יום כיפור של שנת תרצ"א בירושלים עיר הקודש, היה מלווה בעננה של תחושות קשות בקרב יושבי העיר. מעמדו של הכותל המערבי עמד אז בעין הסערה, וגזירות מהממשל הבריטי שניתכו עליו חדשות לבקרים גרמו לכך שהתפילה בו נעשתה קשה מיום ליום. רחבת הכותל לא הייתה אז רחבה, אלא הזכירה יותר מעין פרוזדור צר שמאחוריו עמדו בתים של ערבים שניצלו כל הזדמנות להתעמר במתפללים היהודים. הם מנעו אפשרות של העמדת ספסלים או שולחנות, וגם לא ארון קודש לספר התורה. הבריטים ששלטו אז בארץ קיבלו את הטענות של הערבים שכביכול המתפללים ליד הכותל מפריעים את מנוחתם, ואסרו על תפילה בקול רם במקום ועל קריאת התורה בציבור.

יהודי שרצה להתפלל בכותל בשעת בוקר, לשם הדוגמה, היה צריך להתפלל שחרית באחד מבתי הכנסת ברובע היהודי, ורק אחר כך יכול היה להמשיך את התפילה בכותל. כמובן, בראש השנה נאסרה תקיעת השופר בכותל וכך גם נאסרה התקיעה במוצאי יום כיפור. הבריטים הגדילו לעשות והעמידו ליד הכותל שוטרים שתפקידם היה להשגיח על היהודים שלא יעזו להפר את החוקים הדרקוניים הללו, וחלילה לא יכניסו שרפרף או משהו דומה למתחם הצר.

בין יושבי ירושלים באותם ימים נמנה יהודי צעיר, בשנות העשרים לחייו, שאש הקודש שבערה בו לא יכולה הייתה להשלים עם ההשפלה של מקום הקודש והמקדש, והוא החליט לעשות מעשה שנצרב היטב בתודעה הלאומית לדורות. לימים, שחזר והעלה על הכתב את השתלשלות האירועים באותו יום כיפור:

אחרי תפילת שחרית בישיבת "עץ חיים" הלכתי להתפלל מוסף, מנחה ונעילה במקום ששאפתי להגיע אליו – הכותל המערבי של הר הבית.

בשעת ההפסקה הקצרה שבין תפילת מוסף לתפילת מנחה ראיתי קבוצות מתפללים מתגודדות ומתלחשות: מה יהיה על התקיעה? 'אין כל אפשרות לתקוע כאן, מספר השוטרים הבריטיים הוא כמעט כמספר המתפללים היהודים, והם שומרים שמירה מעולה לבל נתקע! מפקד המשטרה בכבודו ובעצמו נמצא כאן כדי למנוע את תקיעת השופר החותמת את תפילות היום הקדוש'.

הקשבתי בדאגה והרהרתי בלבי: האם נוותר על התקיעה המבטאת את תמצית אמונתנו במלכות ה' ובגאולת ישראל?! אמנם נכון שתקיעה זו מנהג היא, אבל "מנהג ישראל דין הוא"! על אחת כמה וכמה מנהג הנוהג ביום הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר וברגעים המקודשים ביותר של נעילת השערים!

לפנות ערב, לפני תפילת "נעילה", ניגשתי אל הרב יצחק אורנשטיין, רב הכותל, שהיה ממונה מטעם הוועד הלאומי על שמירת סדרי התפילה, ואמרתי לו: "תן לי בטובך שופר".

– למה לך שופר?

– אני אתקע!

– מה אתה שח? אינך רואה את השמירה כאן?

– אף על פי כן, אני אתקע…

הרב סר הצדה ופנה אל הסמטה העולה מן הכותל, אבל מבטו נדד ממני אל "עמוד" התפילה, שניצב בפינה השמאלית; ומן ה"עמוד", שוב אלי. כמרמז ואומר: השופר! שם הוא…

בתוך ה"עמוד" צְפוּנָה מגירה לתשמישי קדושה. כאן, בפנים, השופר; הבנתי.

ניגשתי אל ה"עמוד". נשענתי עליו. השעה הייתה קרובה למועד התקיעה.

פתחתי את המגירה והוצאתי ממנה את השופר. החלקתיו לתוך חולצתי והטמנתיו בחיקי. השופר בידי, אבל מה יהיה אם יגלוני ויתפסוני לפני שאספיק לתקוע בו? פניתי אל אחד המתפללים, שעמד סמוך אלי כשהוא עטוף בטליתו, ואמרתי לו: אדוני, הרשה לי בבקשה להתעטף בטליתך. להסתיר את השופר נתכוונתי. רווק הייתי אז, ולפי מנהג האשכנזים אין רווקים מתעטפים בטלית.

יהודים רחמנים הם, יהודים ביום הכיפורים ודאי שרחמנים הם, ובתפילת "נעילה" במקום הקדוש הזה בוודאי ובוודאי. ללא היסוס הסיר היהודי את טליתו ונתנה לי. נתעטפתי; ובתוך הטלית נוצרה באותה שעה רשות-היחיד שלי. הרגשתי, שאם מסביב שלטון זר רודה ביהודים במקום הקדוש הזה ובזמן הקדוש הזה, ואין אנו בני חורין לעבוד את אלוקינו, הרי מתחת לטלית הזו יש רשות שהיא שלי, ובה אני בן-חורין לעשות כלבבי. כאן אין עלי שליט אחר זולת אבי שבשמים, ואני אעשה רצונו ואיש לא יעמוד בדרכי.

ואז, כשהחלו להישמע פסוקי הסיום של תפילת היום הקדוש – שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד! – הוצאתי במהירות את השופר מחיקי ותקעתי תקיעה אחת, רמה וגדולה.

הכל התרחש כהרף עין. ידיים רבות תפסו בי. הסרתי את הטלית מעל פני, ומולי עמד המפקד הבריטי שציווה מייד לאוסרני. נלקחתי ל"קִישְׁלֶה", בית הכלא שבעיר העתיקה, והופקד עלי שוטר ערבי.

ישבתי שם שעות ארוכות; אוכל ומשקה לא באו אל פי. בחצות הלילה קיבל השוטר הערבי פקודה לשחררני. הוא עזבני ללא אומר ודברים, ואני שמתי פעמי החוצה.

כשיצאתי את שער ה"קישלה" פגשתי בקבוצת בחורים מישיבת "מרכז הרב". שאלתי אותם למעשיהם כאן בחצות הלילה, והם סיפרו לי שמיד אחרי התקיעה מיהרו בחורי הישיבה שנכחו במקום אל הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וסיפרו לו כל מה שאירע. הרב היה מאושר לשמוע כי הייתה תקיעת שופר ליד הכותל, ואמר: "יבורך הבחור הלז". כשסיפרו לו שנעצרתי, נעצב מאד. כל זה קרה לפני שהפסיק את צומו. הרב לא החל בסעודה עד שהתקשר אל המזכיר הראשי של ממשלת פלשתינה-א"י ודרש את שחרורי המיידי. הוא הודיע כי כל עוד לא אשוחרר ולא תינתן לי האפשרות לסעוד – לא ישבור גם הוא את צומו. בלית ברירה, ומפני כבודו של הרב הראשי, ניתנה ההוראה לשחרורי.

בעוד אנו הולכים ומתרחקים מן ה"קישלה" שאלני אחד הבחורים, האם לא חשבתי על העונש שהיה צפוי לי. לא, השבתי לו, לא הרהרתי בכך כלל. הרגשתי שקומץ המתפללים כאן מייצג את כל עם ישראל, ושאם עם ישראל לא יתקע בשופר, הוא יבטא בכך את כניעתו השלֵמה לזרים המפריעים לעבודת ה' ליד הכותל המערבי ביום הקדוש הזה. לא לשווא התאמצו הבריטים למנוע אותנו מן התקיעה הזאת. הם הבינו את חשיבותה. הם כנראה זכרו את תקיעת השופר של יהושע בִן-נון, זו שהפילה את חומות יריחו…

הסיפור של אותה תקיעת שופר אגדית מאפיין מאוד את דמותו הרבגונית ומלאת עוז הרוח של אותו צעיר אמיץ – הרב משה צבי סגל זצ"ל. כמו פעולות רבות שעשה בחייו, אותה תקיעת שופר הייתה מעשה פורץ דרך שסחף אחריו רבים אחרים.

אחרי התקיעה הראשונה שנעשתה באופן ספונטני, במשך כל השנים הבאות, עד נפילת הרובע בתש"ח, בכל שנה אימן הרב סגל במחתרת זוג צעירים שיהיו ערוכים ומוכנים למשימת התקיעה בכותל. הצעירים אותם הכשיר הגיעו משלל הארגונים בהם פעל כחבר וכמפקד בכיר – "ברית הבריונים", בית"ר, "ברית החשמונאים", האצ"ל והלח"י. בכל שנה, אותם תוקעים נועזים ביצעו את המשימה במסירות נפש מתוך נכונות לשבת במאסר ארוך בכלא הבריטי על ה'פשע' נגד החוק האנטישמי.

תקיעת השופר בכותל באותן שנים הפכה לסמל לאומי, ויחד עם זה גם לנקודת מרכז בחייו של הרב סגל שליוותה אותו לאורך חייו.

החסיד הלוחם

הרב משה צבי סגל (תרס"ד-תשמ"ו) שילב בחייו כמה מעלות טובות: חסיד וחלוץ, מפקד מחתרת ומשפיע רוחני, מתנחל, חקלאי, עסקן מוכשר ומקושר, ויחד עם כל אלה, היה בעל עולם פנימי עשיר.

הוא נולד בעיירה פולטובה, לר' אברהם מרדכי סגל והניה לאה מבית מנקין (אם השם "משה צבי" מצלצל לכם מוכר עם שם המשפחה "מנקין", לא טעיתם – מצד אימו היה הרב סגל בן דוד של הרב משה צבי מנקין – נריה). בהיותו נער צעיר עלו הקומוניסטים לשלטון, וגזירות השמד נגד היהדות היו בשיא תוקפן. זכה ר' משה, ודווקא בעיירת מגוריו נפתח סניף מחתרתי של ישיבת 'תומכי תמימים' החב"דית, שהצליחה להבעיר בלבבות רבים אש של תורה וחסידות נגד כל הסיכויים.

לימים תיאר ר' משה עצמו את חוויותיו מאותן שנים מעצבות בחייו:

"… סניף 'תומכי תמימים' ליובביץ היה בפולטובה… הישיבה שוכנה במרתף של 'בית הכנסת של בית החולים'. כאן היו צעירים, שבתנאי סבל וסכנת מאסר, ישבו ולמדו גמרא וחסידות והתפללו בדבקות. היו ביניהם גם צעירים גרוזינים לבושים תלבושת קווקזית ומבטאם היה עברי־ספרדי… הצטרפתי לישיבת המחתרת 'תומכי תמימים', שם למדנו גמרא עם 'נושאי כלים', בייחוד הושפעתי מלימוד תניא וחסידות חב"ד. התרשמתי במיוחד מאישיותו הנפלאה של ר' פנחס שרייבר. ידיעותיו העמוקות בתורת החסידות… אהבת הבריות הכנה והקירוב אשר קירב אותי משכו את התעניינותי ופתחו לפני שערי הבנה בחסידות העיונית של חב"ד".

במקביל ללימוד התורה בתנאי הסכנה, למד ר' משה גם פרק בפעולות מחתרת מעשיות שהיו כרוכות בסכנת נפשות: "גם עסקנו בהצלת ילדים (שנחטפו ממשפחותיהם ב.ז) ממוסדות החינוך הקומוניסטיים על שם לנין – הסתרת זהותנו וזהות הילדים הניצולים. עסקנו גם בהשגת תעודות זהות בשינוי השם והפרטים האישיים".

יחד עם המשיכה לחסידות שהתפתחה אצל משה הצעיר, בערה בו אהבה עזה לארץ ישראל, לבניינה ולתקומת עם ישראל בה. לכן הצטרף כחבר פעיל לתנועה של חובבי ציון, עד שבגיל עשרים (בשנת תרפ"ה – 1925), עלה יחד עם משפחתו לארץ. שני החלקים בנפשו של ר' משה – הקשר לחסידות ואהבת הארץ שימשו אצלו בהרמוניה, כשהחיכוכים ביניהם לצד החיבור שלהם באו לידי ביטוי בכל שלב בחייו – אפילו בהפלגה הארוכה בלב ים, בזמן עלייתו לארץ. ביום הראשון למסע התעוררה סערה שטלטלה את האונייה על יושביה. בתוך הבלגאן שנוצר על הסיפון, הבחין ר' משה ביהודי מבוגר, חסיד חב"ד מרשים, בשם ר' יעקב הנקין, שיושב בפינתו ועוסק בלימוד חסידות בלי להתרשם ממה שקורה מסביב. ר' משה ניגש אליו וביקש להצטרף ללימודו.

בין השניים התפתחה ידידות עמוקה, וגם אחרי שהסערה שככה, לאורך שבועיים של הפלגה בים, המשיכו יחד בלימוד חסידות פנימי ועמוק. חצי שנה מאוחר יותר, שוב נפגש ר' משה עם ר' יעקב הנקין, שהפך בינתיים למשפיע של עדת החסידים בירושלים, וכך סיפר:

"הגיעו ימי ניסן. זה חצי שנה לעלייתנו לארץ ועדיין לא ביקרתי בירושלים. החלטתי לעלות ירושלימה. זכרתי כי ר' יעקב הנקין סיפר לי כי הוא עולה להתיישב בירושלים. הגעתי בשעות הערב לשם לבית המדרש של חב"ד במאה שערים ברחוב בעל התניא, וכשנכנסתי לתוכו ראיתי ליד שולחן ארוך המוקף ספסלים, שיהודים הדורי פנים ומזוקנים ישבו עליהם, מקשיבים לשיעור בספר התניא, מפיו של אותו ר' יעקב הנקין.

"ניגשתי, טופף על בהונות רגלי, וישבתי לי בקצה הספסל. איש השיבה, עם אותו הכובע הרוסי הקטן על ראשו, כפי שראיתיו באנייה, הרים גבות עיניו והסתכל בי. הוא הפסיק את שיעורו, קם והושיט אלי את ידו לברכת שלום־עליכם. הזדרזתי לקום ובירכתיו לשלום. מבוכתי גדלה כאשר כל אחד מן הירושלמים חבושי הכובעים רחבי השוליים, קמו ובירכוני אף הם לשלום. חזותי אז, בחור צעיר חבוש קסקט, לבוש בגדי חלוץ של חאקי וסנדלים לרגלי הייתה יוצאת דופן ביותר בתוך מחנה היהודים הלבושים בלבוש הירושלמי המסורתי".

דם ולא מים!

כפי שהעיד ר' משה על עצמו, חזותו לימדה על הקשר שלו לחלוציות. בראשית דרכו בארץ הקודש עבד למחייתו כפועל בבית חרושת לשיש, ולאחר מכן יצא לעבוד כחקלאי ביישובים איילת השחר וכפר גלעדי שבגליל.

שנה לאחר מכן הצטרף לארגון ההגנה בתל אביב, שם גם התחבר עם אנשי בית"ר, אב"א אחימאיר ועוד, שדגלו בדרך ההגנה הפעילה של זאב ז'בוטינסקי, ובהמשך היה חבר דומיננטי ב'ברית הבריונים' שהקימו.

כבר אז, הבערה המהפכנית שלו כנגד השלטון הזר השתלבה עם החיבור העמוק שלו למקום הקודש. בתשעה באב של שנת תרפ"ט, מעט אחרי שהשלטון הבריטי הכריז על ההגבלות נגד תפילת יהודים בכותל, יזם ר' משה מחאה נועזת כנגד רמיסת מקום המקדש. על כך סיפר בראיון (עם זאב גולן, 1979):

"הדבר הזה נודע לי כאשר הייתי שומר בפרדס ליד רחובות. שמעתי על מה שקורה בכותל ולא יכולתי להמשיך בשקט בשמירה עד סוף העונה". ר' משה התפטר מהעבודה ויצא לדרך. "הגעתי לתל אביב ואספתי כמה בחורים צעירים. אמרתי להם: "תראו רבותיי, אנחנו אנשים צעירים. אם הדם שלנו הוא דם ולא מים, ואם אנחנו מרגישים – אז למה אנחנו שותקים כאשר מתייחסים בצורה משפילה כזו לעם היהודי ליד הכותל המערבי??"

"שאלו אותי: "אז מה אתה מציע?" אמרתי: "אני מציע לעשות הפגנה של אלפי אנשים צעירים שיצעדו עם דגל אל הכותל המערבי ביום תשעה באב. נקרא לכל הנוער היהודי בארץ ישראל לבוא. אנחנו נרים דגל, ואם המשטרה תתנפל עלינו – אז נתקוטט עם המשטרה!" היו שאמרו לי: "זה דבר פוליטי, וצריך לשאול את ההנהלה הציונית". אמרתי להם: "מי שחושב שצריך לשאול את ההנהלה הציונית – את ה'ג'נטלמנים' שיושבים ושותים קפה עם פראקים – שישאל. אבל מי שחושב שמהם שלא תבוא תשועה, אלא רק מהנוער היהודי – שיישאר איתנו".

החבורה שהתאספה לטובת המחאה הפיצה כרוזים נגד החוצפה של השלטונות הבריטיים וקראה לכולם להגיע לנקודת היציאה של תהלוכת המחאה:

"קראנו לנוער היהודי לבוא לירושלים, בשעה שתיים בצהריים, לבית הספר 'למל' (מול תיאטרון אדיסון, ליד זכרון משה), שם הייתה חצר גדולה מאוד שבה התאסף קהל גדול – המון אנשים מכל החוגים, ספרדים, אשכנזים, תימנים, כורדים, מכל השכונות – וגם הגיעה משלחת אנשים מההנהלה הציונית שאמרו לנו: "מה שאתם עושים זה נגד המשמעת הלאומית!" שמעתי את כל ה"מוסר" הזה שהם הטיפו לי ואמרתי: "אני שומע מה שאתם אומרים, אבל לנו יש השקפה אחרת". באותו זמן, קבוצה של בחורים כורדים משכונת נחלת ציון התחילו לדפוק בדלת ואמרו לי: "מה אתה מדבר איתם? בוא כבר!" עזבתי את הפגישה ויצאתי.

"כשהצעדה יצאה לכותל המערבי הלכתי למקום שבו החבאתי את הדגל, עם עוד שני בחורים ששמרו עליי מימין ומשמאל. כשהקהל התחיל לצאת, קפצתי פתאום בראש התהלוכה עם הדגל המורם – כאילו יצאתי מתחת לאדמה! בא קצין בריטי, סגנו של מפקד המשטרה, וניסה לחטוף את הדגל. אני והמלווים שלי אמרנו בינינו: "כל עוד אנחנו חיים, לא יוציאו את הדגל מהידיים שלנו!" המשכנו לצעוד לרחוב יפו. שם חיכתה לנו שרשרת של שוטרים גבוהים עם אלות ארוכות. אחד מהם צעק ברמקול: "להתפזר! להתפזר!" אבל אנחנו המשכנו ללכת. כשהם התחילו להכות במקלות, החזרנו להם, פרצנו את השרשרת והמשכנו הלאה. המשטרה לא יכלה לעצור אותנו. המון גדול של אנשים הצטרף אלינו בדרך, והערבים שראו אותנו צועדים נבהלו וברחו כשהשאירו את החנויות פתוחות… הגענו עד הכותל המערבי, הרימו אותי על הכתפיים, והנפתי גבוה את הדגל… סיימנו את התהלוכה בכיכר ציון, שם הכרזנו שנגרש את האנגלים מהארץ".

בית"רים וחשמונאים

כשבוע אחרי אותה הפגנה סוערת, פרצו מאורעות תרפ"ט ותפסו את ר' משה כשהוא בתל אביב. הוא יצא יחד עם חבריו לתנועת בית"ר להציל את שכונת 'שפירא' ושכונת 'עובד' בדרום תל אביב מהתקפה רצחנית. הכוח המאולתר שהקימו קיבל הדרכה בסיסית בשימוש בנשק והם יצאו להילחם. אחרי שפינו בכוח בתים של ערבים כדי לתפוס עמדות, התמקמו והתחילו לירות בפורעים הערבים:

"כשהוצאנו את כל האנשים האזרחים משם היה שקט. אף אחד לא צעק, אף אחד לא בכה, היה לנו פחד מוות", סיפר ר' משה. "אחר כך, מול הפרדס, עשינו שרשרת, מרחק של כל אחד ואחד מהשני אולי 20 או 30 מטר, ושכבנו על הארץ… המחשבה שלנו הייתה לפגוע במטרה, במי שיורה משם. אחר כך התפרסם שהשארנו שם עשרות הרוגים. אנחנו ירינו למטרה, אנחנו היינו צלפים יותר מהם, וזו הייתה פעולת ההצלה של תל אביב.

"הסיפור הזה הוא חשוב מכיוון שלא כותבים אותו בשום ספר היסטוריה, ובשבילנו זה היה נס של ההגנה. זה חשוב מפני ש-30 בחורים שעדיין לא היה להם שם – זה עוד לא היה אצ"ל – הגנו עם נשק והצילו שתי שכונות של יהודים. תל אביב הייתה יכולה להיות כמו חברון או כמו צפת, או כמו בכל עיר בעולם בגלות, שיש פוגרום של יהודים שהורגים אותם והם לא יודעים איך להתגונן. את זה מנענו בעיר העברית הראשונה. אחר כך, הקבוצה הזאת הייתה הגרעין הראשון שממנו נוסד הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל".

בהמשך הדרך, יצא ר' משה לשנתיים נוספות של חקלאות בגליל, עד שבשנת תרצ"א (1931) חזר לירושלים. שם, כחצי שנה לאחר תקיעת השופר הידועה, הקים את ביתו עם חיה רחל בורובסקי, שניצלה בנס מפרעות תרפ"ט בחברון. במשך השנים נולדו להם שבעה ילדים, להם נתנו שמות מיוחדים: ישבעם, עוזית (שניאורסון), עליגל (קפלון), צפרירה, עמישר, רוממיה (אשת הרב יצחק גינזבורג), ידון.

עליית מדרגה בעשייה של ר' משה הייתה בשנת תרצ"ז, כאשר ייסד את ברית החשמונאים – תנועת נוער ציונית דתית, שחינכה לעסוק בתקומת העם על פי ערכי התורה. באופן גלוי הייתה ברית החשמונאים תנועת נוער חוקית, אבל מתחת לפני השטח הייתה המאגר האנושי העיקרי ממנו הוקמו סניפי המחתרות, בתחילה האצ"ל ואחר כך הלח"י בירושלים.

על הפעילות של ר' משה בתנועה סיפר בראיון אחד מפקודיו בתנועה ובאצ"ל, ר' שמעון ברמץ ז"ל:

"בשבת הראשונה שלי במועדון הזה… הודיעו שיהיה מסדר ובמסדר יבוא מפקד הקן… החליטו מכיוון שאני עדיין אינני מכיר את התרגילים של המסדר, שאני אהיה שומר בדלת. הציבו את המסדר, שרים שירים לאומיים, ומחכים לבואו של מפקד הקן, שאז היה הרבה יותר חשוב מכל מפקד עליון שאפשר לחשוב עליו… הודיעו לי: כשמפקד הקן משה סגל יגיע, אתה צריך לעמוד דום ולפתוח את הדלת בברכה החשמונאית: לה' התשועה!"

לברית החשמונאים הייתה השפעה מכרעת על עיצוב האופי של המחתרות בירושלים, ועל עצם היכולת להשתקם אחרי נפילתם של מפקדי הארגונים:

"משה סגל, שהיה אחד הוותיקים בארגון הצבאי הלאומי, הייתה לו השפעה פיקודית וגם השפעה חינוכית", סיפר ברמץ. "כשדוד רזיאל (מפקד האצ"ל הראשון) נפל, לא הייתה מיד הנהגה. משה סגל היה ממלא מקום מפקד הארגון הצבאי הלאומי כשישה חודשים לפחות! בבית"ר היו גם לא דתיים, ובשבילם משה סגל, מה שהוא אמר – התקבל".

בהמשך, כאשר הוקם ארגון הלח"י, עברו רבים מבוגרי ברית החשמונאים לשורותיו, בעקבות ר' משה שהפך באופן טבעי גם למפקד סניף ירושלים של הלח"י. כידוע, אחרי הרצח של אברהם-יאיר שטרן, הצליח יצחק שמיר לברוח מהמאסר בו היה, והתחיל לשקם את המחתרת שכמעט התפרקה אז לגמרי. אחד הצעדים הראשונים שלו היה להיפגש בשטיבלאך 'זיכרון משה' עם ראשי ברית החשמונאים – ר' משה ומאיר מידן, ולסכם איתם על גיוס חברי התנועה ללח"י.

חסיד בכל מצב

בשנים הללו, יחד עם פעילות האינטנסיבית במחתרת ובברית החשמונאים, העיד ר' משה על עצמו שהמשיך לחיות במקביל גם בעולמה של החסידות. הוא השתתף בהתוועדויות, בשיעורים ובתפילות בבית כנסת חב"ד במאה שערים:

"קשרתי קשר אישי עם הפעילים ואנשי הסגולה בירושלים, ביניהם: הרב דב אליעזרוב והרב משה ובר. קיימנו התוועדויות חסידיות, שיעורים וחזרת "מאמרים" בתורת חב"ד על־פי תור".

גם כאשר נאסר על־ידי הבולשת הבריטית, בטענה ש"במצב הקיים בארץ טובת הציבור דורשת", קיים בצריף בית הכנסת במחנה המעצר לטרון שיעורי גמרא, תנ"ך ותניא לטובת אסירים משלושת המחתרות – אצ"ל, לח"י וההגנה.

בנוסף ללימוד חסידות, נרתם במרץ לסייע למפעלים של חב"ד בירושלים. בעזרת הקשרים הרבים שהיו לו במוסדות המדינה שבדרך, הצליח להשיג תקציבים למוסדות חב"ד שהיו קיימים באותם ימים בירושלים – ישיבת תורת אמת וכולל חב"ד, כך שהם הצליחו לשרוד גם במצבים כלכליים קשים.

בשנת תש"ב, הצטרף לתנועת 'מחנה ישראל' שמטרתה הייתה הפצת הקמפיין של הרבי הריי"צ שכותרתו הייתה: "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה". הקמפיין נועד להפיח רוח חדשה של הכנה לגאולה בעם ישראל, ולראות את הייסורים הקשים של מלחמת העולם כחבלי משיח שמקרבים את הגאולה: "אני נרתמתי לפעולות ב"מחנה ישראל" עם פעילי חב"ד", כתב ר' משה בזכרונותיו. "… בראש הנהגת הפעולה בארץ־ישראל עמד הרב רש"י זוין ז"ל, שהופענו אתו בערי הארץ ויישוביה כדי לפרסם בשורת הרבי הריי"צ, לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה".

בנוסף, היה שותף בהקמה ובניהול סניף ירושלים של צעירי אגודת חב"ד ושל ארגון שנקרא 'בני-חב"ד', שפנה לחינוך חסידי בקרב ילדים ונוער.

כששמע פעולותיו הרבות הגיע אל הרבי הריי"צ, הוא שלח לר' משה מכתב הערכה:

"נהניתי לשמוע מהנהגתו הטובה ומהתקרבותו אל ידידיי אנ"ש יחיו, השי"ת יחזק את בריאותו ובריאות ב"ב יחיו ויתן להם פרנסה טובה, ובנו התלמיד שי' יצליח בלימוד ובהנהגה דיראת שמים ומידות טובות".

החינוך מעל הכל

עם קום המדינה תם הצורך בפעילות המחתרות, וגם תנועת ברית החשמונאים סיימה את דרכה. ר' משה, שהיה דמות מוכרת ומוערכת במוסדות ההנהגה, השתלב כעובד מדינה במשרד הסעד, התפרנס ברווח, ותנאי חייו היו בכי טוב. הוא המשיך במקביל לעמול במרץ לטובת מוסדות חב"ד, כשאחד הדברים שהעסיקו אותו באותם ימים היה חינוך ילדיו, עבורם ביקש מוסד חינוכי הפועל ברוח החסידות. דבר זה היה אחד המניעים המשמעותיים לפרק הבא בחייו – השנים בכפר חב"ד.

כפר חב"ד נוסד בקיץ של שנת תש"ט. בתחילת דרכו הגיעו להתגורר בו כ־70 משפחות חב"דיות, שהשתכנו בבתים הנטושים של הכפר הערבי 'ספריה'. תנאי המחיה היו קשים, והצורך הגדול בתקציבים מהמדינה לא קיבל מענה הולם. אחד מראשי הכפר שהכיר את ר' משה, פנה אליו בבקשה לעזרה בכל מה שקשור לעמידה מול מוסדות המדינה הצעירה לטובת פיתוח הכפר.

כאמור, המצב הגשמי של משפחת סגל היה בכי טוב, וכאשר ביקשו מהם לעבור לכפר חב"ד הם הועמדו בפני התלבטות לא פשוטה, אם לעבור לגור בחורבות בהן התגוררו תושבי כפר חב"ד או להישאר בירושלים. בסופו של דבר העדיף ר' משה את השליחות החדשה, עם היתרון הגדול שהיה בה לטובת העתיד הרוחני של ילדיו שיוכלו לקבל חינוך חסידי מלא. ההחלטה לוותה בברכה והסכמה של הרבי מלובביץ' להצלחה בדרך החדשה: "בנועם קבלתי מכתבו מכ"ט סיון, בו כותב אשר החליטו (ובודאי הוא בהסכמת זוגתו תחי') להתיישב בכפר חב"ד, וכבר רכשו שני בתים נטושים. ולדעתי נכון הדבר במאד…".

על הקשיים שבמשימה החלוצית החדשה, כתב ר' משה:

"נתקבלנו כחברים מן המניין בין העולים. עזבנו את ביתנו הנאה בקטמון ואת משרתי הבכירה במשרד הסעד. חברים וידידים נדו לנו בדאגה על הריסת מעמדנו והליכתנו אל עבר עתיד בלתי ידוע. השאיפה למטרות, של רחל ז"ל ושלי, והסכמתם של ילדינו גברו על החששות המוצדקים ומצאנו את עצמנו בבקתה, בספריא הנטושה.

"היו לנו שני חדרים, שירותים בחוץ, מים מברז בחוץ ומאור קלוש של מנורת נפט. קיבלנו חלקת אדמה, עשרה דונם, בקרבת מקום, ועוד חמישה־עשר דונם במרחק מסוים מן היישוב. במעט הכסף שהבאנו מירושלים ובתוספת תקציב ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות קנינו פרות חולבות, ושיכנו אותן ברפת הישנה שבחצר.

"רחל למדה לחלוב. אני יצאתי לחלקות שלנו לזרוע בהן אספסת ותלתן לבהמות ברפת. למדתי את עבודת החרישה, הזריעה, ההשקיה והקצירה. תחת סככה בחצר אחסנתי את חבילות המספוא שהבאתי מן השדה בעגלה הרתומה לחמור".

תוך זמן קצר, מונה ר' משה לראשות וועד כפר חב"ד, ופעל במרץ לשיפור מצבו של הכפר. הוא השיג תקציבים לשיפוץ והרחבה של הבתים, שיפור התשתיות והקמת מוסדות חדשים. כשלוש שנים אחרי שנכנס לתפקיד כתב לו הרבי להקים בית ספר תיכון לבנות: "למה לא ייסדו הורי התלמידות סמינר לבנות, והלא הוא אחד מהם…". כעת, בנוסף לניהול הכפר, ר' משה תפקד גם כמנהל של בית הספר החדש. בתחילת הדרך, בעקבות קשיים כלכליים, המטבח להכנת הארוחות וחדר האוכל של המוסד היו בבית משפחת סגל, כשאשתו רחל שימשה כטבחית ואם בית.

ר' משה המשיך בעומס שהוטל עליו עד שהדבר גרם לפגיעה בבריאותו, והוא העביר את הנהלת הכפר והנהלת בית הספר הלאה. משפחת סגל המשיכה לגור בכפר חב"ד, עד פרוץ מלחמת ששת הימים.

ושוב תקיעה – הפעם ללא הפרעה

"ב-67', המצרים מתחילים לתקוף אותנו", סיפר ר' משה בראיון. "הייתי אז פעיל בהג"א, לימדתי אנשים בכל האזור – עשרה יישובים בעמק לוד – לחפור שוחות, ואיך בזמן הפצצה מהאוויר להתגונן ולשכב בתוך החפירות… בהתחלה חשבו שהמצב נורא ואיום, אבל בסוף הם ברחו. עזבו את הנעליים וברחו למדבר סיני וברחו למצרים. הייתה להם מפלה גדולה. חוסיין עשה טעות גדולה ונכנס למלחמה. הירדנים הכריחו אותנו להילחם איתם. למרות שפחדו לכבוש את ירושלים, כמו שמפחדים מכל דבר – מה יגיד האפיפיור ההוא, ומי, וזה דבר מוסלמי – בכל זאת, ביום רביעי עלה מוטה גור עם דגל יהודי להר הבית ואמר: "הר הבית בידינו"! שמעתי את זה כשאני בשפלה במושב שלי, ולא יכולתי לשבת שמה! אני מוכרח לבוא לירושלים, אני רוצה להיות בהר הבית!"

למחרת בבוקר אסף ר' משה כמה חברים מימי המחתרות, ויחד הם עלו לירושלים בשני ג'יפים. למרות שהצבא ניסה לחסום אותם מלהגיע לעיר העתיקה שעוד הסתובבו בה צלפים של האויב, הם הצליחו להגיע לעיר העתיקה. "הגענו לשער האריות, איפה שאפשר להיכנס פנימה. עלינו על הר הבית, יצאנו משער המוגרבים ובאנו עד הכותל".

בכותל המערבי, ר' משה שלף שופר ותקע בו – הפעם בלי שום הפרעה. "כשראיתי אותו ביום שחרור ירושלים, אז הייתה לי הנאה גדולה ביותר", העיד הרב שלמה גורן זצ"ל בהספדו על ר' משה. "הייתה לי התרוממות רוח. פשוט כשראיתי אותו ליד הכותל אמרתי, הנה זה, כעת כבר לא יצטרך להילחם על תקיעה ליד הכותל".

כעבור כמה דקות נרגשות ליד הכותל, ניגש לר' משה חייל מילואים שנראה לא דתי וביקש לתקוע גם הוא בשופר. ר' משה נתן לו בשמחה, ולאחר שתקע שאל את החייל מה לו ולתקיעת שופר. החייל ענה: "אני האחרון שתקע בשופר בכותל למרות האיסור של הבריטים – בסיום יום הכיפורים של שנת תש"ז!" ר' משה חיבק אותו בהתרגשות ואמר: "ואני הייתי הראשון…".

אני נשאר בירושלים!

לעומת החיילים והמבקרים הרבים שפקדו את הכותל באותם ימים, ר' משה לא הסתפק בביקור קצר: "באתי לירושלים למחרת ואמרתי: אני לא חוזר הביתה, אני נשאר בירושלים העתיקה!"

כיום, כאשר כל מטר רבוע בעיר העתיקה הוא בעל ערך נדל"ני אסטרונומי, קשה להבין את גודל המסירות של ר' משה שהחליט להתנחל בעיר העתיקה. הרובע היהודי היה חרב ומוזנח, ואף אחד לא מיהר להחזיר באופן ממשי את המקום לידיים יהודיות הלכה למעשה. ר' משה, שכבר לא היה יהודי צעיר, היה החלוץ הראשון לחזור לגור בעיר העתיקה. הוא לא יכול היה לשבת בשקט כשהרגיש את ירושלים קוראת לו: "כשהגעתי, לא היה אף יהודי, רק ערבים. בבוקר הכל כרגיל – הספר פותח את המספרה, יש מכולת, ירקן, השוק והמאפייה – אבל כולם ערבים".

ר' משה נכנס להתגורר במתחם של בית הכנסת החב"די "צמח צדק", שנבזז בידי הערבים והפך לדיר עיזים. "פתחתי את החוטים שהצבא שם מסביב לבית הכנסת, ונכנסתי לגור שם. אין לי חשמל, אין לי מים, אין לי שום דבר. לוקח פח של בנזין נקי, באתי למאפייה של הערבים, לקחתי מהם מים. הייתי יהודי אחד בעיר העתיקה. הערבים לא הבינו מי זה היהודי הזקן שנמצא פה לבד".

לבני המשפחה הערבית שהתגוררה באחד מהחדרים במתחם הוא הודיע שעליהם להתפנות, אבל לא לפני שהם יעזרו לנקות את כל המבנה… את האישור מהצבא לשהות במקום קיבל ר' משה על ידי הודעה חד־משמעית מצידו שהוא לא יוצא מכאן בכל אופן, בין אם יתנו אישור ובין אם לאו.

במשך כשנה התגורר ר' משה ברובע היהודי לגמרי לבדו לאורך ימות השבוע, כשלקראת שבת היה חוזר לביתו בכפר חב"ד. במהלך התקופה הזאת, חבריו מימי המחתרות הרבו לבקר אותו ולהשתתף באירועים שערך – כמו הדלקת נרות בחנוכה ובליל הסדר, לעזור בשיקום בית הכנסת, וגם לאסוף כסף עבורו כך שיוכל להתקיים ברובע הנטוש.

כך סיפר שמעון ברמץ ז"ל: "אני הבאתי את אלדד (ישראל אלדד, ממפקדי הלח"י. ב.ז) לביקור למשה סגל ביום השני שהוא בא לגור בעיר העתיקה. אז הם התנשקו, התחבקו ככה. ברגע שמשה סגל החליט שהוא עוזב את כפר חב"ד ויושב שם, הלכתי לתל אביב. החלטתי שאני ארכז את הידידים, משום שעשירים גדולים אף אחד מאיתנו לא היה, והייתה אפשרות שהוא באיזושהי צורה יתקיים שם יחידי, אז אספנו כסף ונתנו לו".

למרות גילו, לא התעצל ר' משה והתחיל במרץ בעבודות לשיקום בית הכנסת בו נכנס לגור. בעזרת הנשיא שז"ר שהיה בידידות איתו, השיג תקציבים לשיקום בית הכנסת ופיקח בעצמו על העבודות כאשר הן החלו. כארבעה חודשים אחרי המלחמה חזרו התפילות בבית הכנסת לסדרן, כפי שסיפר ר' משה במכתב שכתב לרבי: "אני מודיע בשמחה כי זכינו להתפלל בלילות ובימי ראש השנה בבית הכנסת שלנו ברוב עם. "קול ישראל" הודיע לפני החג כי תפילות ראש השנה בציבור תתקיימנה בירושלים העתיקה: על יד הכותל המערבי ובבית הכנסת של חב"ד".

רק כאשר שופצו עוד בתים ברובע ומשפחות יהודיות נוספות עברו לגור במקום, הצטרפה לר' משה גם אשתו למגורי קבע במקום. ר' משה, שכאב מאוד את מסירת הר הבית לערבים, המשיך לעסוק לאורך השנים בפעילות למען מקום המקדש, בשותפות בתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ובמקביל – סייע למפעלי חב"ד השונים וגם עסק בהפצת תורת החסידות. כך למשל, העביר שיעור קבוע בתניא בבית הכנסת "צמח צדק" ובמקומות נוספים.

הזכות הגדולה ביותר

מאז החזרה לרובע, חזר ר' משה גם למעמד המכונן של תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים, ובכל שנה היה תוקע בכותל במוצאי היום הקדוש. הזכות הזאת הייתה הסיבה למכתב המפתיע שקיבל מהרבי, כפי שכתב בזכרונותיו:

"נשיא המדינה מר שז"ר עקב בהתעניינות מיוחדת אחר ההתנחלות בין החומות ושיקום בית הכנסת של חב"ד "בית מנחם". באחת הפגישות בלשכתו, הפציר בי כי אסע לביקור אצל אדמו"ר שליט"א. הוא טען כלפי, כי קשר מכתבים בלבד אינו מספיק כדי ליצור השפעה מלאה על פעילותי. כדי לחזק את משאלתו הוציא את פנקס הצ'קים שלו וכתב המחאה לפקודתי בסך 1,500 ל"י להוצאות נסיעתי. החלטתי להישמע לעצתו וכתבתי אל אדמו"ר שליט"א את המכתב הבא:

"ב"ה, ער"ח אלול התשכ"ח. זה כמה נכספתי לבקר אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א, להאזין לדברי כ"ק בזמני ששון ומועדי קודש… שאיפתי בהזדמנות זאת גם לבקש עצת כ"ק על שטח הפעולה המתאים אשר עלי לבחור כדי לשרת את הציבור. לאחרונה זירזו אותי לנסיעה כמה מידידי ובני ביתי יחי' ובייחוד מר שזר יחי'.

"במקביל למשלוח המכתב טיפלתי בסידור הדרכון והזמנת טיסה סמוך לימי ר"ה. והנה, כאשר הייתי מוכן לנסיעה, קיבלתי בהפתעה את מכתבו של הרבי שליט"א:

ב"ה, י"א אלול, ה'תשכ"ח…

מאשר הנני קבלת מכתבו מיום ערב ראש־חודש אלול…

לתוכן מכתבו: א) שטח פעולותיו בעתיד "לשרת את הציבור" – על־פי פתגם כ"ק מורי וחמי אדמו"ר "העבר – מלמד העתיד": הרי הצליח (וביותר) בהבאת עניני ואור היהדות (ודברי אלקים חיים [=תורת החסידות] בפרט) לכמה וכמה חוגים, ובהם כאלו (שלעת־עתה על־כל־פנים) רק הוא מצא הגישה אליהם ובזה ימשיך גם להבא (ובפרט בימי התעוררות דאלול ותשרי וכיוצא בזה, חגים ומועדים). וכמובן בהדגשה (בסיכום דבריו) שהמעשה הוא העיקר.

(ב) ופשוט הוא (אלא שלתמהוני הגדול כנראה קא־סלקא־דעתך שלו אינו כן – ולכן כותבני זה בפירוש) – בודאי לא יוותר על מנהגו הטוב וזכותו הכי גדול – תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים על־יד כותל המערבי, ואשרי חלקו שזכה לכך וכו'.

"הבינותי כי מקומי הוא כאן, בלי לצאת מארץ ישראל, ולהמשיך לפעול למען ירושלים ולמען עם ישראל, תורתו וארצו".

הרב משה צבי סגל, שחייו היו רצופים אש של חיבור אל הקודש והמקדש, נסתלק לבית עולמו בשנת תשמ"ו ביום הקדוש ביותר, אתו היה מזוהה יותר מכל – יום הכיפורים.