קרה לכם פעם שהמצאתם מנגינה ושכחתם אותה? היה לכם רעיון והוא פרח מזיכרונכם?

בפעם הראשונה שזה קרה לי, הייתי אולי בן 10. היה לי לחן לפסוק מישעיה ב': "והיה באחרית הימים…". קמתי בשבת בבוקר והנה הוא נעלם. הלכתי לתפילה ב'בית יצחק' ולבי כבד עליי. משחזרתי, המנגינה החלה פתאום מתנגנת בראשי. איזו שמחה!

לאדם יש חביבות יתרה למשהו שהוא עצמו יצר, שהוא עצמו חידש .

הניגון "אני מאמין" שחובר ברכבת לטרבלינקה מחזק עד היום יהודים בכל העולם. המלחין, חסיד גור, ידע שזו דרכו האחרונה והבטיח חצי מהעולם הבא שלו למי שיינצל וילמד את הניגון לעולם .

גם בשנת המלחמה האחרונה, ידענו – עם ישראל – סיפורי מלחמות וניגונים. יוסי הרשקוביץ הי"ד שר לעצמו את הניגון שחיבר, "גם כי אלך", בתוך חורבות עזה. חברו, אל"מ גולן ואך – ייבדל לחיים טובים וארוכים – שמע את הניגון והתאהב בו. לדאבוננו, אחרי כמה ימים יוסי הי"ד נפל בקרב. גולן, כך שמעתי, שכח כיצד מתנגן לו השיר והתעצב אל לבו, שהרי הוא היחיד שמכירו! כשהיה בדרכו אל ההלוויה, הנה פתאום חזר אליו הניגון, ומאז שרים אותה בכל העולם.

הרמב"ם כותב על מצוות נר חנוכה שהיא "מצוה חביבה עד מאד". כל הפרשנים נרגשים כשהרמב"ם אומר משהו רגשי, בלי מקור מהגמרא: "מצוה חביבה". אדון רמב"ם, הרי כל מילה אצלך מדודה! מה התכוונת? שהילדים שמחים כי יש מתנות וסופגניות? (חח) לא. חייב להיות משהו מעבר.

אני עצמי זוכר בטיש חנוכה כיצד האדמו"ר חזר בערגה על המילים הללו, לאט, בעיניים סגורות: "מצוה חביבה עד מאד… מצוה חביבה עד מאד".

פעם בצפת, בבית המדרש, התחדש לי פירוש קצת 'למדני', אבל אשתף אתכם. עסקנו במסכת בבא בתרא, והנה האמוראים דנים בדין מסוים שאין לו רמז ישיר בפסוקים, ושואלים: למה התנא פתח דווקא בהלכה זו מתוך שאר ההלכות בברייתא? ישנן הלכות עם מקור יותר מבוסס בתורה, הלכות שנלמדות מהפסוקים עצמם! מתרצת הגמרא: כיוון שהיא דרשה גמורה של חז"ל, היא חביבה יותר! "איידי דאתיא ליה מדרשא חביבה ליה"! ככל שיש ל'לימוד' של ההלכה פחות מקור ויש בו כביכול יותר 'העזה' של חז"ל, הוא היה יותרחביב עליהם!

וואו! סוד התורה שבעל פה. ה' האציל על חכמים את הכוח לחדש! כמו אותה מנגינה שהמצאתי בגיל עשר (להבדיל…), כמה חביבה היא הייתה עליי.

עכשיו הבנתם את הרמב"ם?

חג החנוכה הוא החג שרבנן 'הכי' חידשו מעצמם, ולכן זו המצווה שהיא הכי חביבה עלינו! אפילו פורים נמצא בתנ"ך, אבל חנוכה "אתיא מדרשא".

הגענו לחג האחרון… התנ"ך נחתם, פסקה הנבואה. נשארנו עם פך שמן, החכמה ואמונת חכמים. זהו.

אני מברך אותנו כאן שלכל אחד ואחד מאיתנו יידלק בלב האור הגנוז, בחביבות עד מאוד, ובמתיקות לפחות של סופגנייה…
חג שמח!