לפני שנים רבות, אי שם בשנות העשרה, אִרגַנו לעצמנו – חבורת חברות – ימי הולדת. כל אחת בתורה, חשבנו יחד מה לשמח אותה, ומצאנו! יומולדת אחרי יומולדת עשינו הפקה שלמה, שהתאימה בדיוק – למי שארגנה… זאת אומרת, כשארגנו את היומולדת, כל כך רצינו לשמח אחת את השנייה, ששאלנו את עצמנו – מה היה הכי משמח אותי? וזה מה שעשינו… מתישהו לקראת הסוף הבנו מה קרה כאן. עשינו סוג של 'העברה' מאחת לשנייה, כשכל אחת ארגנה לשנייה מה שהתאים לה עצמה…

מאז למדנו כמה דברים על קשר, על אהבה ועל איך לבטא קרבה, אבל הסיפור הזה חקוק בי להבין כמה קשה לפעמים לדעת מה האהוב אוהב…

יש ספר מוכר – '5 שפות של אהבה', של גארי צ'ופמן, שמתאר איך את אותה אהבה שבלב מבטאים אנשים שונים בשפות שונות. כולם מרגישים את האהבה, אבל כל אחד מבטא אותה באופן שונה.

הספר מעניין, ואפילו חשוב, אבל מה שיותר מעניין זה שאת עצם האהבה אי אפשר למשש. היא רז. אהבה בלי שפה נשארת נעלמת.

כמובן, כל זה הוא רק משל כדי להבין שאת האהבה לה' אי אפשר להשאיר נעלמת בלב, וגם לה יש שפה מיוחדת משלה.

אם היינו משאירים את הקשר לה' כמו שהוא, אם היינו רוצים לפגוש את השכינה כמו שהיא, היינו נעלמים בתוכה, אנחנו וכל העולמות כולם, כמו שמסביר בעל התניא (פרק נב):

אֲבָל הַשְּׁכִינָה עַצְמָהּ, שֶׁהִיא רֵאשִׁית הַגִּלּוּי וְעִקָּרוֹ, מַה שֶּׁאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּלּוּי, וְהִיא מְקוֹר כָּל הַמְשָׁכוֹת הַחִיּוּת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת, [שֶׁכָּל הַחִיּוּת שֶׁבָּהֶם אֵינוֹ רַק אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה, כָּאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ], אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָמוֹת לִסְבֹּל וּלְקַבֵּל אוֹר שְׁכִינָתָהּ, שֶׁתִּשְׁכֹּן וְתִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, בְּלֹא לְבוּשׁ הַמַּעֲלִים וּמַסְתִּיר אוֹרָהּ מֵהֶם, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי בִּמְקוֹרָם…

יש חיות כל כך גדולה בשכינה, שהעולם לא יכול לשאת. את אור השכינה, אור האהבה האלוקית, אור אינסוף ברוך הוא – אנחנו יכולים לקבל רק בתוך עולם. רק בהעלם. אלמלא כן, כל העולם חוזר לתוהו ובוהו. אין אפשרות להכיל את האור האלוקי בלי צמצום. יש שפה לאהבה האלוקית. ומהי השפה הזו?

וּמַהוּ הַלְּבוּשׁ שֶׁיּוּכַל לְהַסְתִּירָהּ וּלְהַלְבִּישָׁהּ, וְלֹא יִתְבַּטֵּל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹרָהּ? הוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ וכו' הַמְלֻבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. דְּאוֹרָיְיתָא מֵחָכְמָה נְפַקַת, הִיא חָכְמָה עִלָּאָה דִּלְעֵלָּא לְעֵלָּא מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְּחָכְמָה יְדִיעָה וכו'.

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְלֻבָּשׁ וּמְיֻחָד בְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד. רַק שֶׁיָּרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים, שֶׁהֵן תַּרְיַ"ג מִצְווֹת הַתּוֹרָה.

וּבִירִידָתָהּ בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעוֹלָם לְעוֹלָם, גַּם הַשְּׁכִינָה יָרְדָה וְנִתְלַבְּשָׁה בָּהּ בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם… וְהַהֲלָכוֹת עַצְמָן הֵן מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֵן חֶסֶד דִּין רַחֲמִים וכו', שֶׁמֵּהֶן נִמְשָׁךְ הַהֶתֵּר וְהָאִסּוּר וְהַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל וְהַחִיּוּב וְהַפְּטוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים.

כדי שנוכל לפגוש את האהבה האלוקית בלי להתבטל בה לגמרי, צמצם הקב"ה את אורו לתוך התורה והמצוות. איזה פלא!

מה ישמח אותו

בעצם, אם אנחנו חוזרים להתחלה, יש אהבה שנמצאת אצלו יתברך כביכול, שהוא אוהב את ישראל באהבה שאין לתאר – אותנו, קרוצי חומר… והיא תהילתך. רזי רזים. אותנו, ישראל עבדיו, הוא אוהב. אבל האהבה הזו, אם היינו פוגשים אותה ככה, היינו מתבטלים בה. לא היינו יכולים להרגיש אותה מרוב עוצמתה. ומתוך האהבה שהוא אוהב אותנו, הוא צמצם את עצמו לתוך צמצומים שונים, כדי שנוכל לפגוש בו יתברך.

וכך, במילים המרגשות הללו, אומר בעל התניא (פרק מט):

וְהִנֵּה כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים. כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל הִנִּיחַ וְסִלֵּק לְצַד אֶחָד, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַּכְלִית, וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ בִּשְׁלֹשָׁה מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן, לְהַעֲלוֹתוֹ לַה', כִּי אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר –

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם לְאֵין קֵץ, כִּי רָאוּי לָאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ, מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר, וּלְהַפְקִיר הַכֹּל, בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גּוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן…

כשאנחנו אוהבים, אנחנו רוצים להבין מה ישמח את האהוב. לא אותנו. והאהבה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להבין, זה איך ה' בחר בנו בורא כל העולמות להיות לו לבניו אהוביו. פלא. איך הוא מתבונן בכל תנועה וכל מעשה, כל מצווה, וכל רצון טוב, כל מחשבה טובה וכל אהבת ישראל – הכל הכל נשמר ומפואר בעיניו. הוא 'צמצם עצמו כביכול', הכל בשביל 'אהבת האדם'. וגם אנחנו רוצים לעורר את הלב, לפגוש בתורה במצוות את שפת האהבה הסודית בינינו, את האור הגדול ביותר, שנגלה אלינו בפרטי החיים הפשוטים ביותר.

מבין החרכים, מבין החריצים, מביט אלינו בעל הבירה ומתגלה לנו. אלו לא צמצומים, ולא פרטי הלכות, אלא תילי תילים של אהבה שמתגלה ומתלבשת ותפורה בדיוק למידותינו. ומתוך האהבה הזו, מתוך הגילוי הזה, מתגלה גם בנו אהבה ומסירות גדולה כלפיו יתברך. אהבה רבה אֲהַבָתֵנוּ.

 (לע"נ גבריאל אברהם בן רחל אזרד)