שמונה נרות – שמונה טיפים יסודיים לשלום בית
על אף שהיינו רוצות שהבית יהיה מקום האהבה והבטחון, לא אחת, המציאות היא שדווקא בתוככי הבית התחושה היא של חושך ולא של אור. איך משיבים את הזוהר הביתה? איך משיגים את אותה משאלת לב של "שלום"? רק בהרבה עבודה וסייעתא דשמיא.
לפניכן, שמונה נקודות מרוכזות של אבני פינה לעבודה הזוגית, שמהווה תשתית ל"שלום בית" (כל השנה). הנקודות סודרו בכותרות ע"פ סדר הא־ב, להקל על הזיכרון ושליפה מהירה תודעתית בזמן אמת. בהצלחה ובהנאה!
אחד
הבסיס והתשתית לכל זוגיות צריכה להיות ההכרה באחד המשותף. אותו אחד הוא נשמה אחת, שהתחלקה לשניים למשך תקופת הרווקות, ושבה להיות חטיבה אורגנית אחת שלימה עם הנישואים. לפעמים מרגישים בחוש את האחדות הפנימית, ולפעמים נדרש הרבה אמון בכדי לדעת שאכן הדבר הוא כך. מכל מקום, נקודת המוצא לפי עיקרון זה היא, שרק ביחד אפשר להגיע לתיקון. מחשבות על 'אילו הייתי חיה לבד' / 'נשואה לאחר' / 'בן זוגי היה שונה', מערערות את הבסיס המשותף שנקבע בהשגחה אלוקית, ואינן מאפשרות התקדמות כלשהי. התבוננות בשורש האחד של הנשמה נותנת כוח ואמון לעבוד על השניות המדומה, עד להגעה לחוויה ממשית של "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד).
ב' צדדים
על אף שהדגשנו בנקודה הראשונה את האחדות הפשוטה, כמובן שבחוויה האנושית יש בחיי הנישואים שני אנשים שונים שרצונם ועבודתם היא להתאחד. היכולת לחרוג מהראייה העצמית שלי כבלעדית, והאפשרות לזהות את הזולת והאחר, היא תנאי הכרחי לכל יצירת קשר. ההכרה בשניות נותנת מקום גם לשוני ולהבדל בין שני החברים בברית – שוני מהותי מעצם הבריאה כאיש ואשה, ושוני מיוחד האופייני לכל זוג בהתאם להרכב הרקע האישי, התכונות השונות ודרכי החשיבה שלהם.
ההכרה בכך שיש שני צדדים, הכרחית גם לכל עבודה משמעותית. כל צד צריך לגלות רצון והשקעה בפועל על מנת לכרות ברית משותפת, ולכל אחד מן הצדדים יש עבודה משלו, נוסף על העבודה המשותפת, שמאפשרת לו לצאת ממצריו האישיים ולהתכלל עם זולתו.
ג' שותפים
בכל ברית ישנם שני צדדים, אך ברית הנישואים מורכבת משלושה: האיש, האישה והשכינה. כאשר האיש והאישה זכו, ושניהם עובדים ומזדככים, הם מאפשרים לשכינה לשרות ביניהם, ובדרך זו הופך ביתם לבניין שלם.
הרמת העיניים מעל הקשיים והקטנוניות היומיומיות שהזוגיות נקלעת לתוכם לא אחת, והבטה בתכלית הגבוהה של הקשר, נושאת את בני הזוג, ובכך הם זוכים להיות "נשואים" בכל פעם מחדש. על מנת להתרומם יש צורך להוסיף באופן תמידי בלימוד והתבוננות פנימית, במיוחד בנושאים הנוגעים לעצם הקשר.
ההכרה בשותף השלישי בברית, מזכירה לנו באופן תמידי שעבודתנו היא רק בבחינת השתדלות והכנת הכלי, ואנו זקוקים לקב"ה שיגמור בעדנו את המלאכה וימלא את הכלים בברכתו.
דיבור
כלי מרכזי ביותר על מנת להגיע להתקשרות ולקשר הוא התקשורת. ממצב של "אחור באחור" בו נבראו אדם וחוה, כדו־פרצופים (ברכות סא, א), הקב"ה אִפשר להגיע לחיבור פנים אל פנים, בין היתר על ידי הדיבור פה אל פה. מכיוון שהדיבור והשיח הוא כה מרכזי בבניין הזוגיות, יש לפנות לו זמנים קבועים, על מנת לאפשר התקדמות תמידית ברמת ההתקשרות.
בדיבור כן, לומד כל אחד מבני הזוג לשתף את הצד השני ברגשותיו, במחשבותיו ובעולמו הפנימי. כך נסללות אפשרויות להבנה, כניסה והתכללות בעולמו של בן הזוג. דיבור מתוקן הוא דיבור נטול ציניות ועוקצנות, והוא מחליף ביקורת והאשמה בשיתוף בחוויה האישית, קשה ככל שתהיה.
על מנת להגיע לדיבור משמעותי ובונה, יש צורך לא פחות בפיתוח מיומנויות הקשבה, הכלה ושיקוף, שמאפשרים לבן הזוג להביע את עצמו בצורה חופשית ומשמעותית.
הארת פנים
כל הברכות, השפע והטוב האלוקי מורעפים עלינו כתוצאה מהארת פניו יתברך (רמח"ל, "דרך ה'" ח"א, פ"ב), וכך גם יסוד ואבן פינה לכל הברכה בבית היא הארת פנים הדדית. סבר פנים יפות (ולא חמוצות), חיוך מלא וטון דיבור רך ונעים הם רק מרכיבים אחדים בהנעמת הנוכחות האישית על בן הזוג.
בהלכות צדקה, וכך גם בהלכות כיבוד הורים, מדגישה ההלכה את חשיבות הארת הפנים כחלק אינטגרלי ומעכב בנתינה (טוש"ע יו"ד סי' ר"מ ורמ"ט). ניתן להסיק בקל וחומר, מה חשיבותה של אותה הארת פנים כאשר מדובר בנתינה שכל מטרתה היא בניין של קשר ואהבה.
כמו בכל תחומי הזוגיות, אבן נגף גדולה היא ההמתנה לצד השני שיפתח ראשון… יש צורך להתגבר על נטייה זו, ולנסות להיות הראשונה שמאירה פנים. בכל מקרה, הצד השני ימהר להשיב, שכן החיוך – כידוע – מדבק…
ויתור
עם כל הרצון הטוב של שני הצדדים, הרצונות או הנטיות מתנגשים לפעמים, ואז נוצר צורך שאחד מהשותפים יפנה את מקומו ויוותר. יכולת הוויתור כוללת לא אחת יכולות איפוק, הבלגה והעברה על המידות, גם כשהצדק והאמת נמצאים אצלך. במקרים כאלה, חשוב לא לתת למטענים רגשיים שליליים להצטבר, ועל אף הצורך בוויתור מקומי על מנת להציל מהתלקחות, יש למצוא את הדרך לפרוק את המטענים בצורה מבוקרת ועדינה לאחר זמן, או לפנות ולנקז אותם באופנים אחרים (כגון בתרגילים שונים של כתיבה, נשימה, או דמיון מודרך).
לעיתים, הוויתור הוא על כבוד אישי, כאשר יש צורך לומר בצורה ישירה את מה שרוצים, לבקש סליחה או לסלוח. אך באמת, כל תנועה של פנייה אל עבר הצד השני כרוכה בסוג של ויתור על המלאות וההתעסקות העצמית, ופינוי מקום לנוכחותו של הזולת.
דיון לכף זכות
זוגיות מבורכת דורשת עבודה תמידית על המידות בתחומים רבים, אך בולטת במיוחד פיתוח היכולת לדון לכף זכות. בבסיסה עומדת ההכרה בכך שיש יותר מדרך אחת להסתכל ולהתייחס לכל אירוע, והשלב הבא הוא שאם יש יותר מאפשרות אחת לפרשנות, יש להעדיף את זו שמטיבה להציג את הצד השני באור חיובי (ראו "חורב" ח"א, פ"כ).
כאשר ניגשים לסיטואציות בהן אירעה התנגשות מסוימת, ב'סימן שאלה' ולא ב'סימן קריאה', נפתח הפתח לגילוי נקודת מבט אחרת לגמרי על המציאות, שיכולה גם להפרות את הדרך בה את מתייחסת לעולם.
בעומק נוסף, היכולת לדון לכף זכות, היא גילוי של נקודת טוב בכל מצב ואירוע. תרגול של עין טובה על בן הזוג בכלל, ועל מצבים או מידות שנתפסות כשליליות בפרט, מאפשרת התקשרות מחודשת עם בן הזוג, והופכת גם את חייך לשמחים ומאירים יותר (ראו ליקוטי מוהר"ן רפב). לפעמים העין הטובה פועלת על הצד השני כאמון בטוב שנחבא גם לנושאו, ומאפשרת לו להתגלות ולצאת מהכוח אל הפועל.
חכמות נשים בנתה ביתה
לסיכום נאמר, כי על אף שהזוגיות דורשת רצון, מאמץ ועבודה של שני הצדדים, הקב"ה חנן את האישה בבינה יתירה הנדרשת לבניין ביתה, והטיל עליה תפקיד מרכזי בעבודה זו, בהיותה "עקרת הבית", עיקר הבית… מצב הרוח, הרצון וההשקעה של האישה בביתה מקרינים אוטומטית על בן זוגה וגם על בני המשפחה האחרים. עלינו, אם כן, להשקיע את מיטב כישורינו ויכולותינו בבניין הזוגיות. השקעה זו כוללת זמן ואנרגיה, ויש להציבה בראש סדרי העדיפויות.
לפעמים רצונה של האישה להוביל וליצור אווירה מסוימת בבית חזק כל כך, שהדבר הופך לנטייה לשתלטנות, ותפיסת המקום האישי המוגזם הזה חוסמת את האפשרות לבן הזוג להביא את עצמו ולתרום את חלקו. בנקודות אלו מוטב להשכיל לרומם את הרצונות והשאיפות הפנימיות לדרגת תפילה, ולתת לקב"ה לנווט את המהלכים, כך שהברכה והאור אכן יוכלו למלא את הבית.
[מקורות ליתר התבוננות והעמקה בנקודות הנזכרות: אדמו"ר הריי"צ, מכתב כ"ט ניסן ה'ת"ש; הרבי מליובאוויטש, "אגרות קודש", ג'מב; הרב סולובייצ'יק, "אדם וביתו", הנישואין; הרב וולבה, "עלי שור" ח"א, עמ' קצא־קצב; הרב גינזבורג, "יין משמח" ח"א: הקדמה, שער שני ושלישי; הרב קרסיק, "הבית היהודי", מבוא לחיי הנישואין; הרב ארוש, "חכמות נשים"; נעמי וולפסון, "ודבק באשתו" ח"ב, פ"ו: תקשורת].
