הם לא מבינים אותי.
בכלל לא רציתי את כל זה.
מי ביקש מהם עצות?
וואו! זה סיפור ישן, אבל שייך לסיפורים שקשה לשכוח.
*
כמה שאני נראה זורם כזה, חברים טובים באמת אין לי הרבה, הם ספורים מאוד. אחד מהם, יהודי מיוחד מאוד, לימד תקופה באיזו ישיבה ודאג שאני אגיע אליהם להעביר שיעור שבועי. לא היינו נפגשים שם הרבה, אבל בכל זאת היה נחמד להיפגש מדי פעם.
ערב אחד הוא הופיע בפתח של בית המדרש. בתור חבר לא התקשיתי לשים לב שעובר עליו משהו, הוא נראה כאילו איזה טרקטור עבר עליו פעמיים. הוא העביר את העיניים על בית המדרש וזיהה אותי. כשהוא הגיע התיישבנו ביחד ליד שולחן לדבר.
הוא התחיל את השיחה בערך ככה: "הפעם הראשונה שהרגשתי טוב היום הייתה כשראיתי אותך" (אם אתם שואלים אותי, זו הוכחה חזקה לזה שהמצב שלו היה באמת גרוע, הלוואי שכל פעם שהייתי רואה אותי הייתי מרגיש יותר טוב). בכל מקרה, הוא התחיל לשפוך את מה שעובר עליו, שום דבר דרמטי בחוץ, דברים דרמטיים מאוד בפנים. מסוג הדברים שאם אתה בעניינים אתה מבין אותם, ואם לא אז התגובה שלך יכולה להיות משהו בסגנון: "לא הבנתי, אבל מה קרה? תנסה להסביר. סתם דיכאון? לא קרה כלום, יעבור לך".
אחרי ששמעתי אותו קצת הייתי חייב לעזור לו, לא יכולתי להשאיר אותו ככה. כיוון שהיהודי הזה הוא יהודי שעוזר בעצמו לאנשים אחרים אמרתי לו משהו בסגנון: "אם היית יושב כאן במקומי היית אומר ש…". ברגע הזה הוא הסתכל עליי ואמר לי משהו כמו:
"אני לא צריך שתתן לי עצות, אני רק צריך שתקשיב לי".
בום!
*
נדמה לי שהרגע הזה היה מהמכוננים בחיי.
אחרי המשפט הזה השכל פינה את מקומו ללב, הורדתי את פוזת המקשיב והמבין ופשוט ירדתי לבור להיות איתו שם ביחד. אל תבקשו ממני לשחזר עכשיו על מה בדיוק הוא דיבר, אני רק זוכר את עצמי יושב ובוכה שם בשבילו את הדמעות שלא היו לו.
הבנתם? בשניה אחת הוא פתח לי שער לאחד המקומות הכי בסיסיים בנפש. כל כך הרבה פעמים השאלה היא בכלל לא 'מה' אלא 'איך'.
*
כמה מנופחי פוזה אנחנו, עסוקים בלהציל את העולם אבל מסרבים לשאול אותו מה בדיוק הוא רוצה וצריך.
בעצם כל אחד מאיתנו מחזיק בסתר את תיקיית ההצלחות שרשומות על שמו, והתיקייה הסודית הזו סופר־חשובה. כל פעם שהרגשת ה'אני לא שווה' משתלטת עלינו זה הזמן להוציא את התיקייה ולראות שבעצם אני מה־זה שווה, חשוב ובעל משמעות. לא שזה משכנע אותנו מאוד, אבל לא מזיק שהיא נמצאת.
התיקייה הזו היא אחד האסונות הקשים של האנושות.
מגיע אלינו חבר שמשהו יושב לו על הלב והוא מבקש מאיתנו עזרה. בשנייה הזו אנחנו שולפים את התיקייה, עושים חיפוש מהיר עד שאנחנו מוצאים את הקובץ עם השם שלו ושולפים אותו. כבר בתחילת השיחה אפשר לרשום את העובדה שהוא בחר לפנות אלינו ולא לכל מיליון האופציות האחרות שהיו לו, זה כבר הופך אותנו לחשובים.
אבל זה לא מספיק. אנחנו חייבים גם להציל אותו, וששנינו נדע בדיוק מי הוציא אותו מהבור. ולכן לאורך כל השיחה אנחנו עושים פרצוף מקשיב ובמקביל עסוקים בלמצוא לו פתרונות יעילים, משפטים חכמים ומלאי עומק ועצות טובות. העיקר שבסוף השיחה הוא ידע בדיוק למי הוא חייב, ואנחנו נוכל להוסיף את השיחה הזו לקובץ שלו עם כיתובית זוהרת – 'טופל בהצלחה'.
רק דבר אחד אנחנו לא עושים… אנחנו לא מקשיבים באמת.
*
אתם לא מאמינים לי?
כשאתם הייתם החבר המסכן הזה מה באמת רציתם, עצות טובות או מישהו שייפתח את הלב ופשוט יקשיב לכם ויהיה איתכם?
בדיוק!
*
וזה אחד מהסודות הגדולים והפשוטים של החיים – ברוב מוחלט של המקרים התשובות של האנשים נמצאות אצלם, כל מה שהם צריכים זה לב מקשיב שיעזור להם לדעת מה הם מרגישים. בלי הרבה עצות ובלי הרבה מילים, ההקשבה והשותפות האמיתית בעצמן עושות את העבודה.
ולכן זה פחות משנה מה אנחנו עושים או אומרים, הרבה יותר חשוב זו השאלה איך אנחנו מקשיבים ושותפים. ככל שאנחנו פחות עסוקים בעצמנו ובתיקייה הסודית שלנו, ויותר מרוכזים בשני ובמה שעובר עליו אנחנו נותנים לו את מה שהוא באמת צריך, מנקים את האוויר מאינטרסים, ממלאים את המרחב באהבה, כנות ואכפתיות ומביאים גאולה לעולם.
עכשיו תראו איך התורה מקפלת הכל בשלוש מילים:
"עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".
