שוב אותו כאב בבטן. שוב המועקה הזו שלא עוזבת אותי. עם כל המאמץ שלא לתת לחדשות להיכנס לי לחיים, אני לא יכול לנתק את זה מהרגש. יהודים נטבחים בגרזנים, ומחבלים בני הדור החדש מחכים לסיגריה ולתנאים המשופרים בבתי הכלא שלנו. אמנם אנחנו כבר כמה עשרות שנים במצב הזה וזו התחושה שלי בכל הפיגועים שאני מסקר, אבל הבטן אומרת לי שהפעם זה אחרת. אולי זו ישורת אחרונה של גאולה? אולי של גלות? אולי של שניהם? אולי זה בגלל שאנחנו יודעים יותר ורואים יותר את המציאות מכל טלפון ומצלמת אבטחה שמצלמת? אולי. ברחוב יש שקט כזה של פחד. שקט של מבטים מסביב של אנשים שכלל אינם יודעים מהיכן תבוא ההפתעה. כמו ברכבת הקלה בירושלים, שקט של ריק, של מבוכה. מה עושים? למי פונים? ריק שמזמין משהו לא ברור. 
יהודים מחפשים הנהגה, מחפשים שמישהו יבוא ויאמר להם איך להבין את המציאות הזו, ויתן להם מרשם לתרופה מבית אבותם. תרופה שעזרה תמיד ליהודים. תרופה שלא תפתור את המציאות, אלא תיתן לנו עוד קצת נוגדנים שנאמין בעצמנו ונמשיך הלאה לעבר היעדים האמיתיים של חיינו. קוראים לזה צדיק. לצדיקים יש את המרשם הנכון. השם יתברך שולח את רפואותיו בדרכים שונות לעולמו. לעיתים מדעתו של האדם ולעיתים שלא מדעתו. השליחים הם רבים ומתחלפים, אבל הצדיקים הם חברת השליחויות הותיקה ביותר, שלא פסקה מעולם. הצדיק בא לרפא אותך. לא לעשות אותך כמוהו אלא לעזור לעצמך להיות מי שאתה אמור להיות. זה כבר מרגיע. השם יתברך מרפא, והצדיק מעביר את המרשם שמתאים לך למקום שלך. "וספרתם לכם", אומר רבי נתן על ספירת העומר, זה למי שאתה, במקום שאתה, לפי היכולות שלך, בלי לומר שההוא עושה יותר טוב ממני. "לכם", מטביעת האצבע של הנשמה שלך. זו הדרך שלך להזדכך אל מול המציאות מסביב. מאז שפסקה הנבואה החלו הצדיקים לרפא אותנו, לא בדין אלא בחסד. 
כשיצא רבי שמעון בר יוחאי מהמערה, הוא קיבל הוראה לחזור לשם מיד. זה לא ילך בדין ותוכחה אלא בדרך אחרת. כשיצא בפעם השניה כבר לימד זכות. הרחמים הם הרוח שמביאים הצדיקים. לא תוכחה ולא הלקאה, אלא חיבוק וחיבור אל כל מקום נמוך אליו נפלו היהודים.
נכון שאנחנו מוצפים בזכרונות מל"ג בעומר הקודם, הקטלני, אבל גם השנה נבקש מהצדיק את אותה רפואה שיש באמתחתו. "בהאי חיבורא יפקון מגלותא". הזוהר של רבי שמעון הוא חיבור. חיבור בין בני האדם, חיבור בלבבות שאותו הוא מכיר לנו. אותם מבטים של יהודים הלומים באלעד אחרי הפיגוע הם גם חיבור אלינו לנשמה. כולם יודעים למה זה קורה וכולם מבינים את החיבור כאן בינינו יותר ויותר. אי אפשר למחוק את זה: יהודים רוצים חיבור כדי לצאת מהגלות. כל כך נכון וכל כך מדוייק. הרי רבי שמעון ידע שזו התרופה, הוא חיכה שנכיר בבעיה. אנחנו צריכים את החיבור הזה בינינו, להאיר את הנקודה שנמצאת בכל אחד, ובכך לעבור כיהודים את המציאות הזו. לא כאמריקאים ולא כאירופאים ולא כערבים אלא כיהודים. נכון, חלקים מאיתנו ובהנהגה שלנו התבלבלו, וזה הזמן להבין שהירידה שלהם משקפת את הירידה שלנו. אנחנו יחד, ודווקא בחיבור בינינו נצא מהגלות שאנו חיים בה. ההבנה של הצדיק מאז שהוא חי ועד היום היא שאי אפשר בלי יחד. והיחד זה שכל אחד מאיתנו יהיה מי שהוא אמור להיות, לפי מה שאומרים בשמיים ולא לפי דירוג העולם. רבי שמעון הוא המנהיג האמיתי שלנו, ובדרכו ממשיכים כל הצדיקים האחרונים רושמי הרפואות המעודכנות. אין להם אלא תורה, חיבור והכרת עוצמתו של היהודי. 
אם נקשיב פחות לבחוץ ויותר לחיבור, נמצא שהשם יתברך עשה כאן חיבורים נפלאים. איך? בעזרת הצדיק. בימים שאין לי כלום על המסך, אני מחזיק בעבודות הפשוטות. מקווה, תהילים והתבודדות – זו הצהרת האמונים שלי. יש הנהגה והיא לא בכנסת, היא במירון. היא לא למען עצמה אלא למעני. היא לא לוקחת, היא נותנת. היא לא דין, היא רחמים גמורים של אהבה. העולם מלא רחמים והם גלויים לעין כל, אומר רבי נחמן. אני מנסה להחזיק בזה בימים האפורים הללו. בתוך השקט והכאב יש נחמה ויש דרך. הבטן אמנם כואבת אבל המרשם כבר נכתב. הרפואה בדרך.