שנת 1992. מחוץ לחדרו של הרבי מלובביץ' מצטופפת קבוצת בכירים ישראלים, שרים וחברי כנסת שהגיעו לניו־יורק לענייני עבודה. הם התחילו את היום בביקור אצל הרבי, באו לקבל ברכה ואת הדולר המפורסם. מחוץ לחדר בחצר עומד מאבטח. הוא שומר הראש של אחד השרים מישראל. מבטו הבוהה מסגיר את חוסר הבנתו את המאורע. מבחינה אבטחתית הסביבה לא מסובכת, אפילו ידידותית, אפשר לבהות מסביב ולהיות מעט רגוע, כך חשב. מצד שני מאוד משעמם כאן. למה שמנהיגים ילכו לבקש ברכה מאיש זקן, מה יכולת ההשפעה שלו? הפוליטיקאים האלה מיושנים וקצת לא מעודכנים, בסדר. אני כאן כדי לשמור, לא יותר מזה. הדלת נפתחת והקבוצה יוצאת. "תגיד", אומר השר למאבטח, "אולי תיכנס לקבל דולר וברכה?" "אין צורך" הוא עונה במהירות, "זזים… אני לא זקוק לזה", יאללה ליעד הבא.
ניו יורק 2017 לפני שלושה שבועות. בית קברות שקט, לא רחוק משדה התעופה של JFK, בוקר אפור, מונית מגיעה לציון הרבי. אוהל מטופח, אולם קבלת קהל יפה והמאבטח ההוא שכבר התבגר ועבר כמה עניינים ומסעות בחייו, עומד מול שתי המצבות של הרבי וחותנו האדמו"ר הריי"צ. המשפט הראשון שנפלט שם מעל לערמות הפתקים הוא: אויייי רבי רבי, אם הייתי יודע… אם הייתי יודע משהו אז הייתי פורץ אל תוך החדר. אבל לא ידעתי. ועכשיו באתי במיוחד לקבל עזרה. אני חייב עזרה, הכנתי רשימה. הילדים, הבריאות שלהם, במיוחד של הילד השלישי, הלימודים של הילד השני, עבודת ה' שלי, כוח ואמונה לאשתי. יש לי רשימה ארוכה אבל וידוי קטן, מחילה שאז לא נכנסתי לחדר, פשוט לא… לא ידעתי. לא ידעתי מי אתה, לא ידעתי מה אתה. לא ידעתי שיש כזו מציאות.
זה הייתי אני. כן אני. פדיחה. פאשלה. מחדל. בושה. אבל זה קרה והיה, ובאתי לבקש סליחה ובעיקר עזרה. לבד בבוקר מול המצבה של הרבי. יחידות מסוג אחר. דיברתי איתו על הכל. בעיקר סיפרתי לו מה קרה מאז, ואיך הוא נכנס לחיי היום. צדיק, אני צריך אותך. קראתי כל כך הרבה על זה שאתה רואה בכל אחד יהלום, תעזור לי לראות. תחושת החמצה מהולה במעט שמחה שכך נסגר המעגל. אני מבין קצת מיהו. והוא כאן כדי שנדבר על זה.
מצבות האבן האפורות שותקות, האוויר נקי והשקט מסגיר את המקום המיוחד. יש כאן משהו. הרבי באוויר.
תרגיש נוח צבי, זה קורה לפעמים. לכל אחד יש את הקול הפנימי שמכחיש ואומר… למה מיהו? למה אני צריך אותו? מי מינה אותך? אולי כבר אז הרבי ידע שאתה מחוץ לדלת וכבר כיוון עליך את האלומה של האור ואתה ראית את זה עשרים וחמש שנה אחרי זה. לקח לך זמן אבל בסוף הבנת משהו. והנה אתה כאן מבקש עוד אמונה. עוד הבנה אלוקית למציאות הארצית.
רבי רבי… תודה שבסוף יצא לנו לתקן, שנוצרה הזדמנות שנייה. לא תמיד יש הזדמנות שנייה בחיים. לפעמים שערים נסגרים בלי שנדע. לפעמים אנחנו שקועים בתבניות בלי להבין את זה והזמן חולף.
בשמיים ריחמו עליך ונתנו לך אפשרות למועד ב'. זה היה המסלול שלך ותגיד תודה על המצב שלך. יש כאלה שאין להם ממש תיקון, שדיברו ממש כמוך. מי? קורח לדוגמה. אתה והוא אמרתם את אותו הדבר. למה מיהו? מי מינה אותו? במה הוא יכול לעזור? מרום מעמדו של קורח הוא צנח לתוך האדמה. ברוך ה' שלא היית כזה חשוב.
אם כבר עומדים לפני הרבי אז צריך לעשות וידוי. את זה למדתי באומן וכעת לרבי אני אומר שלפעמים המחשבות ההן חוזרות אלי. בעיקר מול דרך ללא מוצא. מול חוסר אונים בעניינים הגדולים של החיים. רבי רבי מה עושים? רק תאמין שהצדיק הוא הצדיק ושה' הוא ה' ושאתה זה אתה, מכאן אפשר להתחיל משהו. אמונה. תפנים אמונה. כל כך פשוט וכל כך קשה. כל כך ברור וכל כך חמקמק. כל כך לא נחשב ובעצם זה העניין.