואז מה קרה?" שאלתי.
"מה קרה?" חזרה נשמה על השאלה שלי, "מה קרה? האדם הזה", היא הסתכלה על גוף, "פתאום התחיל לדבר על דברים שכל כך זרים לי. כסף כסף כסף, עבודה, כבוד", היא סיננה בבוז.
"היי היי היי", התפרץ גוף, "כסף. את לא רוצה כסף? אז מאיפה נחיה בדיוק את חושבת?"
"אבא שלי", היא אמרה בתמימות מתוקה, "הוא הבטיח לעזור, ואני מאמינה לו".
"הו, התחלנו", אמר גוף, "אז איפה הוא היה בדיוק במשבר הגדול? הא???", הוא הסתכל עליה.
"הוא הרי אמר לך שיעזור, נכון? אבל אתה, בדיוק כמו שאתה רגיל, לא האמנת ורצת הלאה. לא חיכית. רק בעצמך אתה מאמין", היא פלטה בעייפות.
בשלב הזה שניהם היו נראים מותשים לגמרי. הסתכלתי עליהם, בנסיון להבין איך יוצאים מהפלונטר.
"חלמתם יחד שתעזבו את מצרים ותעברו יחד לארץ ישראל. מה בדיוק חשבתם שיחכה לכם שם?" ניסיתי להבין.
"אני ציפיתי שנשמה סוף סוף תהיה מובנת לי", התחיל גוף, "דווקא באווירה מכילה, משפחתית, שאני אצליח להרגיש את מה שהיא מרגישה. אולי אם נחיה ליד ההורים שלה, הקשר יתחזק, ואני באמת אצליח לסמוך עליהם, לקבל אותם ואותה".
"ואז מה קרה?" שאלתי.
"המסע", פלטה נשמה, "המסע במדבר שבר אותו. היינו כל כך עסוקים בהישרדות עצמית. אתה יודע, טיטולים, בנקים, חיפוש אחרי אוכל, שלא היה לנו זמן אחד לשני, ופתאום הקשר בינינו התחיל להיות לא כזה כיף. הוא היה עייף, ופתאום אין לו זמן לדבר איתי. אני מתקשרת אליו והוא בדיוק לא יכול לדבר כי הוא בפגישה עסקית, וגם השיחות בינינו", היא פתאום שתקה.
"מה קרה לשיחות?" שאלתי.
"הן פתאום נהיו כל כך קרירות וטכניות", היא הייתה נראית מהורהרת, "וזה לא כיף", היא שוב פלטה ונשמעה עייפה.
"ואם לא כיף אז?" שאלתי.
"זהו" אמרה נשמה, "שדווקא מגוף ציפיתי שלא יישבר, שיילחם, הרי זה מה שמשך אותי בו בהתחלה".
"למה את מתכוונת בדיוק?", ניסיתי להבין.
"הוא לוחם", אמרה נשמה והעיפה מבט לגוף, שהרכין את הראש והסמיק. "הוא יודע להחזיק חזק גם ברגעים קשים, כאלו שלא כיף בהם, רגעים מדבריים כאלו. צחיחים. בלי רגשות גואים, ובלי חלומות ורודים, ועדיין להילחם על הקשר. ואז הוא נשבר".
שקט.
"אבל דווקא לאחרונה הייתה לי תקווה", פתאום היא פלטה.
"מה קרה לאחרונה?" שאלתי.
"פתאום גוף שהכרתי התעורר", היא אמרה, וזיק של תקווה התעורר בה. "הייתה לנו שיחה רצינית, והוא הסביר לי שלא תמיד הכל ורוד, ולא תמיד מרגישים, אבל אפילו אם הקשר בינינו לא הגיוני, ואפילו אם אנחנו לא מרגישים את הרגשות שהיינו מצפים להרגיש, חייבים להחזיק יחד".
"ומה זה עשה לך?" שאלתי את נשמה.
"אתה יודע איך אומרים, אחרי אתערותא דלתתא מגיעה אתערותא דלעילא", היא אמרה משפט שהיה נשמע סינית לגמרי.
"אתע־מה?" שאלתי.
היא צחקקה. "אתערותא – התעוררות. הרגשתי שהוא מתעניין בי, אז לא יכולתי להישאר אדישה, וגם אני החלטתי להילחם עליו".
"וואו", אמרתי, "איזה מהלך מפתיע. אז למה בכל זאת אתם כאן?", שאלתי.
"עמי" היא ירתה בעצבנות.
"עמי?" שאלתי.
"כן. עמי, זה קיצור של עמלק. חבר טוב של גוף. נפגשנו במדבר. בדרך", היא הייתה נשמעת עצבנית.
"ומה קרה שם במפגש?" שאלתי.
"עמי התחיל לבלות עם גוף שעות", היא אמרה. "בהתחלה זה לא היה נראה נורא כל כך, דווקא שמחתי שיש לו חברה במדבר הצחיח הזה, אבל אז עמי התחיל לדבר עם גוף עליי".
"עלייך?" שאלתי, וגוף הרכין שוב את הראש. זה היה נראה שהוא מרגיש אשם.
"כן עליי", אמרה נשמה והסתכלה על גוף. "אתה רוצה לספר לו על השיחות שלך עם עמי?", היא שאלה.
"אין מה לספר", היסס גוף, "עמי חבר טוב, וישבנו הרבה יחד. בירות, שיחות נפש. בסך הכל אדם נחמד".
"נחמד בטח", אמרה נשמה והסרקזם בקולה היה נשמע עד מטולה, "בגללו אתה מתעלם ממני לגמרי".
"נו, לא הגזמת", אמר גוף והיה נשמע עצבני.
"בגללו לגמרי", אמרה נשמה בהחלטיות, "הוא הכניס לך לראש שאתה לא צריך אותי".
"רגע רגע", ניסיתי להבין. "גוף, מה קרה לכל התחושות שלך כלפי נשמה".
"שום דבר" אמר גוף בנימה קצת אפטית, "תשמע, השיחות עם עמי גרמו לי להבין שהיא סתם חוסמת אותי. אני לא מעוניין בקשר איתה". הוא פתאום הזדקף. "תבין, זה לא משהו הגיוני, ואני לא יכול להסביר כאן על איזה תהליך עומק שקרה, פשוט לא מעוניין בקשר איתה".
"עמי", התפרצה נשמה, "הוא זיהה בך את מה שכל כך מייחד אותך, את העקשנות הזאת, את הנחישות, את הדבקות במטרה, והפנה את כל אלה אליי".
"על מה את מדברת?" כעס גוף.
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת", סיננה נשמה, "עמי איתר בך את המקום שהופך אותך לכל כך מיוחד. אתה מסוגל לפעול גם אם אין רגש, גם אם אין הגיון, אתה פשוט פועל, והוא השתמש בזה בשביל לתקוע טריז בינינו, לקרר, להפריד. מה אתה חושב שלא שמעתי מה שהוא אמר לך?", היא פתאום זרקה, וגוף הזדקף.
"מה שמעת בדיוק?" הוא אמר בלעג.
"אל תזלזל" אמרה נשמה, "שמעתי את עמי אומר לך שלא משנה מה תגיד עליי, בסוף בסוף אני סתם, ולא צריך להתייחס אליי, ושפשוט תמשיך את החיים שלך, והכל יהיה טוב גם בלעדיי".
"זה נכון?" הסתכלתי על גוף.
"חצי" הוא אמר.
"ומה החצי השני?" שאלתי.
"שבסוף, לא נראה לי שאני באמת רוצה קשר איתה. זה לא ילך, ולא משנה כמה טוב היא הביאה לי לחיים. פשוט לא רוצה. לא רוצה. נקודה. לא רוצה לקום בבוקר, רק כי היא צריכה להתפלל. לא רוצה לשיר ולרקוד רק לפי צלילי החליל שלה. לא רוצה ללמוד רק כי בא לה ללמוד איתי. לא רוצה, ואני לא חייב דין וחשבון לאף אחד. הבנת?" הוא הסתכל עליי, ולרגע הצלחתי להבין כמה נזק עשו השיחות של עמי עם גוף לקשר שלו עם נשמה.
בשלב הזה גוף השתתק. הוא היה נראה מותש לגמרי, ואני הסתכלתי על שניהם. הם היו נראים מיואשים.
"תראו", פתחתי, "התחלתם את החיים בחלומות גדולים. באמונה עזה שהקשר ביניכם יכול לעבוד. עם האמונה הזאת יצאתם ממצרים לארץ ישראל, והאמת היא שלדעתי אם הייתם מגיעים לארץ ישראל כל התמונה הייתה נראית אחרת".
"אתה באמת חושב כך?" שאלה נשמה.
"חד וחלק", אמרתי, "הקרבה להורים. הרוגע. הידיעה שיש מי שמטפל לכם בילדים, בפרנסה, ובכלל, הייתה עושה לכם טוב".
"אז איפה הבעיה?" שאל גוף.
"האמת היא", המשכתי, "שגם הדרך לא הייתה כזאת נוראית. אתם יכולתם להסתדר ולשרוד אותה עם הנחישות שלך גוף, לו רק היית רוצה להמשיך הלאה".
"נו?" שאל גוף, "אז איפה הבעיה?"
"עמי", פסקתי, "הקשר איתו הרסני לכם. הוא הכניס לך לראש שאתה לא צריך את נשמה, ושאתה יכול להסתדר לבד, אבל אתה בעצמך רואה כמה טוב נשמה הביאה לך לחיים, ואתה בעצמך מבין שהוא לא הגיוני. אז למה אתה ממשיך את הקשר איתו?", שאלתי.
גוף הרכין ראש בשתיקה, ואני ידעתי יש תשובה אחת.
"מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".
