אולי רק נדמה לי, אבל זה מאיר מתוך הפרשה, מתוך המציאות, ממצרים ועד לטהרן. השם יתברך מאיץ את מהלכי הגלות. יותר נכון, המהירות של האירועים עכשיו זו קפיצת הדרך לגאולה. שם הפרשה שלנו הוא "בוא", במשמעות של "יאללה בוא"… צא, תתקדם, תפוס קצב. המציאות מתחילה לרוץ מהר.

מה הנפקא מינה לעבודת השם? זו השאלה העתיקה: מהר או לאט? לעמוד בקצב? שאלה שעולה כמעט תמיד בשדה מול השמיים: "השם מה קורה כאן? מה התפקיד שלי, מה הקצב?". כבר בדקות הראשונות של ההתבודדות אני קולט ש"מהר" זה לא אומר לחץ. גם כשיוצאים ממצרים בבהילות וחיפזון ורצים לאפות מצות והכל על השעון – זה לא סטרס ולחץ.

עיקר הלחץ שלי נובע מחוסר האמונה שזה לא עומד לקרות, והכל ריצה מעגלית, וטראמפ לא יתקוף את האיראנים, והערבים שוב מתחמשים… והטוב מתי יגיע? זה הלחץ שלי. מהירות אין משמעה חוסר אמונה. אני משנן שוב: "השם, אני יודע שהטוב כאן, אני רק צריך לחפש אותו בי, במציאות, בתוך הריצה. הרי אתה מדלג על הגבעות ומטיס את הזמן". כל כך הרבה ניסים ומהלכים שלא חשבנו שנראה במזרח התיכון מתרחשים בצרורות.

המזרח התיכון הוא גם בתוכי, בחיים שלי, רק אני לא יכול לראות את זה כי אני רץ במקום למהר, או יותר נכון: במקום ללכת בקצב האמונה.

יש מהלכים בחיים בהם אין זמן, צריך להזדרז לעלות על הרכבת ולתפוס את המומנטום. אבל לרוב צריך לעבוד בנחת, בסבלנות, בלי לדחוק את השעה. זה הקרב בין קצב הבינה המלאכותית לבין העבודה שאני צריך לעשות. תפילה, התבודדות, לימוד, תיקון מידות – זה קצב אחר. חכה אחי, זו לא טיסה, זו הליכה בהקשבה. העניין כאן הוא לא לדחוק ואז להחמיץ… להחמיץ את מה? את השמחה. כי בשמחה תצאו.

רבי נחמן אומר שהשמחה היא עולם החירות. תזכור את זה, צבי, כשההודעות בטלפון מתחילות להתקיף: בית, עבודה, אנשים, תרומות, יהודים שרוצים עזרה, כמו זה שבא לספר לי את הכאב שלו מאותה ריצה. כן, זה מהלך מהיר מאוד וייחודי, אבל אתה צריך להחזיק ב"אין זמן" וב"יש זמן". מהר ובסבלנות. רק תזכור: המטרה היא שמחה, התקרבות, יהודי שמבקש את השמיים בתוך החיים שלו.

זה כנראה קרב שימשיך אך תוצאותיו כבר ניכרות לעין. מי שמחזיק את האמונה, בעצם יכול לרוץ בין שני המגרשים האלה של "אין זמן" ו"יש זמן". במזרח התיכון הזמן אוזל וצריך למהר, כי אם לא תכה – יכו אותך. תנוח – תקבל 7 באוקטובר. לא תזדרז – תקבל את טורקיה בעזה ומול הבית בשומרון. בשכונה שמתעוררת בעלות השחר, אתה חייב לקום בחצות כדי להקדים.

מצד שני, יש לנו חובה לקרב אט אט את כל נשמות ישראל לרכבת באמונה היהודית. זה לא הולך בכוח, זה לא עזה. עזה עוזרת עם המסר שלה, אבל כאן זו נשמה – יש לה את הזמן שלה, את הרצונות והקצב שלה. מילותיו האחרונות של רבי נחמן היו "פבולה פבולה" – בשפת האוקראינים: לאט לאט. כך לא ידח ממנו נידח.

שעה בשדה מדי יום, זה העוגן שנותן לך את יישוב הדעת להבין שעוד מעט הבינה המלאכותית תיקח את ההגה, אבל לנו היהודים יישאר בעז"ה זמן האמונה שבו הבינה המלאכותית לא תיגע. מדוע? כי באמת אין שם דעת של בן מלך. את זה יש רק ליהודי שמחפש את השבת ומחכה לה בכל יום בשבוע. השם מדלג על הגבעות לזרז את הגאולה. כן, גם לעלות על הגבעות זה יישוב דעת שנולד במלחמה – דעת של יהודי שמבין את חלון ההזדמנויות, והולך לשם בנחת ובאמונה.