בס"ד

אהבה בוורידים

אהבה בוורידים

כשהייתי ילד, הייתי מסתכל על אנשים אוכלים במסעדה או הולכים עם חלוקים לבנים בבתי מלון, וליבי היה מתמלא עצב וריקנות. כאילו אנשים מנסים לדחוף לתוכם בכוח מנוחה וחיים.
הרגשה דומה הרגשתי כשנסעתי בריקשה ברחובות דלהי, כשמיליונים של הודים נדחקים ברחובותיה.
או בדרכי לאומן של רבי נחמן מברסלב, כשהיינו עוברים דרך קייב האפורה והריקה, הייתי מסתכל על איזו קומה שמינית של איזה בניין מגורים מתקלף, מדמיין לעצמי בתימהון איזה איגור שגר שם.
בשביל מה הקדוש ברוך הוא יצר חיים כאלה. בשביל מה הקיום הכלומי הזה??
המחשבות האלה הכאיבו לי.
בזמן האחרון אני זוכה ללמוד עם הרב יהושע שפירא, והוא מאיר את עיניי בהסתכלות חדשה. מרפאת. מחיה. משמחת. צבעונית.
סיפרתי לו על המחשבות האלה, שאלתי אותו למה ברא הקדוש ברוך הוא את איגור מהקומה השמינית בקייב?
למה מיליונים של הודים?
למה אנשים משתעממים במסעדות ובתי מלון?
כך הוא ענה, בערך:
החיים הזורמים בוורידים של העולם ושל האדם הם קדושים. מלאים באהבה וחמלה לעולם, לבריאה ולאדם, מעומק אהבת הבורא את ברואיו, מעומק חסדו וטובו.
הנשימה של איגור, מאור עיניו, אהבתו, שמחתו, משבריו, מחשבותיו, פעולותיו בעולם, יש בהם חיים, יש בהם אלוקות ואהבת ה' את ברואיו.
המעשה של האדם בעולם הוא רצוי וחייו הם חסד ופלא, עוד קודם שהאדם מכיר בבוראו. עוד קודם שהוא מעמיק ומכיר בתכליתו. החיים מצד עצמם קדושים. הרופא שמרפא, קדוש. האוהב שאוהב, קדוש. הנגר שבונה, המלצר שמגיש, האם ובנה קדושים, הציפור שבעץ, קדושה.
נכון, שחסרה ההכרה בבורא המחיה, חסרה ההכרה בתכלית, חסר הגילוי של הנשמה הפנימית שמחיה את הכל.
כאן נכנס התפקיד שלנו. להכיר את עצמנו, את הנשמה האלוקית הרחומה שמחייה אתנו, את עומק הפנימיות שלנו, להיות יותר ויותר חופשיים, מאמינים, בטוחים. לנשום את השמחה שיש בקרבת ה', בתורה, במצוות. לנשום את אהבתו הגדולה, את טובו. לדבר עליו. לספר עליו. להודות לו. לשמוח בו. לפתות אותו להתגלות.
"אם תרצה בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזווית שבחיים…" (הראי"ה קוק זצ"ל).
אני רוצה!!

אהבת את המאמר? שתפו