אמרו לך "קמצא" – למה לא הקשבת?!
אי שם, בתחילת דרכי כזמר, הייתי נחוש לכבוש את הקהל התל אביבי! קבעתי הופעה במקום קטן ושמו 'האולם התחתון'. בעזרת הרכב של ההורים תליתי עשרות מודעות. ערב ההופעה, אני מציץ מחדר האמנים לראות איך האולם מתמלא… אך מי לא בא? הקהל. אף אחד.
ניסיתי להרגיע את עצמי, 'הקהל התל אביבי מאחר'. בסוף הגיע אודי, חבר של אסף הגיטריסט. זהו! עולים לנגן. ניגנו לאודי את כל המופע!
רוב הזמן עבדתי על האגו: עתים אני מופיע מול אלפים וכולם מריעים לי. כשהכבוד הוא יותרממה שמגיע לי – אני לא מתלונן, נכון?? אז גם עכשיו, כשיש ביזיונות, תודה ה'! אהרן, תזרום!
נעבור לדיונים סביב "בר קמצא" והשאלה הלא ברורה: מי אשם? בעל הבית שבייש, הרבנים ששתקו, או בר קמצא המושפל שהחליט לנקום ולהטיל מום בקרבן. אך מה עם הכהן, ה'נערוויסט', שלא היה מוכן להקריב? ומה עם השליח? אמרו לך, "תזמין את קמצא" – למה לא הקשבת?! ובאמת, המוסר טמון כבר בכותרת: "על קמצא ובר קמצא", "על תרנגול ותרנגולת" חרבה ירושלים, על 'שטות' ועל 'שטותא' – חרב ביתנו.
רציתי להציע תיקון פשוט לכל זה. חבר'ה, תהיו יותר 'זרמנים' (חח). דמיינו את בר קמצא: "נכון, הוזמנתי בטעות, אתה רוצה שאני אצא? בכיף אחי. יצאתי, ביי!" או אם בעל הבית היה 'זרמן': "בר קמצא – אתה פה?! בעצם, לא נורא. אם כבר באת, בוא נעשה לחיים".
מדוע ייסד רבי ישראל מסלנט זצ"ל את תנועת המוסר?
מספרים שבעיירה היה סנדלר עני שאט אט התעשר עד שזכה להיות מחשובי העיירה, וביום מן הימים שידך את בתו עם בן הרב. היה שם אחד שכל כך קינא בו, והוא חיפש הזדמנות עסיסית לבייש אותו ולהזכיר לכולם שפעם הוא היה סנדלר פשוט. וכך, כשהחתן והכלה עמדו תחת החופה, הניף האיש את נעלו וצעק לאבי הכלה: "מוישה, תוכל לתקן לי הנעל?…"
הסנדלר לשעבר לא עמד בזה, ומרוב בושה התעלף. רבי ישראל מסלנט הבין שצורך השעה היא עבודת המידות, ובעקבות האירוע הזה החלה תנועת המוסר לנוע ולהתפתח.
אמר רבי ישראל מסלנט: כולם חושבים שמה שהניע אותי בהקמת תנועת המוסר היה המעשה שעשה האיש המבייש, אכול הקנאה. אבל האמת היא שמי שגרם לי לצאת לדרך הוא דווקא האיש המתבייש שהתעלף. מבזים אותנו, והאגו שלנו לא יכול לסבול זאת – עד כדי עילפון? זה צריך תיקון יסודי!
איך אמרתי קודם? תזרום! ביזו אותך – תודה ה'. יורד עליי שפע!
בשבעה של הרב שמחה קוק זצ"ל סיפרו דבר מדהים על ענוותנותו. פעם נסע לקהילה עשירה בדרום אפריקה, ושם חיכה לפגישה עם איש עסקים בחדר הכניסה של ה'ארמון' הפרטי. לפתע הופיע כלב, אך לפני שהספיק לברוח ראה שהוא ידידותי ושבצווארו תלוי סל קטן. משהתקרב הכלב, הבחין הרב שבסל יש כמה דולרים עבורו…. "יכולתי להיעלב או לרתוח מכעס", אמר, "אך חשבתי לעצמי: בארץ, בכל מקום מכבדים אותי – ברחוב, בישיבה, בבית הכנסת, מרעיפים עלי הוד והדר. ואולי אני מקבל יותר מדי כבוד? הנה אני בחו"ל, כאן לא מכירים אותי, יש לי הזדמנות לעבוד על הענווה!".
איך אמרנו? תזרום!! תעביר על מידותיך! בסוף כנראה ייבנה מזה המקדש.
