הכל היה שם:
שבעה, כסא נמוך, חולצה קרועה,
רק משהו אחד היה חסר,
אבלות!
*
ה' ישמור, שאף אחד לא ידע, אבל מה שמספרים זה שהלכות אבלות מאוד מותאמות למעברים הרגשיים של האבלים. אנינות, קבורה, שלושה ימים לבכי, שבעה, שלושים, שנה, כל הזמנים האלו מאוד משקפים שלבים שונים של עיבוד והתמודדות עם האבל.
גם ההלכות מאוד מסתדרות לנו עם הרגש: קריעה, ניחום אבלים, לתת לאבל לדבר ראשון וכו'.
בקיצור, עלולה להיווצר תחושה שאת ההלכות כתב פסיכולוג קליני ח"ו ולא מרן השלחן ערוך.
בחשיבה הזו יש כשל – אם באמת הכל רגשי, מה עושים אם האבל לא אבל בכלל?
*
בזמן שלמדתי בכולל היה יהודי מיוחד מאוד שגר בסמיכות לכולל וגם למד איתנו, חוץ מעוד הרבה דברים חשובים שהוא עשה.
יום אחד הודיעו שהיהודי יושב שבעה על אבא שלו.
זו הייתה הודעה עם פאנצ' – הוא לא הכיר את אבא שלו מגיל צעיר מסיבות שונות, והידיעה הזו לא מאוד ציערה אותו.
ככה מצאנו את עצמנו הולכים אליו הביתה למנחה כדי שיהיה מנין, כאשר בסוף התפילה הוא היה מתיישב כדי שכולנו נזכה במצוות ניחום אבלים לא אבלים, ואחר כך היינו חוזרים ללימוד כשבאמתחתנו מצווה נוספת.
מצווה מוזרה יש לומר. כלומר, מצווה לשם המצווה, בלי כל הרגש מסביב.
זו כנראה השבעה ההזויה ביותר שהייתי בה – שבעה ללא שבעה.
לימים הגעתי שוב לנחם את היהודי הנפלא הזה כשהוא שכל את בנו בלבנון.
השבעה הזאת כבר הייתה נראית אחרת לגמרי.
*
הזוי?
תסתכלו עלינו בשלושת השבועות ותחשבו על זה שוב.
אם מישהו רוצה להוציא ספר רב-מכר הוא מוזמן לכתוב את 'ספר הקולות הגדול לימי בין המצרים – כל הקומבינות שלא הכרתם כדי להמשיך בחיים הרגילים שלכם גם בשלושת השבועות', תוך שלושה שבועות הוא מוציא 4-5 מהדורות. כדאי להשאיר כמה פרקים מחוץ לספר ולהוציא אותם שנה הבאה תחת הכותרת 'פרקים חדשים שלא נכנסו למהדורה הראשונה!'.
מי שהולך על המיזם הזה מוזמן לדבר איתי על האחוזים שמגיעים לי מהמכירות.
יהודים מסתובבים בשלושת השבועות עם תחושה לא ברורה, כאילו יש לשלחן ערוך איזה עניין אישי נגדנו, בדיוק באמצע החופש הוא תקע את הימים האלה. אי אפשר היה לחבר אותם עם סוף אלול נגיד, לערב עצב בעצב?
שורה תחתונה – הרבה יהודים נראים בימי בין המצרים כמו מישהו שיושב שבעה על אבא של מישהו אחר. הם מקיימים את כל ההלכות שכתובות בספרים, אבל אבלות אין שם.
*
בית המקדש.
מה המילים האלה אומרות לנו?
עד כמה שזה לא נתפס, נראה שאנחנו די מסתדרים בלעדיו. החיים בסך-הכל טובים, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, יופי של עולם. לא באמת חסר לנו משהו. בית מקדש זה כמו תוסף שנקבל אם נתנהג יפה, מין שדרוג של האפליקציה, לא קריטי.
אמנם מאז תחילת המלחמה בית המקדש הפך להיות נושא חם יותר, ועדיין נראה שיש לנו במה להתקדם.
באיזשהו מקום אולי אפילו קצת מלחיץ אותנו שהוא ייבנה. להתחיל לחיות עם כל מיני הלכות חדשות כמו: טומאה וטהרה, קורבנות, עליה לרגל, לא בטוח שאנחנו בנויים לזה.
במחשבה שניה, אם אפשר, עדיף לחכות לשנה הבאה, מה שממש מסתדר עם השיר: 'לשנה הבאה בירושלים'. הכי טוב ככה, בלי לחץ.
*
זה בדיוק מה שאנחנו לא מבינים – עולם בלי בית מקדש הוא לא עולם שלם שאין לו את השדרוג, הוא עולם שבור וחסר. עבודת ה' בלי בית מקדש היא חלקית להחריד כשהעיקר חסר מהספר, וקרבת ה' שלנו כל-כך רחוקה מלהיות דומה לקרבת ה' שהייתה בזמן הבית.
מסתבר שבקשת המקדש היא בעצם ריצה אל קו הזינוק!
*
תראו, המציאות מורכת מרבדים שונים שקוראים להם 'עולמות'. בעולמות הגבוהים יותר יש נשמות ומלאכים, ובעולם הנמוך שלנו יש מציאות גשמית וחומרית. אבל בכל העולמות יש נקודה שחוזרת על עצמה – האור שמחיה את העולם על ברואיו השונים הוא הארה של השכינה הקדושה שמאירה בכל עולם באופן שמותאם לו.
נקודת הראשית של כל עולם היא מקום פנימי ועמוק שבו השכינה שורה ומשם היא מאירה לכל העולם. למקום הזה קוראים – 'קודש הקדשים'.
*
בבית ראשון קרה משהו דרמטי. לא פחות.
השכינה הקדושה שהתגלתה בבית המקדש בקודש הקדשים עם הארון והלוחות לא הייתה במדרגה של העולם הנמוך שלנו, היא הייתה שייכת לעולמות הרבה יותר גבוהים.
אי אפשר אפילו לדמיין את זה, אבל רמת החיים הייתה פשוט אחרת: חוויית הנוכחות של ה' יתברך במציאות, עומק הקשר, חשיפה לרבדים שאנחנו לא מתחילים להכיר בעצמנו ובעולם. על כל אחד מאלו אפשר לכתוב ספר וגם אז לא להבין כלום.
עם חורבן הבית הכל קרס פנימה בקול רעש גדול. העולם שנגע בשמים נפל לעומק התהום, מחיים מלאי נוכחות אלוקית נשאר גל חורבות של גשמיות נטולת משמעות.
גם בבית שני, שלא שרתה בו שכינה כמו בבית ראשון, הגילוי היה פנימי יותר ממה שנראה לעינינו היום. איכויות אחרות הופיעו שם, שהיו אמנם שונות ונמוכות מבית ראשון, אבל גבוהות ועמוקות יותר ממה שאנחנו פוגשים היום.
חורבן הבית השני הותיר את עם ישראל שבור ומרוסק. היו אנשים שסירבו לאכול בשר ולשתות יין, מבחינתם החיים נגמרו, המציאות נחרבה סופית. למי ששאל את עצמו, לא, הם ממש לא ניסו לחפש מישהו שיתיר להם לאכול בשר בתשעת הימים, הם היו אבלים באמת.
אם אנחנו לא מרגישים כלום מהשבר של החורבן זה לא סימן שהחורבן לא רלוונטי, אלא סימן שיש לנו בעיה קשה במערכת העצבים, אנחנו פשוט לא מרגישים שכואב לנו.
כל מי שרוצה להיות שותף בגאולה שבוא תבוא בקרוב ממש, צריך להיות שותף גם באבלות, בשבר ובחוסר. געגועים וכיסופים למקדש ולגאולה הם שלב הכרחי בדרך הארוכה חזרה לעולם מתוקן –
שייבנה בית המקדש במהרה בימינו.
