כשאת מתחילה פרויקט ויש בו הרבה משימות, חלק את אוהבת וחלק פחות, יש חלקים שממש מרגשים אותך, וחלק שדורשים מאמץ אדיר – מה האסטרטגיה הכי טובה להתחיל?
את מתחילה שבת, ממה תתחילי? מהחלק שאת הכי מאותגרת ממנו? או דווקא מהקינוח השווה שתכננת?
יש מי שיגידו, שהדרך הכי טובה היא קודם כל לסיים את מה שלא אוהבים, ומשם להתקדם. אבל יש דרך נוספת, ממש הפוכה. להתחיל ממה שהכי אוהבים, והשמחה שתהיה לך בכך תעזור לסיים את כל השאר.
לשמחה שלנו יש כוח. כוח מניע, כוח של מנוע. היא מניעה אותנו ומניעה בתוכנו תנועות רבות עוצמה.
בכל בוקר כשאנחנו מתחילים את היום, אנחנו נטענים בשמחה אמיתית. שמחה כזו, שלא משנה באיזה בוקר אנחנו, מה מצליח לנו בחיים ומה פחות, היא שרירה וקיימת. וכך מביא בבעל התניא:
"וְעַל זֶה תִּקְּנוּ לִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל בֹּקֶר וְלוֹמַר "אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וכו' וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ". כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשֹ וְשָׂמֵחַ בִּירֻשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמֹחַ עַל יְרֻשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה' הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים".
בעצם, אומר לנו בעל התניא, יש לכל יהודי ירושת עתק. הירושה הזו היא שייכת לנו, לא עמלנו בה, והיא תמיד כאן: ייחוד ה'! שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. איזו שמחה גדולה.
הולכים למקום חדש
רגע, מה בעצם כל כך משמח בזה? ננסה להבין.
אם אנחנו מתנהלים בעולם שאין בו אחדות, אז אין שום קשר בין המעשים שלנו. יש מעשים שמצליחים ויש שנכשלים, יש מעשים אהובים ויש פחות, יש עשייה כלפי חוץ ויש בבית פנימה – ריבוי אדיר של פרטים. בחיים כאלה אפשר ללכת לאיבוד, וככל שהחיים הולכים ומסתעפים אנחנו נאבדים יותר ויותר. איפה אני בתוך כל המשימות, בתוך הריבוי? איך מוצאים את עצמנו כאן על מקומנו?
אבל סוד ירשנו, ירושה מאבותינו – יש ייחוד בעולם. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. בתוך כל המציאות יש אחדות. זה רק נראה נפרד, באמת יש כאן אחדות פנימית נסתרת ומתגלה. תטי אוזן לחייך, תשמעי, תגלי – ה' אלוקינו ה' אחד. איזו שמחה גדולה. אין שום מקרה סתם, אין שום פרט נפרד שהולך לאיבוד. הכל יכול להיות קשור.
בתוך העולם הזה, על כל סיבוכיו, יש אפשרות לעשות לה' יתברך דירה. משכן נבנה לו בליבנו. מה זו דירה לשכינה? מקום מתאים. אפשר לנוח במקום שמתאים לנו. אפשר לדור. אנחנו יכולים להפוך את עצמנו ואת העולם להיות כזה שמתאים לנוכחות אלוקית. פלא פלאים. איזו שמחה גדולה!
אין אף פרט בחיינו שהוא דל, חסר ערך או נפרד באמת. יש אחדות. הכל מיוחד אליו.
ומתוך השמחה זו, מבאר לנו בעל התניא, מתרחש דבר נפלא ואדיר:
"וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "תַּרְיָ"ג מִצְוֹת נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל… בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה'". כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת, הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיָ"ג מִצְוֹת. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשֹ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה' בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה, כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת, הֲרֵי בְּכֹחַ וְחִיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַעְלָה עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ"ג מִצְוֹת מִבַּיִת וּמִחוּץ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר 'בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה' – יִחְיֶה דַּיְקָא, כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ".
כשאדם מתמלא שמחה על הזכות להיות באמונה, לראות ולהכיר את מציאות ה' בחייו, השמחה הזו לוקחת את החיים שלנו למקום חדש. איזו זכות ענקית זו להיות מייחדי שמו, להיות מאמינים, לאפשר לנו לפגוש את האלוקי. השמחה הזו לבדה, כשאנחנו חווים אותה אנחנו מתמלאים, ומכוח השמחה הזו כל מה שמפריע לנו מתבטל. הוא לא נעלם, אבל הוא כבר לא מפריע.
כמו כל אבותינו ואמותינו הקדושים שכוח שמחת עשיית רצון ה' גרם אצלם לביטול כל המניעות, בהשכמת הבוקר לחבוש את החמור, בהשקיית הגמלים עד אם כילו לשתות, בגלילת האבן מעל פי הבאר, ובניצחון שרו של עשו ושינוי השם לישראל – רצון אדיר שממוסס את כל מה שמפריע בדרך – כך גם בחיים שלנו, הפשוטים. שמחת הבוקר על הירושה הגדולה לה זכינו (דקה התבוננות. רק דקה), מרימה את כל היום שלנו, נותנת לנו כוח לעשות את כל המצוות שאנחנו מסובבות בהן.
אין פירוד. אין מעשה שלא קשור לה' יתברך. הכל שלו, הכל לכבודו. רק לשמוח על הזכות להאיר את ה', לייחד שמו – 'כאילו לא היתה עלינו רק מצוה זו לבדה… כך תחיה נפשנו בשמחה רבה זו'. אשרינו!
