כל מי שהולך לבית הכנסת השבת ישמע את השאלה: למה נקראת השבת הזו 'שבת הגדול'? חלק מהאנשים יביאו את התשובות הידועות בפשט: על שם הפסוק בהפטרה "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", או על שם הנס הגדול. למעשה אין מפרש שלא מפלפל בנושא.
חשבתי בלבי לחקור את התופעה, מדוע רק על השבת הזו שואלים? שמעתם פעם מישהו נעמד ושואל: למה 'שבת זכור' נקראת 'שבת זכור'? ודאי שלא! מצאתי את סוד העניין. בפסח עצמו כל העניין הוא שנשאל. שנהיה סקרנים. כל ההגדה מלאה בשאלות. מהנשתנה? פסח על שום מה? ארבעה בנים השואלים. ומי הבן הכי 'נעבעך'? – לא הרשע, אלא זה שפשוט לא יודע לשאול.
בשבת שלפני הפסח צריך… להתחיללשאול! לחמם את מנוע החיפוש, המסוקרן, המחדש. למה שבת הגדול? אם לא תשאל – איך תדע!! כמו הבדיחה ההיא, מילדותי:
משוגע יושב על מדרכה ובידו חכה.
– מה אתה עושה?
– דג צ'צ'קעס!
– מה זה 'צ'צקעס'?
– לא יודע, עוד לא תפסתי… (חח)
שמתם לב שהמנגינה של "מה נשתנה" 'עובדת עלינו'? הילד שואל, וכולם עונים, במנגינה של תשובה: "הלילה הזה, הלילה הזה", אבל זה רק סיום השאלה. תנו לילד לגמור את השאלה! אלא שהשאלה מקבלת ניגון של מענה. ומתי באמת עונים על השאלות? ישנם כמה פירושים. אבל בעומק בעומק, כשאוכלים את המצה! לחם עוני "שעוניםעליה דברים הרבה". לחם האמונה מיישב את הקושיות.
מספרים על יהודי משכיל שהגיע לרב מבריסק. "יש לי המון קושיות בדת!", הוא טען. אחרי שהרב הבין שהוא לא מעוניין להשתנות, ענה לו: "אתה לא מחפש תשובות, אתה מחפש תירוצים".
מכירים את הטענה הזאת: "אתם הדתיים חיים בלי מורכבות. יש לכם את כל התשובות!" כמה נאיבי… הרי עבור יהודי, כל יום יש בו ניסיונות, חיפושים ועבודה פנימית. התורה נותנת 'כלים' להתמודד, היא תבלין, היא הקשר עם מי שהכניס אותך לכל העניין, אבל היא לא 'ספוג פלא' המנקה אותך.
בסוף הסדר, הילדים כבר רדומים על איזו ספה, שאלנו, אכלנו, שתינו, ומה לא – מתחילים לשיר 'חד גדיא', הגדי הקטן שמספר לנו על מה שנעבור בחיים. בא חתול, בא כלב, בא מקל ובאה האש השורפת.
לפני כמה שנים היתה לי תובנה קטנה: אחרי שזה מרביץ לזה וזה שורף לזה, הקדוש ברוך הוא שוחט את מלאך המוות. הבנתם? מלאך המוותמת! ואז, כולם, ברוגע של אחרית הימים קמים לתחיה. הגדי, החתול, הכלב, המים והפרה. כשאתה מכניס את בורא העולם לחייך, כמו ב'מה נשתנה' – השאלות והקושיות והנסיונות עצמם יש בהם מן הניגון של התשובה.
