תקשיב,
אני פשוט לא יכול להיכנס ככה,
אין מצב,
תראה איך אני נראה.
*
מה יהודי צריך בעולם הזה?
הרבה כסף, פלאפון טוב, רכב חדש עם דלקן, חופש וראש טוב. זהו. אם יש לו את הרשימה הזאת הוא מסודר בחיים.
וזה בדיוק מה שהיה לי: הרבה כסף, פלאפון טוב, רכב חדש עם דלקן, חופש וראש טוב. החיים פשוט תותים.
כן, היו שם גם מבוגרים מעצבנים, כאלו שכל הזמן חושבים שהם יותר חכמים ממך, יודעים הכל. והם בהחלט ניסו לאכול לי את הראש עם כל המסרים החינוכיים שלהם על זה שהעולם לא הפקר, ושאני צריך לעשות משהו עם החיים שלי. אז עניתי להם שלשבת עם בירה קרה, חברים ונרגילה זה ממש לעשות משהו עם החיים שלי. חבל שלא ראיתם את העיניים המתגלגלות שלהם, גם אתם הייתם נשפכים מצחוק.
אבל ליתר ביטחון, רק כדי שאף אחד לא יחשוב שהוא שכנע את מאור, סידרתי לעצמי חופשה של שבוע ביוון, ככה שהמסר יעבור חד וברור –
אני עושה מה שבא לי.
*
רק אחד הפחיד אותי – אהרון התחזוקן של הישיבה.
נראה לכם שהוא היה מפחיד כזה? הצחקתם אותי. כאלה אכלתי לארוחת בוקר. הבעיה הייתה שהוא ממש לא היה מפחיד. בחור צנום יחסית, ידיים מזהב, פאות מסודרות כאלו, ועיניים. איזה עיניים היו לו. פחד. עיניים טובות כאלו.
מהפעם הראשונה שהוא נתן בי מבט ידעתי שממנו צריך להיזהר מאוד, הוא לא כמו כל המבוגרים, הוא מסוכן באמת.
*
מאז הפעם ההיא הוא התחיל לסנג'ר אותי לכל מיני עבודות קטנות: כיסא שבור, דלת שהתפרקה, תיקון באקוסטית ועוד כאלה.
לא אמרתי לא, אבל גם לא שיתפתי פעולה עם הניסיונות שלו לדבר. הוא שואל שאלה ואני עונה לו קצר וממוקד. מה שלומך? בסדר. איך הולך? בסדר. העיקר שירד לי מהזנב.
הוא עקשן? שיחפש את החברים שלו. גם אני עקשן לא פחות.
*
טוב. נו. כמה אפשר לעבוד עם מישהו ולהתעלם? לאט לאט התחילו כל מיני שיחות קטנות ולא מחייבות כאלו, ממש בקטנה, מה שהצריך שינוי דחוף באסטרטגיה.
מה שעבד עם המבוגרים הקודמים היה פשוט לשתף אותם באופן פתוח על כל מיני דברים שאני עושה. מבט הזעזוע בעיניים שלהם, גם אם הם לא אמרו כלום, הספיק לי כדי לנתק מגע. הנה עוד מבוגר שלא מבין כלום מהחיים שלו.
אבל אהרון היה אחר, העיניים שלו נשארו טובות, שלוות, ורגועות, כאילו סיפרתי לו שישבתי אתמול בלילה בכיתה להכין שיעורי בית.
עכשיו הבנתם למה פחדתי ממנו?
הוא עוד עלול לגרום לי לתת בו אמון.
עוד יותר גרוע – הוא עוד עלול לגרום לי לתת אמון בעצמי.
*
"פגשת פעם את הנשמה שלך?"
המברשת נפלה לי על הרצפה, משאירה כתם לבן על הבלטות ונקודות לבנות על המכנסיים החדשים. מה נסגר איתו? נשמה? חי בסרט. אין דבר כזה. יש חיים משוגעים על אקסטרים.
"לא".
"חבל. רק שתדע שיש לך אחת כזאת ויש לה מה להגיד לך".
"יאללה, יאללה, רד ממני".
אז הוא ירד, אבל העיניים שלו המשיכו לרדוף אותי עוד הרבה אחר כך.
*
"למה התכוונת שבוע שעבר כשאמרת על הנשמה שלי?"
שבוע לא הצלחתי לישון טוב, הוא הרג אותי עם הנשמה הזאת. זה לא שלא שמעתי על נשמה לפני זה, כל הרבנים בישיבה מדברים עליה, אבל להם לא האמנתי. רק כשאהרון אמר זה הזיז לי.
"איזו נשמה?"
"נו מה? עכשיו אתה משחק אותה קשוח?"
"לא. פשוט חשבתי שאתה מפחד ממנה".
זו הבעיה, הוא קורא אותי כמו ספר פתוח.
"חי בסרט. נראה לך שאני מפחד? סתם שאלתי".
"אה. אז אני סתם אמרתי שיש לך נשמה שיש לה מה להגיד".
"כמו מה?"
"כמו שהיא רוצה שתשים אליה לב".
"לא מכיר".
"אתה רוצה להכיר?"
"אולי".
"אז אם אתה רוצה להכיר אתה מוזמן אליי ליום כיפור שבוע הבא".
"אשכרה?"
"אשכרה".
*
בטח שבאתי. רק מסקרנות.
שעה לפני הצום, על המרפסת שלו והנוף המטריף, אני עם סיגריה והוא עם העיניים.
"לכל יהודי יש בפנים בית מקדש. כמו שבבית המקדש היו אזורים שונים שכל אחד היה יותר קדוש מהשני, ככה גם יש לנו. בחוץ יש לנו את החיים ואת מה שקורה בחוץ, שגם הוא צריך להיות קשור לה'.
אבל בפנים בפנים לכל יהודי יש קודש קודשים, ושם יש ארון ולוחות שהתורה חקוקה עליהם, וזו נקודת הקשר הכי עמוק של יהודי עם התורה ועם ה'. ולמקום הזה כל יהודי נכנס ביום הכיפורים, להיפגש מחדש עם המקומות שהוא שייך אליהם באמת, אלו שלא פוגשים כמעט במהלך השנה.
שם אתה פוגש את הנשמה שלך".
"אין מצב שאני נכנס לשם ככה, תראה איך אני נראה".
"תקשיב טוב. לקודש הקודשים הכהן הגדול נכנס בבגדי לבן פשוטים, לא בבגדי הזהב היפים והרגילים שלו.
גם אנחנו נכנסים פנימה בלי 'בגדי הזהב שלנו' – כל הקישוטים הדמיוניים של מי אני ומה אני שווה, למקום הזה נכנסים עם 'בגדי לבן' – לב נקי וטהור ומחשבה נקיה וטהורה".
"אבל אין לי את זה".
"בדיוק בשביל זה אנחנו הולכים עכשיו למקווה, להוריד מעצמנו שכבות של לכלוך ולהגיע נקיים לכניסה לקודש הקודשים.
וכשניכנס פנימה נוכל בזמן קצר של מפגש עם העומק של הנשמה שלנו, ותפילה קצרה ועמוקה במקום הזה, להביא אושר אמיתי לכל השנה לנו ולכל עם ישראל, ממש כמו הכהן הגדול".
הולכים לפגוש את הנשמה.
