"שגיא, תעביר את הפינג'אן, מה שאנחנו צריכים עכשיו זה שחור חזק. וואלה חם היום, משהו אש. אוגוסט במיטבו. אבל מה? אין דבר העומד בפני הקפה. ואיזו עייפות. בקושי ישנתי בלילה. הרעש של הפיצוצים באוזניים, הנה עכשיו עוד אחד. באנה אנחנו מכסחים להם ת'צורה, אה?"

"כמה אתה מדבר אחי, אם אתה כזה עייף אולי תהיה שנייה בשקט? קח את הפינג'אן, קפה אתה יודע לעשות זה בטוח".

חנוך הצדיק נכנס בדיוק כשכולם עשו לחיים על קפה מהביל. רק הגיע וישר התחיל לעבור בין החבר'ה. "שומעים? אני מנסה לארגן לנו תפילה כמו שצריך השבת. הבנתי שאנחנו נשארים פה ועושים משמרות, אז אין תירוצים כמו בשבתות האחרונות. סוף סוף תפילה עם ספר תורה והכל, ולא עשר דקות ככה בלחש ומהר מהר כי יש פעילות".

"איזה גזור אתה חנוך, בחיי", עמית צוחק, "היום יום שני, כפרה, אתה בעזה, אין לך מושג מה יקרה בעוד דקה, על שבת אתה מדבר איתי?".

"נכון, נכון, אבל מחשבה יוצרת מציאות, בואו נחלק בינינו את התפילות, וככה נישאר בתקווה שעד שבת הכל טוב".

גדעון היה הראשון לענות: "אם עד שבת הכל טוב, אני עם האישה והילדים נוסעים לחמי וחמותי עם האוכל הפצצה שחמותי מבשלת, ואני חצי שבת ישן כמו דוב בחורף, אבל דווקא את ה'מחשבה יוצרת מציאות' אהבתי, אני מאמץ".

חנוך לא התבלבל לרגע. "טוב, טוב, אז מה שאני אומר, זה שכל אחד ילמד חלק אחד מהקריאה בתורה וככה נוכל לקרוא את כל הפרשה, יש מישהו כאן שזו שבת בר מצווה שלו? או מישהו שקורא בתורה בדרך כלל? אני אעזור לכם קצת, גם אני לא איזה בעל קורא משובח, אפילו שיש לי זקן".

כולם צחקו חוץ משחר. שחר לקח פיקוד על סבב הקפה הנוסף והכניס שתי כפיות גדושות של אבקה והתחיל לבחוש, הוא לא הרים את העיניים ורק בחש ובחש. חנוך עבר אחד אחד, היה נראה שעם חלק דווקא הולך לו. אל שחר הוא בכלל לא פנה. שחר היה מאוד מכונס בעצמו מתחילת המילואים, לא הרבה לדבר ולצחוק עם כולם. אבל מה, היה מפנק באוכל טוב ובקפה משובח. הוא ושגיא התחרו על הכתר בתחום.

לפני השינה חנוך עבר ליד האוהל של שחר והצליח לשמוע איך אשתו והילדים מברכים אותו במזל טוב בשיחת וידיאו שהייתה נשמעת מרגשת. כשהוא דיבר עם הילדים שלו, היה לו חיוך והפנים שלו התמלאו אור.

ממש לפני שהלך לישון ניגש אליו חנוך. "מזל טוב, גבר, שמעתי שחוגגים לך יום הולדת".

"אי אפשר להסתיר פה סודות, אה? שב"כ בכל מקום. כן, כן, 33 זה לא הולך ברגל… חתיכת גיל". "ועדיין לוחם תותח", חנוך טפח על כתפו של שחר. "אבל תגיד, היום שאלתי על קריאה בשבת, אם יש לך יום הולדת היום, אז הפרשה שלך הייתה 'ואתחנן'. נו, עשה טובה, תקרא לנו בתורה, יש לך פרצוף של מישהו שקורא מעולה".

שחר נשאר עם פנים חתומות. "עזוב, חנוך, לא מתאים לי".

"טוב, לא לוחץ, פשוט אני, נגיד, את פרשת בר המצווה שלי זוכר בעל פה גם אם יעירו אותי באמצע הלילה, ואני יודע שיש הרבה כאלה שלא קוראים בכלל בשוטף, אבל את הפרשה שלהם קוראים כל שנה. אבל איך שאתה מרגיש…"

חנוך הלך ושחר נכנס למיטה. כנראה הוא שתה יותר מדי קפה שחור, או שנזכר ביותר מדי שחור, כי להירדם הוא לא הצליח. השיחה עם חנוך זרקה אותו עשרים שנה אחורה, והזיכרונות מבר המצווה אפפו אותו, הוא נזכר איך למד עם אבא שלו חצי שנה מראש. חודש לפני הבר מצווה כבר ידע לקרוא מדויק עם כל הטעמים, גם את הפרשה וגם ההפטרה. בכל פעם שאבא שלו התפנה ללמוד איתו, הוא עזב הכל ופתח את תיקון הקוראים. במקביל, אמא הייתה מחבקת אותו בפנים מודאגות ואומרת: "אנחנו לא יודעים מה יהיה… הכל כזה מורכב ולא ברור. אתה תלמד הכי טוב שאתה יכול, וה' יעזור".

הבית היה כבר על ארגזים. מצד אחד אבא ואמא לא הסכימו לארוז הכל ולעזוב ככה סתם בלי מאבק, אבל הם כן הכינו ארגזים עם חפצים שיקרים להם ולא רצו שהצבא יארוז ואולי הם יישברו או שלא יעטפו אותם כמו שצריך ויהיה להם נזק. אמא הכניסה כלים יפים שהיה חשוב לה לעטוף כל אחד בעיתון, אלבומים רבים נכנסו לארגז וגם אותם אמא עטפה בניילונים נצמדים, שאף תמונה לא תצא מהאלבום. כל תמונה זו פיסת חיים.

הימים עברו – שחזר שחר – וכל יום קירב אותנו אל היום הנורא שלא רצינו שיגיע. תשעה באב עבר, הבכיות קורעות הלב של מגילת איכה זכורות לי עד היום. הצום עבר בלי שנשים לב כמעט, כי מי רוצה לאכול כשעוד רגע דופקים לו בדלת וקורעים אותו מהחיים היפים שלו, מהחוף הזהוב, מהחממות שעטפו עלים ופרחים ותוצרת משובחת שהשתבחה בה א"י והשתבח בה גוש קטיף, וישתבח שמו, שרק יקרע לנו את רוע הגזירה! אני זוכר את הכתום בכל מקום, את אבא ואמא בפנים נפולות, את חוסר האונים. את התחושה העמוקה של: "לא, זה לא יכול להיות!" ואני, שחוגג בר מצווה השבת, לא יודע איפה אחגוג אותה ואיך. את הפרשה ידעתי. היטב ידעתי. אבל שום דבר מעבר לזה.

בתוך האוהל, בלילה החם ההוא, תקפו את שחר עוד ועוד זיכרונות, הצליפו בו חזק וטלטלו אותו. איך ביום חמישי, י"ג באב, לקחו את אבא ואמא. שני חיילים משני צידיו של אבא ושתי חיילות משני צידיה של אמא. איך אבא ואמא הזהירו אותנו לבל נרים יד על חייל. כמה דמעות, כמה בכי, והאוטובוסים מתמלאים באנשים נשים וטף ונושאים אותם למקום אחר, דלת האוטובוס נדמתה לי למלתעות של חיה טורפת שכל מי שנכנס בה, נקרע מחבל הטבור שלו לארץ הטובה הזאת, שהיטיבה וחיבקה במשך שנים, אמא אדמה.

שחר ניסה למשוך את השמיכה מעל לראש, אבל החום לא אפשר, הוא זז בניסיונות למצוא תנוחה טובה לישון בה. בעיקרון הוא אמור להיטרק עכשיו מעייפות, אבל הכל מציף אותו, היום יום ההולדת שלו. לפני 20 שנה הוא חגג בר מצווה. חגג זה לא מדויק, לא מעביר טיפה ממה שהוא הרגיש.

הוא ממשיך ונזכר. הורידו אותנו במלון בירושלים. פעם ראשונה שהייתי במלון בחיים שלי. היינו תשושים מלילות טרופים והעיניים היו נפוחות ואדומות. כשהגענו אל המלון נתנו לכל משפחה מפתח לחדר. דמיינתי איך כל משפחה שמגיעה לכאן לנופש, מיד הילדים קופצים על המיטות, מכינים להם קפה במכונת הקפה, וזה בכלל לא משנה אם הם אוהבים שוקו, זה הקטע שיש מכונת קפה ויאללה נשתמש. ממלאים אמבטיה עם קצף עם המיכלים הקטנים האלה שטיפה אחת שלהם ממלאת את כל האמבטיה עד גדותיה בקצף אוורירי וסמיך… ואילו אנחנו הגענו חבולים בגוף ובנפש, נכנסנו מלוכלכים ועייפים אל המיטות המוצעות בלבן בוהק מדי, עם ריח חזק מדי של מרכך כביסה. ומי ירכך לי את המציאות. מי? מחר יש לי שבת בר מצווה, מישהו זוכר את זה? כמה חיכיתי לבר מצווה כמו של אחיה ושילה וכל החברים שלי, בבית הכנסת היפה שלנו בגוש, עם ארון הקודש שלנו, ואיך? איך הם מסוגלים להרוס את הכל עכשיו עם הדחפורים האלה. זה לא יכול להיות אמיתי!

הדבר הראשון שאני זוכר הוא שאמא העירה אותי בעשר בבוקר. לקח לי כמה שניות כדי להבין איפה אני, ועוד כמה שניות להיזכר שזה לא חלום, ובאמת עקרו אותי מהבית שלי לפני שעות מספר. אמא הייתה לבושה בבגדים אחרים, כבר לא בחולצה כתומה, אלא בפשתן בהירה ופרחונית ומטפחת תכלת לראשה. אני לעומת זאת נרדמתי עם הבגדים שלבשתי יומיים. היא העירה אותי עם נשיקה על המצח: "שחר שלי, יש לך היום בר מצווה. אנחנו לא שוכחים. נכון שזה לא יהיה בבית הכנסת שלנו ביישוב, ונכון שזה לא יהיה עם כל הקהילה, ובכלל לא כמו שדמיינו, אבל אתה תקרא בתורה בבית הכנסת של המלון ואנחנו נהיה שמחים וגאים בך".

התחלתי לבכות, וחיבקתי את אמא חזק. "בכלל, אבל בכלל לא רציתי שככה זה יהיה. מי רוצה מלון מפונפן? מי רוצה חדר אוכל? אני רוצה את הבית שלי, אמא! את הבית!" אבא נכנס עם התפילין והטלית והצטרף גם הוא לחיבוק. לא היה מה להגיד או איך לנחם. התחבקנו ושתקנו ובכינו.

שבת פרשת ואתחנן תשס"ה. בית הכנסת של המלון היה מלא מפה לפה. מגורשים רבים מהגוש, מבוגרים, צעירים ותינוקות, המון תושבי ירושלים שבאו לנחם עם עוגות וממתקים בלי סוף. חלקם הלכו שעה ברגל כדי להגיע אלינו. העם שלנו באמת מדהים. וילד אחד בחולצה לבנה, לא לגמרי מגוהצת, עולה על הבמה ובקול חנוק מדמעות, מהתרגשות, מעלבון, מצער קורא: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה… ולא שמע אליי ויאמר ה' אלי רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה".

שחר התיישב וקם ליטול ידיים. לישון הוא כבר לא יצליח הלילה.

המילים מן הפרשה מדברות אליו, והוא ממש זוכר את הדמעות שזלגו מסביב כשקרא את הפרשה. את הסוכריות שניחתו עליו בכמויות אדירות, כל מי ששמע שיש בר מצווה לילד שגורש אתמול מביתו, הביא איתו כמות נכבדה של סוכריות מתוך חשש שלילד המסכן תהיה חגיגה בלי סוכריות, אז יצא שעשרות רבות של חבילות נפתחו, ומתוכן פרצה מתיקות של אהבה ואחווה ורצון לנחם ולהשתתף. וזה באמת קצת עזר. מעגלים רבים התחילו לרקוד סביבו. ראש עיריית ירושלים הגיע ורקד איתו באמצע המעגל. רב היישוב חיבק אותו, דגלים הונפו אל על. אבל הלב שלו מבפנים היה שבור. הוא היה ולא היה שם. הוא לא ידע איך אפשר להיות כל כך בשמחה וכל כך בעצב בו זמנית.

השמש עוד לא זרחה, ושחר כבר התקדם לכיוון בית הכנסת המאולתר שלהם. הוא לא האמין שחנוך נמצא שם, מתאמן על הפרשה לקראת שבת. הוא רצה לחזור אחורה, אבל דרך על פחית שעשתה רעש. חנוך הסתובב, סגר את תיקון הקוראים ונשק לו ואז פנה לשחר: "מה קורה, אחי, חשבתי שאני המשוגע היחיד פה שמעיר את השמש… מה איתך?"

"סתם, קשה לי להירדם", אמר שחר, "פעם היה לי מנהג להגיד את כל ספר תהילים ביום ההולדת. בשנים האחרונות זה לא הסתדר, אבל עכשיו חשבתי אולי לנסות. יש מספיק על מה לומר תהילים, שמעתי שיש עוד שני הותרו לפרסום".

"כן, גם אני שמעתי. נורא. ועדיין במקום לישון לומר תהילים זה באמת מרשים!"

"מי שמדבר, חנוך", שחר הצביע על תיקון הקוראים, "זה לא שאתה התעוררת לשחק סנוקר…". שניהם צחקו. "מה אני אעשה, לא ממש זרמו החבר'ה עם הקריאה בתורה, אני מכין חמש עליות וזו פרשה ארוכה, מי כמוך יודע…".

"יודע… יודע… אבל יש לי רעיון, חנוך. קריאה כבד עליי, אני אסביר לך בהזדמנות, אבל הפטרה עליי, סבבה?"

"אתה לא צריך להסביר לי, נשמה, עשיתי חשבון לבד… אני יודע שאתה מהגוש במקור. מבין אותך. לכן לא המשכתי ללחוץ".

שחר היה קצת המום והרגיש שקוף לרגע, אבל פתח את ספר התהילים והתחיל לקרוא את הפרקים.

שבת פרשת ואתחנן תשפ"ה, במקום הכי קרוב למה שהיה פעם הבית שלו, על האדמה רוויית הקסם והכאב שממנה גורש. הלב של שחר הלם בחוזקה. אחרי הקריאה היפה של חנוך ועוד שני מתנדבים שעזרו לו, הוא עלה לקרוא את ההפטרה. בכיס שלו היו מכתבים וציורים מהמשפחה שלו. לפני שבת הם עוד הספיקו לראות סרטונים מחיילים שנמצאים בנצרים ובעוד כל מיני מקומות שהוא רק חלם שיגיעו אליהם.

הוא החליט שעכשיו זה יהיה אחרת. הוא לא יקרא עכשיו מתוך מסכנות ועלבון, הוא יודע שעוד נשוב לשם, כבר יש התארגנויות, כבר יש תוכניות, זה הולך לקרות. המלחמה הזו קירבה אותנו לשם, גם אם היא הייתה עקובה מדם.

שחר עלה אל הבימה. ספר התורה עטוף לצידו. "נחמו, נחמו עמי יאמר אלוקיכם". הוא קרא את ההפטרה כנער בר מצווה בהתרגשות, בעוז, בהטעמה מדויקת. זמן נחמה עכשיו.

כשירד מהבימה, רגע לפני שעלה חנוך להיות שליח ציבור של תפילת מוסף, הוא ניגש לשחר, חיבק אותו ואמר בעיניים בורקות: "שחר ניחמתנו".